(מאמר 4 מתוך 5 בסדרה) במאמר זה, הרביעי במספר על משנת הראב"ד הראשון זצ"ל, נבחן את תפישתו של הרב את תכלית האדם ומעלתו. מעלת החכמה היא תכלית האדם ויתרונו. גם החכמות כולן, נודעות לאדם על פי דרגותיהן השונות, בשביל ההולך ועולה שלב אחר שלב עד העליונה שבהן, שהיודע אותה השיג את החכמה הנעלה ביותר, והיא שלמות הידיעה ביחוד ה' ית'.
מאמרים קודמים בסדרה:
מומלץ לעיין במאמר הקודם באתר, על "אמצעיה ומהותה של הכרת האדם במשנת הראב"ד", טרם קריאת מאמר זה.
דרגות המציאות ותכלית הבריאה: מהיולי עד אדם
הראב"ד מתיחס לעולם כבנוי בדרגות העולות מהיסוד החמרי הראשוני ועד למדרגת האדם אותו מגדיר כתכלית הבריאה. החומר ההיולי הוא המרכיב את כל צורות החומר, אך בפועל הוא נסתר מעינינו. צורת החומר הראשונה והבסיסית ביותר בה אנו מבחינים, מתבטאת כעשן או אדים שהיא צורת חומר המתנדף ונעלם במהרה. מעליהם ישנם המחצבים והאבנים הדוממים. מעל הדוממים ישנה מעלה גדולה יותר והיא הצמחים, בהם יש כח הזנה וגדילה. מעליהם נמצאים כלל בעלי החיים, שהרי בהם ישנה תוספת של כחות חיוניים ונפשיים, שאינם נמצאים בצמחים.
באדם יש כח מדבר, שהוא המערכת המושגית שלו, המאפשרת לו להשכיל ולהחכים. כיון שאיננו מוצאים נברא כלשהו הנעלה בדרגתו מהאדם[1], עלינו להסיק שהאדם מהווה את מטרתו של הטבע כולו. הסיבה לכך היא שכל אחד מקבל את הצורה המתאימה ביותר למיזוג היסודות שלו. ולכן, אם אחד מכל אלו שהזכרנו היה חשוב מהאדם, היה הוא הזוכה לקבל את הצורה ואת הכוחות החשובים ביותר. מכיון שזה אינו קורה, הרי שיש להכיר בכך שהאדם הוא הנעלה מכל הנבראים, הסיבה והתכלית שבבריאה, שמעליו אין נברא בדרגה גבוהה יותר. וזו לשונו:
"כי כל אחד נמצא בעצמו, בו אותו, אשר קראנוהו היולי..... והמציאות היותר טוב מאלה, מה שהורכב בארץ מן העשן והאד..... והיו מהם המחצבים והאבנים.... והיותר טוב מזה במציאות, מציאות הצמחים כי בהם הזנה וגידול והולדת הדומה. והמציאות היותר טוב מזה מציאות הבעלי חיים הבלתי מדברים, כי בהם תוספות על מה שבצמחים כחות חיוניות ונפשיות. והיותר מעלה שבמינהם במציאות, האדם במה שלו מן הדבור. אחר האדם לא מצינא מין יותר מעולה מדרגה ממנו... כי אם היה המכוון דבר יותר עליון מדרגה מן האדם, היה זה הדבר נמצא, אבל אינו נמצא, הנה אין המכוון בזה המציאות אשר תחת השמים דבר יותר עליון המדרגה מן האדם. ואם היה המכוון דבר פחות מדרגה מן האדם מכל מה שזכרנו היה המציאות עומד אצלו, אמנם אינו עומד אצלו, הנה אין המכוון האחרון והסבה התכליתית זולת האדם"[2].
מדרגות הכוחות שבאדם: מצמחי ועד מדבר
גם באדם, כמו בבריאה כולה, ישנם כוחות שונים, המאחדים כמה מהכוחות שבבריאה, והם הכוחות הצמחיים, הנפשיים, ולמעלה מהם הכח המדבר. לאדם יש את אותם הכוחות שיש בצומח, עליהם נוספו גם הכוחות שבבעלי החיים, ומעל כולם מאפיינת אותו ביותר היכולת השכלית. גם כאן תקף אותו טיעון כמו שראינו במסקנתו של הראב"ד על האדם ביחס לכלל הבריאה: כיון שאין לאדם יכולת גבוהה יותר מהיכולת השכלית, הרי שיש בהכרח להסיק שזו היא מטרתו ותכליתו. בעוד שהכוחות האחרים משמשים כמצע האחד לשני, והיכולת השכלית אינה מתאפשרת בלעדיהם:
"וכן נאמר באדם שבו כחות צמחיים, עליהם במדרגה הכחית הנפשיים, ולמעלה מהם הכח המדבר, ולא נמצא למעלה ממנו כח אחר, אם כן יהיה הוא המכוון בו, ואותם האחרים מרכבות ומצעות קצתם לקצת. אי אפשר לכח המדבר בלעדיהם..."[3].
מדרגות החכמה ותכליתה- ידיעת האלוקים
כאמור במאמר הראשון בו תיארנו את תכלית האמונה רמה[4], מדגיש הראב"ד את מעלת החכמה ואת היותה תכלית האדם ויתרונו (מעלתו) על שאר בעלי החיים. גם החכמות כולן, אומר המחבר, נודעות לאדם על פי דרגותיהן השונות, בשביל ההולך ועולה שלב אחר שלב עד העליונה שבהן, שהיודע אותה השיג את החכמה הנעלה ביותר, והיא שלמות הידיעה בה' ית':
"והחכמה הוא יתרון האדם ותכליתו, והחכמות רבות זו למעלה מזו, והמכוון בכולם הידיעה באל' ית' וית'... ואשר ירוץ מרוצת ההגעה, והוא שלימות הידיעה באל ית', והיודע בו, הוא היותר הנכבד שבחכמים, בידיעה יותר נכבדת, לידוע יותר נכבד"[5].
ראיית הראב"ד את החכמה בכלל, כמכלול של חכמות שונות אותן יכול האדם לדעת על דרגותיהן, מהנמוכה ועד העליונה, מלמד רבות אודות הדרך בה תפש את יכולת השתכלות האדם באשר היא. ועוד על כך להלן.
התעסקויות אנושיות שהן בגדר כליון הזמן
לטענת הראב"ד, על האדם להתייחס לגופו כמצע הבהמי המשמש להשגת ידיעת ה' יתברך, שכן ללא השגת ה' לא היתה משמעות רבה לגופו. להבהרת נקודה זו משתמש הראב"ד במספר משלים שדרכם עושה הקבלה בין הטיפול בצרכים הגופניים של האדם לבין הטיפול בבהמות, ומפרט את יחסו למקצועות שונים:
1. אנשים טועים רבים, דומים לאלה ש"ירצו להאכיל הבהמה מספוא רב"[6]. אלה הם האנשים הרואים את האכילה והשתייה כתכליתם העיקרית.
2. אחרים "ירצו ליפות אוכפה ורסנה וכסותה", והם הרואים את העיסוק בייפוי הבגדים כתכליתם העיקרית.
3. אחרים מתעלים יותר, וכמו מבזבזים את כל חייהם בעיסוק בשאלות כגון "בכמה חליים אפשר שיקרו לבהמה, ואיך יושמר בריאותה". אלה הם הרופאים, שהראב"ד מציין במיוחד שאינו מזלזל בחכמתם, ומודה שהיא חשובה, שכן באמצעותה יאריך האדם את חייו בעולם הזה, שבו הוא רוכש את השלמות ואת החיים הנעלים. תועלת נוספת יש בחכמה זו, שכן באמצעותה יודע הרופא הנעלה לרפא את עובדי ה' יתברך מהמוות וממקרים רעים אחרים. ובכל זאת, מי שחושב שידיעות אלו הן תכליתו של האדם, ומכלה את כל זמנו בעיסוק זה בלבד, עושה עוול עם נפשו.
4. מצויים גם אנשים שמכלים את זמנם בעיסוקים נחותים עוד יותר, כאותם "שעסקם כולו הדקדוק ותקון הלשון", ומלמדים אותה לאחרים, וזהו עיסוקם עד סוף ימיהם.
5. יש עוד אחרים המכלים את זמנם בחשבונות העוסקים במתמטיקה תאורטית, "כמו האיש אשר רצה לבשל חמשה עשר רבעי תירוש עד שובו אל השליש, ובשלו עד שחסר ממנו הרביע, ונשפך מהנשאר שני רבעים, ואחר נתבשל עד שחסר ממנו באש רובע, ונשפך ממה שנשאר שני רבעים, אל כמה ישוב הנשאר כפי ערך מה שרצה. והדומים לאלה ההבלים, אשר באולי לא יקרו לעולם". אנשים אלה חושבים שעל ידי בקיאותם בחשבון יזכו להערכה. דומים להם גם העוסקים בחלקים מהגיאומטריה. לדעת הראב"ד, האסטרונומיה היא היחידה מבין המדעים השימושיים המשמשת גם בדרך לחכמה האלקית, כאמרו: "ואמנם ההכרחי מהם באמת, מה שמביא אל חכמת התכונה לבד".
החינוך לרכישת החכמה האמיתית
ברם, עם כל החשיבות שניתן לראות במדעים השימושיים, חייב כל אדם לזכור את מטרתו הסופית, לשים לעצמו מטרה נכונה ומבוססת, ולהבין לאשורן את הדרכים ואת האמצעים שבהם צריך לנקוט על מנת להביא עצמו אל החכמה האמיתית.
כדי להבהיר נקודה זו, עושה הראב"ד שימוש במשל ערבי בשם "משל טווה החוטים" אותו לקח "מאיש מחכמי הישמעאלים", שדימה את מסעו של האדם בעולם לעבד שהבטיחו לו שיוציאו אותו לחירות ואף יעניקו לו מלכות (הנמשל למלכות הוא ידיעת ה'), אך התנו את הדבר בכך "...שאמרו לו אם תעלה לרגל ותחוג יהיה לך החירות והממלכה, ואם תלך הדרך ויעיקך מעיק מהגיע אליו, יהיה לך החירות לבד, ואם לא תלך הדרך, לא יהיה לך החירות".[7]
כעת עליו להתכונן למסע משלושה הבטים: 1) עליו להכין את כל הנחוץ לו לנסיעתו, להכין בהמה לרכב עליה, וצידה לדרך כאוכל ונאד מים. בשלב זה, עדיין לא יצא, ואין לו לא חירות ולא ממלכה 2) עליו לתכנן את יעדו, "לשים מגמת פניו אל הדרך, מסע אחר מסע". בשלב זה כבר יצא לדרך בחירות. 3) עליו להגיע ליעדו ולחגוג, כפי שצווה "אם תעלה לרגל ותחוג", עת תהיה לו החירות והממלכה.
לכל אחד משלושת התחומים האלה יש צורך במרחבי פעולה ועיסוק גדולים, שלהם התחלה וסוף מוגדרים היטב. תחילתו של העיסוק הראשון לעיל, והוא ההכנות למסע, ובמקרה של המשל עסקינן הוא העיסוק בטוויית החוטים המשמשים לתפירת נאד שבו ישא את המים במסע, לו יצא אליו. השלמת עיסוק זה, היא בהשלמת מלוא ההכנות הנדרשות למסע עצמו. תחילתו של העיסוק השני והוא התכנון והמסע עצמו, הוא בהצבת היעד, וביציאה לדרך, והשלמתו היא בהגעה אל היעד. גם בעיסוק השלישי, אומר הראב"ד, ניתן לבצע הבחנה כזו של תחילת מעשה החגיגה וסופו.
הנמשל לעיסוק הראשון הוא העיסוק במדעים המביאים לתועלת רבה בעולם בזה, והם הרפואה והמשפט[8]. אך אם אינם משרתים את היעד בפועל, הרי שהם שייכים לקטגוריה הראשונה, שהיא רק בגדר הכנה למסע, ללא חירות וללא ממלכה. כאשר מטרתו של הלומד רפואה היא להרוויח באמצעותה ממון, ולא לגמול חסד, וכאשר מטרתו של הלומד משפטים היא לרכוש כבוד, ושם של אדם חכם וממון, הרי שלא הביא לעצמו כל תועלת.
הראב"ד כותב, כי הוא מזכיר את הרפואה והמשפטים יחד, כיון שהם דומים בכך שמטרת שניהם היא לתקן את הרע: "כי חכמת הרפואה אשר כן, וחכמת הדינין אשר כזה ישתתפו, באשר בשניהם תיקון הרעות, כי בחכמת הדינין יתוקנו הרעות הנהוגות בין בני אדם להטיב להם עסקי העולם אשר ביניהם, וברפואה יתוקנו רעות הליחות ההפכיות, והזמנים ההפכיים מן השנה"[9]. אך הבדל יש בין הרפואה למשפטים: המשפטים אינם נחוצים בעולם מתוקן, שבו האנשים כולם ישרים, ואין רע ביחסיהם זה לזה. לעומת זאת, לא אפשרי לדידו של הראב"ד, מצב שבו לא תהיה הרפואה נחוצה.
כשם שבמשל של החכם הישמעאלי, יש בין אלו העוסקים בהכנות למסע ולחגיגה כאלו המתעסקים אך ורק בהכנת החוטים לטוויית הנאדות, ונשארים במקומם, כך גם בין לומדי המשפט, ישנם אנשים שמכלים את כל זמנם ועיונם לסוגיות עמוקות ושאלות קשות על ציורים שלא קרו ולא יקרו לעולם, מתוך טענה שבכך הם מחדדים את שכלם ומלטשים אותו, ובאמת אין בכך אלא איבוד זמן, ולמסע הם לא יצאו.
ברם, העיסוק הראשון חיובי כאמור, רק אם כבר הקדים האדם להתעסק בעיסוק ההכרחי יותר, והוא ידיעתו של איש התורה את כל "מה שאפשר שיבאר בו במופת אל מי שמכחיש האל ית', או מכחיש הנבואה, או מכחיש הגמול והעונש, או מה שאצל האל ית' בעולם הבא"[10]. רק אם נותרו לאדם ימים אחרי שהשלים את הלימודים הללו, והוא מבקש לכלות אותם בבירורים המשפטיים שהוזכרו, אין חשש בדבר.
הנמשל לעיסוק השני בהליכה בדרך, "מסע אחר מסע", שלב אחר שלב, הוא זיכוכה של הנפש וטהרתה מתכונות גרועות ומהשלכותיהן. זוהי היציאה לחירות בדרך אל הממלכה של ידיעת ה'. ללא זיכוך הנפש, לא ניתן להגיע לדעת ה' אמיתית.
הנמשל לעיסוק השלישי, והוא ההגעה ליעד, ומעשה החגיגה עצמו, הוא העיסוק בשלמות ידיעת ה' יתברך. "והיודע בו, הוא היותר נכבד שבחכמים, בידיעה יותר נכבדת, לידוע יותר נכבד".
לימוד תיאורטי אינו מספיק- גם בידיעת ה'
אך גם כאן לא מסתיימת המלאכה. גם מי שלומד את הספרים העוסקים בענייני ידיעת ה', אינו יכול לקוות שיגיע באמצעות הלימוד שילמד בנושא זה לידיעה מושלמת של חכמה זו. הסיבה לכך היא שמי שקורא את הכתוב בספרים אלה, אך אינו מעיין במה שכתוב בהם ולא משיב אותם ללבו, דומה למי שבזבז את זמנו בקריאת ספרי הרפואה, אך לא עסק בה באופן מעשי, ואף את המחלה הקלה ביותר לא הצליח לרפא:
"ומי שיקרא זה הענין, לא יקוה שימצא בו זאת הידיעה בכללה, ולא שיגיע אליה מדרך מה שהוא כתוב, אבל מי שקרא ולא יעיין בו ולא הגיע אליו, הוא כמי שכלה זמנו בקריאת חכמת הרפואה, ולא יצלח לרפאת היותר קל בחלאים"[11]
למרות שידיעת ה' יתברך היא דבר המתאים ביותר לנפש האדם, ממש כמו צורה המושפעת לחומר, היא אינה יכולה להתרחש ללא ההכנה המתאימה. אך כשהנפש מכינה את עצמה, בכך שמשתחררת מהמידות המגונות ורוכשת את המידות הנעלות, כשלומדת את הכתוב בספרים, ומוסיפה להכין ולשפר את עצמה במעשים נכונים, או אז מושפעות עליה נעימות מידו של ה' יתברך, והיא מגיעה אל קצה יכולת השגתו של המין האנושי:
"אבל הידיעה באל ית' היא צורה תגיע לנפש המדברת, כשהוכנה בהסרת התארים המגונים וקנות החשובים... כן הנפש המדברת, כאשר תדע מה שבספרים, והוכנה בתקון המעשה - הושפעו עליה השפעות מנועם האל ית', והיה אל הקצה המכוון באדם".
לסיכום הדברים, זיהינו את הנקודות הבאות באשר לשיטת הראב"ד באפיון תכלית האדם:
1. האדם הוא הנעלה מכל הנבראים, הסיבה והתכלית שבבריאה, שמעליו אין נברא בדרגה גבוהה יותר
2. גם באדם, כמו בבריאה כולה, ישנם כוחות שונים ומעל כולם מאפיינת אותו ביותר היכולת השכלית שהיא מעלתו ותכליתו. זהו, כפי שראינו, דגש מרכזי התפישת ההכרה של הראב"ד אותו מדגיש מזוויות ומדוגמאות רבות.
3. התעסקות במאכל ובמשתה, בביגוד ובצורה חיצונית כתכלית עיקרית היא ביטול זמן חסר משמעות ביחס למה שניתן לאדם לעשות, ויש להתעסק בהם אך כמידת ההכרח. גם ההתעסקות במדעים השימושיים ללא הקשר נכון היא תכלית מדומה. ללא מבט ברור על סוף המעשה, או יעד המסע, מחמיץ האדם את תכלית חייו ו"חומס את נפשו".
4. החכמה הנעלה ביותר האפשרית לאדם היא שלימות הידיעה באל ית', שמי שיודע בו הוא היותר נכבד בחכמים. זו נקודה אותה מדגיש הראב"ד מספר פעמים, והיא מטרת הלימוד האמיתית.
5. אך הלימוד התיאורטי של חכמה זו אף הוא אינו מספיק אם לא מצטרף אליו הישום המעשי וההשבה ללב. רק כך תגיע הנפש לקצה יכולת השגתו של המין האנושי.
[1] הכוונה לנבראים שמתחת לגלגל הירח כפי תפישת המציאות בתקופתם
[2] ראב”ד, מאמר שני, הקדמה, ע"מ 41
[3] ראב”ד, שם
[4] https://www.roadtoliberty.org/post/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%92-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%91
[7] ראב”ד, מאמר שני, הקדמה, ע"מ 41
[8] במהדורת וויל ע"מ 41-42 תרגם לביא "הרפואה וחכמת הדינין", ואילו בתרגום אחר (של מוטוט) התרגום הוא "הרפואה והתלמוד"
[9] ראב”ד, מאמר שני, הקדמה, ע"מ 42
[10] ראב”ד, ע"מ 42
[11] ראב”ד, פרק שני, הקדמה, ע"מ 42
[#13]
Comments