נעשה ונשמע או נשמע ונעשה?

מבט בפסוקים במקומות רבים מלמד שלפעמים הקדימו בני ישראל "נעשה ונשמע", ובפעמים אחרות הקדימו שמיעה לעשיה. עיון ביחס בין עיון למעשה מלמד אותנו מספר יסודות בהכוונתה האפיסטמולוגית של התורה, כמו גם בהכוונתו של ספר הברית, להבדל בין ברית לחוזה.  

בפרשת משפטים, לאחר שמלמד משה לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, נאמר (כ"ד, ד'): "ויען קול העם קול אחד ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה". שלשה פסוקים אחר כך נאמר: "ויקח ספר הברית, ויקרא באזני העם, ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

עשיה היא מושג מובן. אך מהי שמיעה?

הרמב"ם כותב (מו"נ, א', מ"ה), שישנן שלש משמעויות למושג "שמיעה":

1)    שמיעה רגילה באוזן, אחד החושים.

2)    קבלה: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו (לא קיבלו) אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ט)- לא קיבלו את דבריו. או "אם ישמעו (יקבלו) ויעבֹדו יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים" (איוב ל"ו, י"א).

3)    ידיעה והכרה: כשנאמר "גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כ"ח, מ"ט), פירושו לא תדע, או לא תכיר את דיבורו.

במעמד כריתת הברית בחורב, בו קיבלו את "ספר הברית", מקבלים עליהם בני ישראל התחייבות להקדים עשיה לשמיעה. במשמעות הפשוטה, בני ישראל מכריזים על מחויבות ראשונית לקיום מעשי של הדברים שקיבלו, גם אם לא יבינו את משמעותם קודם לכן.

יש לשים לב, ששני הדברים נאמרים, ומכאן ששניהם חשובים. בני ישראל אומרים "נעשה, ונשמע"- יתקיימו בנו שניהם, אך בכל מקרה, נעשה אכן נאמר קודם, מה שמרמז לכך שהתחייבנו להקדים את העשייה להבנת המשמעות- והכרזנו שהשמיעה אינה תנאי לעשיה. האמירה "נעשה ונשמע" הפכה לאחת המפורסמות ביותר במסורת ישראל, ומסמלת מאז ומתמיד את המחויבות לקיום מעשי של הנחיות התורה.

שני מדרשים בגמרא במסכת שבת (פ"ח, א') מדגישים עניין זה:

בראשון: "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". ישנם שני כתרים המעטרים את ישראל, כנגד כל השישים ריבוא, כתר אחד לעשיה וכתר שני לקבלה ולהבנה. מבחינת המדרש שניהם בעלי מעמד שווה.

ובמדרש השני: "אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו". הקדמת העשייה היא סוד ("רז"), (ולמעשה סוד אינו עניין מיסטי, כי אם (י)סוד גדול). כשם שמלאכים (שליחים), מבצעים את עבודתם ללא דופי ובמדויק, הקדמת הנעשה לנשמע היא במהותה כזו: התחייבות מעשית מפורשת של בני ישראל כאמור, לקיים במדויק את תפקידם ואת חלקם בברית.

פעמים רבות מקדימה התורה שמיעה לעשיה

ברם, הדברים מורכבים מעט יותר. שכן אנחנו מוצאים בתורה התייחסויות רבות המקדימות שמיעה לעשיה:

"ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו (עוד ביטוי של הכרה מודעת) ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך" (שמות ט"ו, כ"ו).

ועוד: "כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ" (שמות כ"ג, כ"ב)

ובספר דברים, כעבור 40 שנה, כשמשה מתאר את מעמד הר סיני, מיד לאחר הקריאה המחודשת של עשרת הדברות בפרשת אתחנן, מקדים הכתוב, את השמיעה לעשיה בדברי העם אליו לשליחותו לקבלת הברית (דברים ה', כ"ב-כ"ג): "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ..... וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו".

הכתוב ממשיך עם תגובתו של הקב"ה ל"ושמענו ועשינו" בשני הפסוקים הבאים: ".....ויאמר ה' אלי שָׁ֠מַ֠עְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כׇּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כׇּל־מִצְוֺתַ֖י כׇּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃

דווקא כאן, ב"אישרור" הברית, כאשר הקדימו שמיעה לעשיה מעיד משה שהדבר היה נשגב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי...כל הימים".  כלומר, גם הדברים האלה שבהם הקדימו שמיעה לעשיה נתפשו בעיני שמיא כמשמעותיים וחשובים.

ומיד אחר כך (ו', ג') שוב נאמר: "וְשָׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה' אלקיך לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ". 

וגם בהמשך (דברים כ"ח, א'): "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עליון.... וכו'". 

אם כך, אנחנו רואים, שמבחינת הקדמת הנעשה והנשמע האחד לשני: ישנם מופעים בהם בני ישראל מתחייבים במעמד הברית ל"נעשה ונשמע", וזהו רז גדול ונפלא כדברי המדרש במסכת שבת שראינו. אך גם בהקדימם את השמיעה לעשיה, אומר עליהם הקב"ה: "הֵיטִ֖יבוּ כׇּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ".

מכאן עולה, שהתורה מתייחסת לשני הדברים כהכרחיים, ולפעמים בהקדמת עשה ולפעמים בהקדמת נשמע. שתי ההקדמות הם חלק בלתי נפרד מהחיים ומשמירת הברית.

הנשמע והנעשה והיחס ביניהם

ניתן להסתכל על הדברים בכמה רבדים:

בני ישראל התחייבו לעשיה ולקיום המצוות, מתוך מחויבות ללכת בדבר ה', בין אם ישמעו ויבינו את הטעם לאשורו ובין אם לאו. זה נעשה ונשמע במובנו הפשוט והמקובל, וזהו גם יסוד גדול כדברי הגמרא.

ברובד נוסף ועמוק יותר: ישנם היבטים רבים מספור בחיינו הממחישים לנו שרק החוויה המעשית מלמדת את משמעותם האמיתית: למשל אהבה, למשל לידת תינוק והחזקתו בידיים וגידולו וחינוכו, למשל שמירת שבת על כל טעמיה, נאמנות של חבר, ועוד. התובנות וההכרות ("הנשמע") נרכשות בפרק זמן קצר או ארוך דווקא דרך הקיום המעשי. לפי זה ישנו עומק נוסף בהכרזת "נעשה ונשמע" שהוא מציאותי ופרקטי מאד, ושכלי וטהור: אנחנו מבינים ומקבלים ש"נעשה ונשמע", הוא גם בגדר "נעשה ואז נשמע"--- כלומר ברור לנו שעשיה תוביל להבנה. נעשה ואז,  אך ורק בזכות העשיה נבין, דברים שלעולם לא נוכל להבין בלימוד עיוני. ועל זה גם אמר דוד המלך בחכמתו: "טעמו וראו כי טוב ה'". כלומר, ברובד זה מצביע "נעשה ונשמע" על האופן בו נרכשות רבות מידיעותינו.  

מצד נוסף ישנה מחויבות לדברי ראשונים וחכמים רבים למצות עד תום את העיון בטעמי המצוות ולנסות להבין כל דבר עד כמה שניתן לפי כוחו של המעיין: כך כותב האבן עזרא בהקדמתו לפרשיית קבלת התורה בפרשת יתרו: "אם מצאנו אחת מהן (המצוות) מכחשת שיקול הדעת, אינו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו" (כלומר עלינו לברר את המשמעות).

גם הרמב"ן בדבריו הנוכחים שואל: "ואם תשאל עלינו כיוון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט". (אם ממילא אנחנו מאמינים בצדקו של הקב"ה, למה לטרוח וללמוד טענות ויסודות? למה לא פשוט להשליך הכל על הסמך? על האסמכתא הכתובה?).

על כך עונה הרמב"ן (שם) תשובה ברורה: "זו טענת הכסילים מואסי חכמה כי נועיל לעצמנו בלימוד שהזכרנו להיותינו חכמים ויודעי אלקים יתברך מדרך הא-ל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו ובנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום ממפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט. וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת...כדי שתתיישב דעתו בענין..."

על האדם להועיל עצמו בלימוד זה ע"מ שיהיה חכם ויודע אלקים מ"דרך הא-ל ומעשיו". לימוד זה יסייע לאדם להיעשות לבעל אמונה ובטחון במידה גדולה יותר ממי שלא ילמד. יתרה מכך, זוהי חובת כל נברא העובד מאהבה ויראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כמיטב יכולתו.

אם כך, ראינו מעט מקצת דברי החכמים הראשונים (ויש עוד רבים רבים) המקפידים לכוון שחייבים להגיע ל"שמיעה", להבנה ולהכרה בכל טעמי המצוות ומשמעותם, אלא שאין זה תנאי לעשיה. עוד יש לומר, שבמהלך חיים של לימוד, בהיותנו לומדים עוד ועוד טעמים לדבר מה, הרי שאנו מקדימים שמיעה לעשיה באופן מובהק, ומגיעים לעשיה מצוידים בהקשר רחב יותר וּבַפַּשְטוֹת המתחדשים בכל יום וכו'.

שלהבת העולה

כמחנכים, מטרתנו היא להביא את ילדינו (ואת עצמנו) להכרה נכוחה וברורה לגבי חשיבות התורה ומסריה, ובכללם מצוות עשה ולא תעשה.

ככל שמפנים האדם באמת את הדברים, אזי אין סתירה בין ההכרה ובין המעשה, בין הנעשה ובין הנשמע. במקום שנכבש או הופנם, יסוד המעשה ברור, ולנשמע יש תמיד ביטוי מעשי. והם חיים להם יחד, וידועים יחד וללא הפרדה. הן הנעשה והן הנשמע.

אם הצלחתו כנה, אזי זוהי המשמעות של הכוונת החניך להיות כ"שלהבת העולה מאליה", (כמו נר שהעברנו את האש שלו לנר אחר ושניהם דולקים...). הבנת הדבר בשכל עוברת למעשה מחד, והחוויה מרחיבה ומלמדת היבטים נוספים מצד שני, בעקבות המעשה ובקיומו מתוך מודעות למשמעותו.  

נעשה ונשמע הם למעשה ערכים המשמשים בצוותא לידיעה, ולכן קשרו חז"ל במדרש בשבת, כתר לכל אחד מהם: הן לנעשה והן לנשמע. שני אלה הם יסודות אפיסטמולוגיים בדרך להכרה נכוחה ולידע יציב. וכפי שכותב הרמב"ם בהקדמתו למשנה: מטרת האדם ותכליתו היא להיות "משכיל בעל מידות טובות", כלומר חכם עיוני (שומע) היודע לנהוג באיזון נכון למעשה (עושה) בכל הקשר שלא יהיה: וזהו עומק נוסף בנשמע ונעשה.  

מה ההבדל בין ברית לחוזה?

הפסוקים והמדרשים שראינו קשורים לברית שנכרתה בחורב. כפי שראינו, מכנה התורה את הספר שלקח משה בשם "ספר הברית". כל התורה כולה היא למעשה בריתו של ישראל עם הקב"ה. לא חוזה כי אם ברית. וכאן יש עומק נוסף אליו נתייחס בקצרה, הקשור להבדל בין ברית לחוזה.  

חוזה הוא הסכם והתחייבות שניתן לאכוף, כלומר, במקרה הצורך ניתן להפעיל כח כדי לאוכפו, ולסתור, וגם בכפיה את ה"רצון" של הצד שהחליט להפר אותו.

ואילו ברית היא התחייבות ללא אפשרות אכיפה ושלא שייכת בה הפעלת כח אלים. ברית מבוססת על קבלה, והתחייבות מילולית ומעשית של שני צדדים או יותר, מתוך רצון טוב, ועל חשיבות הכרתו של כל אחד ואחת, שמסוגלים לבוא בברית, כשמקבלים עליהם נאמנות והתחייבות (חישבו על ברית נישואין, או על ברית יעוד, או במונחים מודרניים על "חוקה" או "מועדון חברים" מבוזר, או על "חברת מופת").

מכאן שבשורש כל ברית עומד ערך החירות.

בקשתנו כבני ברית היא לכוון להבנה פנימית ועמוקה של טוב של יופי של חכמה של בינה ודעת, של רגישות לאחר בדרכנו ליצירת חברת מופת, רגישות לגר ולתושב, לעני, לעשוק, של צדק לעני ולעשיר כאחד, של דרך ארץ, של חשיבות של קדושה ועוד. והכל כמטרה עליונה, ודברי המשנה באבות: "שלא על מנת לקבל פרס", אלא מתוך אמיתות הדבר ומשמעותו. זהו ביטוי לאהבה. ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט- מעט, ואם הרבה- הרבה.

השילוב של נעשה ונשמע, כמו גם של תורה עם דרך ארץ, והקשר המעגלי האינסופי ביניהם ("אין דרך אין תורה, אין תורה אין דרך ארץ", וכן ניתן לומר- אין עשיה אין שמיעה, וככל שיש שמיעה יש משמעות רבה יתר לעשיה), כמו גם המקום של כל אחד ואחד להכוונת התורה, המחויבות האחד כלפי השני ל"מורשה קהילת יעקב", העברת הידע מדור לדור במעשה ובעיון, הקיום המעשי, החינוך, ועוד נושאים עקרוניים רבים הם למעשה כולם ביטוי של ברית.

במאמר אחר כתבתי ארוכות על שבועת יום הלידה, (מסכת נידה ל', ב'), שמשביעים כל עובר בבטן אימו, "תהי צדיק ואל תהי רשע". זו היא ברית לידה אוניברסלית לכל ולד. זכר או נקבה. יהודי או מעם אחר.

הברית שבבשר הילוד, אמנם נעשית בבשרו של התינוק הזכר, אך כפי שהארכתי כאן, ברית המילה היא למעשה השלמה של הלידה ששותפים בה האב (שזו מצוות היום שלו), האם, וקונה כל.

בחג מתן תורה אנו מאשררים שוב (והשנה, שנת "תשפ"ה בפעם ה3337) את הברית שניתנה בחורב. קיום הברית כולל את היבטיה ועקרונותיה של חכמת התורה, ובין היתר את הכוונתה לשותפים בברית, את היחס לידע, את היחס לאמת, את ההבדל בין הסכם לברית, את הוראת החירות במובנה העמוק ביותר ("שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"), את משמעות הלימוד החכמה והדעת, ועוד.   

זוהי גם ברית עם הקודמים שלימדוה וקיימוה והעבירו אותה הלאה, תוך שהם חושפים ויוצרים בה תובנות חדשות. וזוהי גם ברית עם הדורות הבאים, ומה שאנו מחויבים כבני ברית, להעביר הלאה. עלינו לספר את הסיפור של עם פורץ דרך ובן ברית, ולכתוב את העמוד בספר סיפורנו שלנו כיחידים, במקומנו ובקומתנו.

ברמה נוספת זוהי גם ברית עם האנושות כולה. כי הזרעים שנטעו על ידי תורת ישראל והוגיה שבכל הדורות, מלבלבים לעצים לא רק לישראל אלא לכלל האומות. "בצלם אלקים ברא את האדם", בואכה "ואהבת לרעך כמוך", בואכה ערך האוריינות, הלימוד, שהפך רק ב150 השנים האחרונות לנחלתם של כמחצית מבאי עולם. ועד ל"יכירו וידעו כל יושבי תבל", והדרך עוד ארוכה במעלה הר.

וכמה יפים דברי הרמב"ם לסכם את היחס בין עשיה לשמיעה, שנפסקו מחשבה והלכה למעשה בספר "עבודה" ב"משנה תורה" בסוף הלכות מעילה ח',ח' שם כותב: "רָאוּי לָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כֹּחוֹ. וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו וְלֹא יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ...".

[#130]