הראב'ד הראשון: קוים לדמותו, והקדמה לעיון בהגותו בספר "האמונה הרמה"

(מאמר 1 מתוך 5 בסדרה) רבי אברהם בן דוד זצ"ל, (הראב"ד הראשון 1110-1180) נולד בקורדובה, ונהרג על קידוש ה' בטולדו שבספרד. דמותו היא דמות מופת ליהודי השומר ועושה, לומד ומלמד.

מאמרים נוספים בסדרה:

תכליתו ומטרותיו של ספר האמונה הרמה לראב"ד

אמצעיה ומהותה של הכרת האדם ב"אמונה הרמה"

תכלית האדם ומעלת חכמתו במשנתו של הראב"ד הראשון

המנהיג החינוכי העלום: משנת החינוך של הראב"ד הראשון

רבי אברהם בן דוד זצ"ל[1], (הראב"ד הראשון[2]-[3] (ד'תת"ע-ד'תתק"מ) (1110-1180) (להלן "הראב"ד"), הראב"ד נולד בקורדובה, ונפטר בטולדו שבספרד, אליה נמלט מקורדובה ב1147, בעקבות עלייתם של המוואחדין על ארצות הסביבה בשנת ד'תתק"ז (1147 למניינם). דודו של הראב"ד, הרב יצחק בן רבי ברוך ן' אלבאליה, היה אחד מגדולי רבני ספרד בדורו. רבי ברוך חינך את הראב"ד מנעוריו עד פטירתו בשנת ד'תתפ"ז (1127), עת היה הראב"ד בן 17. לצד גדולתו בתורה היה רבי ברוך גם בעל ידע נרחב בפילוסופיה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, וחכמות אחרות, כמנהג רבים מגדולי התורה שבספרד של אותו דור. ידיעותיו של הראב"ד בתחומי הלימוד השונים של תקופתו רחבות ביותר כפי שניכר ב"ספר הקבלה" אותו כתב ב1160. בספרו "יסוד עולם" מזכיר רבי יצחק (בן יוסף) הישראלי חיבור אסטרונומי של הראב"ד, (שאינו ידוע היום) גם רבי אברהם זכות מזכיר חיבור זה ב"ספר יוחסין, וכך גם החיד"א בספר "שם הגדולים" (ראה להלן).

בספר "האמונה הרמה" עצמו, ניכרת בקיאותו של הראב"ד בפילוסופיה האריסטוטלית ובפילוסופיה של אבן סינא. הראב"ד אף הכיר את תורותיהם של היפוקרטס וגאלינוס, שלט במשנתם של אבן סינא ואלפארבי והתמצא היטב בספר הנוצרים ובקוראן.

בנוסף, ידוע שהראב"ד שלט בערבית, ספרדית וכנראה אף בלטינית ושימש דוגמא להוגה יהודי, איש ימי הביניים, שהיווה גשר בין היהודים לתרבויות אליהם הגרו, ועמם התמודדו. דוגמא לאמונתו העמוקה של הראב"ד במסורת ישראל היא דבריו בפתחו של "ספר הקבלה" שם כותב "...זה סדר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו ז"ל חכמי המשנה והתלמוד כולם מקובלים חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק, ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו עד אנשי כנסת הגדולה שקבלו מהנביאים זכר כולם לברכה. ולעולם חכמי התלמוד וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטן לא אמרו מלבם חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמת כולם כדי לעשות סייג לתורה".

התיחסויות בולטות לראב"ד הראשון במהלך הדורות

בשנת 1161, פרסם הראב"ד את ספר המחשבה היסודי שלו "האמונה הרמה". קדמו ל"אמונה הרמה" כמה חיבורים יהודיים שעסקו בנושאי מחשבה יסודיים: ביניהם נזכיר את "האמונות והדעות" של הרב סעדיה גאון, "מקור חיים" של רבי שלמה אבן גבירול, "חובות הלבבות" לרבי בחיי אבן בקודה (שכולל שער פילוסופי שלם העוסק ביסודות חכמת האלוקות ועוד אזכורים רבים המפוזרים בו בתורת ההכרה ובמוסר) ו"ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. לשניים הראשונים מתייחס הראב"ד מפורשות בהקדמתו ועוסק בהם לאורך הספר. על "האמונות והדעות" הוא כותב ש"הוא ספר הטיב בו מאוד, יגמלנו האל הטוב. אמנם כאשר חקרנוהו, לא מצאנוהו מספיק למה שצריך לנו". לעומת זאת את גישתו של אבן-גבירול דחה רבינו בשתי ידיים, וראה בה חריגה הן מן השכל והן מן הדת.

חלק מהדיונים שב"האמונה הרמה" תואמים למהלך הדברים בספר הכוזרי[4]. בניגוד לרבי יהודה הלוי, שראה את מטרת חיבורו פועל יוצא מן הצורך "להגן על הדת הבזויה"[5], ראה הראב"ד את מטרתו באופן מנוגד: לא כתב הגנה על דת מושפלת, כי אם הדגשה וביאור רוממותה ותפארתה של האמונה היהודית, כפי המשתמע גם משם הספר- "האמונה הרמה".

הראב"ד זכה ליחס של כבוד מכמה וכמה מרושמי הרשומות של קורות עמנו, כמו גם מגדולי הדורות, לא רק בספריהם, כי אם גם באזכורים מפורשים עליו ועל גדולתו. כאמור, מזכיר רבי יצחק (בן יוסף) הישראלי (תחילת המאה ה-14) את הראב"ד בספרו "יסוד עולם" ואומר עליו את הדברים הבאים[6]:

"כן היו בספרד חכמים גדולים וגם בארץ צרפת ואשכנז וארצות אדום וישמעאל, מהם רבי אברהם הלוי בן דוד ז"ל, איש חכם ונבון ובקי בכל חכמה ובן אחותו של רבי ברוך הנזכר היה, והוא חבר ספרים רבים, האחד מהם הוא הספר שקראו ספר הקבלה שכתב בו כיצד קיבלו התורה דור אחר דור ממשה רבינו ע"ה, עד סוף ימי ר' יוסף בן מיגש הלוי ור' ברוך דודו ז"ל. ומספרו זה לקטתי והעתקתי רוב מה שכתבתי בפרק הזה, חייהם (של) אנשי השם וגדולי החכמים שהיו בכל דור ודור, ועוד חיבר ספרו החשוב שחיבור בעיקרי האמונה הנקרא "אל עקידה אל רפיעה", ועוד חבר ספרו החשוב והנכבד בחכמת התכונה וכמה ספרים אחרים, והוא קידש את ה' ברבים ומת על יחודו ונקבר בעיר טלטילה".

רבי אברהם זכות (1452-1515) מזכירו בספר יוחסין[7] (מאמר חמישי):

"נפטר ר' אברהם הלוי אבן דאודי שקדש השם עצמו על יחוד השם בטוליטלה וחבר ספר הקבלה ממשה עד ר' יוסף הלוי (אבן מגאש), ועוד חיבר בעיקרי אמונה ספר אלעקידא אל רפיעא (בערבית), ועוד ספרו הנכבד שחיבר בחכמת התכונה שנת תתק"מ והוא זה בעל ספר דורות עולם שאמרנו למעלה."

רבי דוד קונפורונטי (1618-1690) כתב בספר קורא הדורות[8] (פרק שלישי):

"ובדור ההוא של ר' יוסף הלוי ורב ברוך בר יצחק כבר כתבתי שהיה הראב"ד החסיד, והוא רבינו אברהם הלוי בר דוד שחבר ספר הקבלה והוא הספר שהעתקתי ממנו כמה דברים וחדושים רבים, ולפי דעתי כי זהו הראב"ד שעשה פירוש על ספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו ע"ה, וזה הרב הקדוש קדש את שם השם ברבים דהיינו שנהרג בטוליטולה על קדושת ה', וכן מפורש בספר שבט יהודה בשמד הה' שזה רבינו אברהם הלוי נתלה על קדושת ה' כי מלך ספרד רצה לאונסו שימיר דתו וירא כי לא יכול לו וצוה שיתלוהו ה' ינקום דמו אמן."

רבי יחיאל בן שלמה הלפרין (1660-1746) כתב בספרו "סדר הדורות"[9]:

"ראב"ד הראשון, הוא ר' אברהם בר דיאור (ובכמה ספרים כתוב בר דוד, ט"ס הוא) בן רב יצחק בן רבינו ברוך, חבר ספר הקבלה, כתב ספרו ד' אלפים תתקכ"א. וחבר ספר אמונה רמה (הביאו בספר עקידה שער א') מעניני נשמה והוא כתב יד, וספר על חכמת התכונה שנת תתק"מ. ונהרג בטוליטולא על קדוש ה', והיה לוי, וזהו הראב"ד שמזכיר הרמב"ם בשבח והלל בכתב שכתב לבנו..."

החיד"א (1724-1806) בספר "שם הגדולים"[10] הרחיב אף הוא בדברים:

"הראב"ד, (רבינו אברהם בר דוד) - תלמיד רבינו ברוך בן רב יצחק בן אלבליה תלמיד הרי"ף, חיבר ספר הקבלה וספר בעקרי האמונה הנקרא אל עאקידה איל ראפיע"ה. ועוד חיבר חבור חשוב ונכבד בתכונה. ותא חזי מאן גברא רבה בתכונה מסהיד על ספרו הוא תוכן הגדול ר' יצחק ישראלי ביסוד עולם מאמר ד' פרק י"ח. והראב"ד הנזכר נהרג על קדוש ה' זי"ע. ובס' שלשלת הקבלה הרבה דברים כי זהו הראב"ד שמשבח הרמב"ם באגרותיו ולא להראב"ד בעל השגות. וכן הוכיח מס' הקבלה שהיה בשנת ד"א תתקכ"א וגו'"

המנהיג החינוכי

בסדרת מאמרי המשך בהם נסכם את המסרים החינוכיים הנובעים מתפישת הראב"ד ב"אמונה הרמה", עולה תמונה אחדותית מופלאה על הנושא המרכזי אותו ביקש הראב"ד ללמד בספרו, ועל פיה על האדם, היצור השכלי, שהוא תכלית הבריאה, לראות את חייו כמסע לרכישה ולישום החכמה העליונה, ידיעת ה', שהיא הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לו מתוך כלל החכמות. למסע יוצא האדם כדף ריק בצעירותו, אך מצויד בכלים רבים ובראשם שכלו, בהם לומד את התורה בזמן שמקיימה במלואה ללא פשרה, ובזמן שמתלמד ומחכים גם בחכמת אומות העולם, כדוגמת רעיונות פילוסופיים הרמוזים כולם על פי שיטתו על ידי נביאי ישראל. התבונה האלקית היא המאחדת בין התורה, הבריאה על דרגותיה והחכמה שבה, לבין שכל האדם.

התלמיד והמורה הזוכרים את תכליתו של האדם מחד, ויודעים שהדרך לחכמה טעונה סבלנות והדרגתיות תהליכית, יכולים לעלות אט אט בדרך הנכונה המובילה אל הדרגה העליונה של "השכל וידע אותי".

רבינו אברהם הלוי בן דוד זצ"ל נרצח על קידוש ה' בטולילה בשנת 1180. עובדה היסטורית זו, המוזכרת אצל כמה מכותבי רשומות עמינו (ראה לעיל) היא עדות נאמנה לכך שנאמנותו של הראב"ד לעקרונותיו ולתורה היתה הלכה למעשה כפי שהדגיש ב"אמונה הרמה", עד שעמד בעוז ושילם עליה את המחיר היקר מכל. גם ספר הקבלה שבשלשת חלקיו הקפיד להראות לפרטים את אמיתות מסורת ישראל לתועלת הרבים, להצביע על חולשתה של מסורת הנוצרים, ובאמצעותו אף נלחם בצדוקים ובקראים, הוא עדות נוספת להיותו של הראב"ד הוגה רב פעלים בעל מטרה חינוכית מובהקת, הנענה לצרכי דורו ומנסה להנהיגם בכתיבתו מבעד לאתגרים הרוחניים והפיזיים שהקיפו אותם.

משילובם של עובדות אלה עם העולה מסקירתנו לעיל עולה דמותו של הוגה, איש אשכולות, שלקח על עצמו תפקיד הנהגה חינוכי מבעד לתלאות הזמן של נרדפי ספרד של המאה ה-12. יש להתפלא על כך שבמהלך הדורות, ועד ימינו, ולמרות שהיה מוכר אצל היסטוריונים יהודים כחכם גדול, התפרסם בעיקר בזכות ספר הקבלה בעל האופי ההיסטורי, בעוד שדמותו החינוכית ומוסר ההשכל העולה מקורות חייו ומהגותו נשארו עלומים.

עוד על כך במאמרים הבאים.

[1] נקרא גם – כמקובל אצל בני ספרד – רבי אברהם אבן דאוד.

[2] הראב"ד השני הוא רבי אברהם אב בית הדין, חותנו של ראב"ד השלישי

[3] הראב"ד השלישי, הוא רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (1120-1197 למניינם), הוא "בעל ההשגות" על משנה תורה להרמב"ם ועל הרי"ף, חתנו של הראב"ד השני, ואביהם של רבי יצחק ורבי דוד סגי נהור.

[4] בעיקר בשאלת ידיעת ה', במאמר שני עיקר שישי.

[5] כפי שמעיד שמו המקורי של הספר: "ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת"

[6] רבי יצחק הישראלי, "יסוד עולם", ברלין 1777, ע"מ 86

[7] רבי אברהם זכות , ספר יוחסין השלם, לונדון 1857, מאמר חמישי, ע"מ 220

[8] רבי דוד קונפורטי, "קורא הדורות", ברלין, תר"ו 1846, פרק שלישי, ע"מ 27

[9] רבי יחיאל בן שלמה הלפרין, ספר סדר הדורות, קרלסרואה, 1769, ע"מ 132

[10] רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, "שם הגדולים השלם, ברוקלין 1958, אות א', ע"מ 2 סעיף ט'

[#8]