(מאמר 5 מתוך 5 בסדרה) במאמרים הקודמים סקרנו את שיטת ההכרה של הראב"ד, את השקפתו על מהות החכמה ותכלית האדם, ואת הדגשתו להתיחסות הנכונה למקצועות השימושיים ביחס לחכמה העליונה. בפרק זה ננסה לקשור ולהדגיש את הנקודות השונות שהבאנו במאמרים הקודמים, לכדי מסר חינוכי אחדותי העולה לדעתנו מה"אמונה הרמה".
מאמרים קודמים בסדרה:
דגשים חינוכיים עקרוניים: הבסיס לידע בכלל וליחס הנכון אליו בפרט
הראב"ד זצ"ל מדגיש למתחנך כמה נקודות עקרוניות ויסודיות שעל פיהם ניתן ליצור מסגרת עקרונית לשיטה חינוכית שלמה ואחדותית, הן ברמת היחיד, והן בהקשר רחב יותר:
תפישת הדרגות כמודל עקרוני: הראב"ד מציג תפישה זהה עקרונית כלפי הבריאה, החכמה, האדם, והכרת האדם. הזהות העקרונית היא בכך שהידע המוצג לפנינו על ידי הבורא, מוצג באופן מכוון בסדרה של דרגות הירארכיות שאת כולן יכול הלומד לאתר ולהבין בכלים שנטבעו בו.
התכווננות כלפי החכמה העליונה: כפי שראינו, ישנו דגש חוזר ונשנה באשר לקיומה של החכמה העליונה והיא ידיעת ה'. כל המלצותיו של הראב"ד כפי שהראנו בפרק הקודם ונסכם להלן, בכל הנוגע לחכמות השימושיות ממוקדות בהנחלת עקרון זה כמטרתו הראשית ויעדו הסופי של המתחנך.
קשר הדוק והכרחי בין החכמה העיונית ההכרחית (בלשונו של הראב"ד –"הפילוסופיה האמיתית"[1]) לתורה: בכרכו את שניהם כתואמים האחד לשני, מגלה לנו למעשה הראב"ד את דעתו, ששניהם הם גילוי של תבונה אחדותית אחת, ולכן ממילא אינם יכולים לסתור האחד את השני. יתירה מזאת, יכולתנו לזהות נקודה זו, שהרי לולא יכולת זו לא היה הראב"ד כותב את ספרו, מוסיפה צלע שלישית למשוואה- תורה-מחשבה עיונית, והיא האדם עצמו. שכל האדם, המאפשר לו את הדיבור, את מושגיו, ואת רכישת החכמה, מתאים אף הוא לתורה ולכלי החשיבה העיוניים, ומהווה אף הוא גילוי של תבונת הבורא באדם. לכן חשוב כל כך העיון, שהוא ההוצאה מן הכח אל הפועל של התאמה זו.
חשיבות העיון: כפי שהראנו בהרחבה לעיל, באי ידיעת הלומד את הדברים המוכרחים הנובעים מהחכמה העיונית ואת דרכי ההגיון יש הפסד גדול ומשמעותי, המתבטא הן בהפסד הידע הזה עצמו, והן בתוצאתו ההכרחית- שאינו יודע גם את היסודות המחשבתיים שבבסיס עיקרי היהדות, ומכאן שאף אינו יכול לדעת את ענפיה השונים.
חשיבות החכמה: מלבד הגדרתו את החכמה העליונה, רואה הראב"ד את רכישת החכמה כעליה ממדרגה למדרגה, מהנמוכה ועד העליונה, המאפשרת לנפש האנושית להשכיל בצורה מירבית.
חשיבות הישום: על החניך לישם את ידיעת ה' שלו, ולבדוק בכל עת מה משמעות הצהרה זו. השתלמות בידיעת ה' באופן תיאורטי בלבד, שקולה ללימוד רפואה מבלי לעסוק בה כלל. כך גם על הפילוסופיה שלומד האדם, להיות פילוסופיה מעשית.
ששת העקרונות שדלעיל הן בעלי חשיבות מכרעת בתכנית הלימוד של המתלמד או המחנך בהתאם להנחיית הראב"ד. ראשית, וזהו העקרון הראשון, חייבת כל תכנית לימוד להיות מבוססת על ההכרה שהידע הוא הדרגתי, ושכל תחום בחכמה ירכש באופן תהליכי ומתון, בסבלנות המתבקשת[2].
על התלמיד ומחנכו לזכור תמיד את המטרה הסופית, מבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". ענין זה, המודגש גם במשל "טווה החוטים" שתואר בפירוט במאמר הקודם, הוא העקרון השני. בהיות "ידיעת ה' החכמה העליונה", סוף המסע ותכליתו, הרי שעליה להיות המטרה אליה יפנה כל מסלול לימודי, שימושי או אלוקי.
ההכרה ששכלו של האדם מסוגל לחבר בין התורה ועקרונות החכמה העיונית, וששלשתם מהווים גילוי תואם של תבונה אחדותית גורפת היא העקרון השלישי דלעיל, ומשמעה שעל כל לומד לחפש תמיד קשרים אחדותיים בין מעשיו לחכמתו. מכאן, יש לכל תכנית לימוד להתמקד בהדגשת השלד הרעיוני מאחורי כל מעשה ועקרון תורני. ענין זה אינו יכול להתקיים ללא העקרון הרביעי דלעיל, והוא המאמץ העיוני, שבלעדיו מאבד האדם לשיטתו של הראב"ד את כלל החכמות כפי הדגשתו בעקרון החמישי ובראשן את חכמת התורה. ברם, לעיון אין משמעות, ואף החכמה האמיתית אינה יכולה להרכש, ללא הבנת העקרון השישי דלעיל, ועל פיו, מוכרח הלומד לחפש תמיד את ההיבט המעשי בכל חכמה ואת ישומה בפועל, שרק הוא המביאו למטרתו הלימודית.
הדגשים בידיעה וברכישת הידע
מסקירתנו עולות כמה נקודות נוספות, עקרוניות אף הן באשר לאדם עצמו, למבנה הכרתו, ולכלים שאיתם רוכש את הידע והחכמה:
האדם מתחיל כדף חלק: לשיטת הראב"ד, נולד האדם כלוח ריק ללא ידיעות קודמות
בהתאם לכך, ובהתאם לעקרון ההדרגתיות, לומד האדם עקרונות יסוד מציאותיים, כהיות "הכל גדול מחלק", "או שהשנים יותר מן האחד", שלאחריהם מתפתח להסקת הקשים לוגיים כגון "שכל שני דברים שוים לדבר אחד, הם שוים, ושההפכים לא יתקבצו בנושא אחד". בשלבים הבאים יכול האדם להשכיל ולצייר לעצמו הקדמות של נושאים מדעיים ועיוניים ולהסיק מהם את הנולד מהם בהתקדמו שלב-שלב, עד שמגיע לחכמות האלקיות.
הידע נודע באמצעות החושים והשכל: השגותיו של האדם מתחלקות לשני סוגים יסודיים השגות מושכלות והשגות מוחשות (מוחשיות), אותם פירטנו לעיל (עיין מאמר "אמצעיה ומהותה של הכרת האדם"). ההשגות המוחשיות מגיעות לאדם ישירות באופן עצמאי, או דרך מתווך. השכל והדיבור הם מעלת האדם, והוא האמצעי שאיתו האדם חוקר ומבין את המציאות שסביבו, ורק עימו, יכול להבחין בין מחויב, אפשרי ונמנע, לעיין בחכמות, לזהות דרגות בדברים שסביבו, להבין קשרים בבריאה ולהתקדם לחכמה העליונה דרך הבנה מזוקקת של התורה, והבחנה בפסוקיה בין פשט ודרש.
התורה כגשר לידע עליון: מטרת התורה היא לכוון את ההמון אל מדרגת היחידים. התורה מהווה גשר לקידומם במעלות החכמה עד יגיעו אל מעלת החכמה העליונה.
היחס הנכון לצרכים הגופניים: ההשוואה שערך הראב"ד לעיל בין הטיפול בבהמות והטיפול בצרכים הגופניים, מתאימה ביותר לעקרון היסודי השני במשנתו אותו תיארנו לעיל. ההתכווננות מלכתחילה, היא למטרה אחת מוצהרת- ידיעת ה' העקרונית והמעשית, שהיא החכמה העליונה. זהו הסטנדרט שמגדיר הראב"ד ושעל פיו נמדד כל מעשה אחר של האדם וכל רכישת ידע שהיא. האנשים שרואים את האכילה והשתיה כענין עצמי וחשוב, דומים לאלה המאכילים את בהמתם מספוא רב. האנשים המתגנדרים בבגדים חדשים, ושהמראה החיצוני שלהם הוא החשוב להם ביותר, דומים לאלה המייפים את אוכף הבהמה ואת הרסן שלה.
היחס הנכון למקצועות השימושיים: כל חכמה שימושית חייבת להלמד בפרופורציה נכונה לתכלית הסופית של האדם, ואם לא כך הרי שעושה האדם עוול לנפשו ומפספס את תכליתו. גם מקצוע הרפואה, שהוא על פי מודל הראב"ד אחד משני המקצועות החשובים ביותר, יכול להיות בגדר בזבוז זמן, למרות התועלת שבו, אם יכלה האדם את זמנו אך בעיסוק זה. קל וחומר שכך הוא הדבר במי שעוסק בכל מאודו במקצועות שימושיים אחרים כמשפט, דקדוק, מתמטיקה, גאומטריה ואסטרונומיה, שלא בהקשר הנכון, ורק מתוך רצון להערכה. כל המקצועות האלה הם רק בגדר "הכנה למסע", וממילא, גם כאשר מתלמד החניך, או מלמד המחנך אי אילו ממקצועות אלה, עליו להדגיש שאלו הם אך בגדר אמצעי ולא בגדר מטרה. העיסוק במקצועות השימושיים חיובי, רק אם כבר הקדים האדם להתעסק בעיסוק ההכרחי יותר, והוא ידיעת ההוכחות התיאולוגיות.
שלמותו החינוכית של האדם
לסיום ההדרכה לחכמה, מביא הראב"ד בהרחבה את אותה נבואת ירמיהו, שבה מסיים אף הרמב"ם את ה"מורה נבוכים", ואת הדרכתו הוא לשלמות האדם כ30 שנה לאחר מכן[3]. לשיטת הראב"ד ישנה אסמכתא מלאה לשיטתו ברכישת החכמה וברכישת שלמות הנפש האנושית בנבואת ירמיהו. הנביא, אומר הראב"ד, מתאר את האנשים אצלם קיימים בשלמות שלושת הכוחות של הנפש האנושית, אך אינו מחשיב אף אחד מהם, אלא רק את ידיעת ה' ותאריו:
"ואתה תמצא הנביא ע"ה יתאר שלמיות הכחות השלשה אשר לנפש האנושית, ולא ישים יתרון לדבר מהם, ואמנם ישים יתרון לידיעה באל ית' ותאריו. והשוה הכח הצומח והמתאוה באמרו: "אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ" (ירמיה ט כב-כג), והשוה הכח החיוני הכעסני, באמרו: "אַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ", והשוה הכח המשכיל המדבר באמרו: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ" – ואם הביאם על בלתי זה הסדר – "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי"[4].
ועוד ציוה הנביא לדעת את פעולות ה', ואמר "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד", על מנת שגם אנחנו נלמד לעשות כמה מהמעשים הטובים האלה, כמו שאמר "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (שם). הוא מביא גם את דברי דוד המלך:
"כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב" (תהלים יא ז). ולזה נתן יתרון המשורר לחסידי בני אדם על נשיאיהם, באמרו (תהלים קיח, ב-ד): "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".... ובמאמר הכתוב (דברים ו, ה), "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ", ממה שיחייב הידיעה באל ית', כי מן הנמנע שיאהב האדם זאת האהבה הגדולה דבר לא ידעהו, ולא נתקיים לו מציאותו".
המנהיג החינוכי העלום
לסיכום המסרים החינוכיים הנובעים מתפישת הראב"ד ב"אמונה הרמה", עולה תמונה אחדותית מופלאה בה על האדם, היצור השכלי, שהוא תכלית הבריאה, לראות את חייו כמסע לרכישה ולישום החכמה העליונה, ידיעת ה', שהיא הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לו מתוך כלל החכמות. למסע יוצא האדם כדף ריק בצעירותו, אך מצויד בכלים רבים ובראשם שכלו, בו לומד את התורה בזמן שמקיימה במלואה ללא פשרה, ובזמן שמתלמד ומחכים גם בפילוסופיה האמיתית הרמוזה כולה על ידי נביאי ישראל. התבונה האלקית היא המאחדת בין התורה, הבריאה על דרגותיה והחכמה שבה, לבין שכל האדם.
התלמיד והמורה הזוכרים את תכליתו של האדם מחד, ויודעים שהדרך לחכמה טעונה סבלנות והדרגתיות תהליכית, יכולים לעלות אט אט בדרך הנכונה המובילה אל הדרגה העליונה של "השכל וידע אותי".
רבינו אברהם הלוי בן דוד זצ"ל נרצח על קידוש ה' בטולילה בשנת 1180. עובדה היסטורית זו, המוזכרת אצל כמה מכותבי רשומות עמינו[5] היא עדות נאמנה לכך שנאמנותו של הראב"ד לעקרונותיו ולתורה אכן היתה מעשית כפי שהדגיש ב"אמונה הרמה", עד שעמד בעוז ושילם עליה את המחיר היקר מכל. גם ספר הקבלה שבשלשת חלקיו הקפיד להראות לפרטים את אמיתות מסורת ישראל לתועלת הרבים, הצביע על חולשתה של מסורת הנוצרים, ונלחם בצדוקים ובקראים, ישנה עדות נוספת להיותו של הראב"ד הוגה רב פעלים בעל מטרה חינוכית מובהקת, הנענה לצרכי דורו ומנסה להנהיגם בכתיבתו מבעד לאתגרים האינטלקטואלים והאחרים שהקיפו אותם.
משילובם של עובדות אלה עם העולה מכלל מאמרינו על ה"אמונה הרמה" עולה דמותו של הוגה, איש אשכולות, שלקח על עצמו תפקיד הנהגה חינוכי מבעד לתלאות הזמן של נרדפי ספרד של המאה ה-12. יש להתפלא על כך שבמהלך הדורות, ועד ימינו, ולמרות שהיה מוכר אצל היסטוריונים יהודים כחכם גדול, התפרסם בעיקר בזכות ספר הקבלה בעל האופי ההיסטורי, בעוד שדמותו החינוכית ומוסר ההשכל העולה מקורות חייו ומהגותו נשארו עלומים.
[1] לביאור מושג "הפילוסופיה האמיתית" במשנת רבינו, ראה הערות 91, 109, 124 ו-131 לעיל
[2]נקודה עקרונית זו מובאת אף היא אצל הרס"ג בהקדמה לספרו ("האמונות והדעות", ע"מ 8) "כמו כל מלאכה מן המלאכות......כך מלאכת החכמה צריך להתחילה מראשיתה וללכת בה פרק אחרי פרק עד סופה, עד שיזדכך לו בסופו של דבר אותו האחד המבוקש, וישאר לבדו שאין בו שום פקפוק ולא ספק."
גם הרמב"ם מדגיש נקודה זו במו"נ א',ה' "...וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אפני השמירה מהטעיות השכל...ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה, וישליטם להשגת ה', אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון". [3] עיין במו"נ ג', נ"א-נ"ד להרחבה באשר לתפישת הרמב"ם כאן. בעוד שהראב"ד רואה את הפסוקים כמתארים את כוחות הנפש, רואה הרמב"ם אחריו את הפסוקים כמתארים את ארבעת השלמויות האפשריות לאדם: השלמות ברכוש, השלמות הגופנית והגבורה הפיזית, ושלמות המידות. כמו הראב"ד כאן, גם הרמב"ם מפרש את דברי הנביא כמכוונים לשלמות האידיאלית והיא ידיעת ה'.
[4] ראב”ד, פרק שני, הקדמה, ע"מ 42 וכן כל הציטוטים המודגשים בעמוד זה
[5] עיין במאמר הראשון על הגות הראב"ד לעיל
[#10]
Comments