מדוע כורתים ברית?

מה הקשר בין כריתה מנתקת לברית מאחדת? כריתת איבר מנתקת אותו מהגוף אליו היה מחובר. גם עונש "כרת" מבואר כניתוק ואובדן מהעולם הזה או מזה שיבוא. ואם כך מה משמעות השימוש במושג "כרת" בהקשר לכריתת ברית? כמו כן, איך לומדים שברית מילה היא מעין השלמה ללידת בן ישראל?

המושג "כרת" מוזכר במרחבי התורה במגוון הקשרים כגון "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז' כ"ז), או "ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (במדבר י"ט, י"ג), ועוד רבים. למעשה, במסכת כריתוּת שבש"ס, מונה המשנה 36 כריתות שבתורה.

לגבי מהות ה"כרת" בפועל, ישנם שלשה פירושים: 1) קיצור חיים 2) ערירות, או 3) אובדן חיי העולם הבא (הרמב"ם). לענייננו חשוב להבחין ששלשת הפירושים האלה מתייחסים לניתוק מהחיים, אם הפיזיים (קיצור חיים או בחוסר המשכיות למי שערירי), או אם הרוחניים (אובדן העולם הבא).

באותו מושג אנו משתמשים גם לגבי כריתת איברים. גם בהקשר אנושי חלילה, ובהקשרי כריתת אברי בע"ח בכלל. גם כאן, מתייחסת כמובן הכריתה לניתוק מהגוף.

לאור ההקשרים הנ"ל, מוזר לכאורה שבברית בין הבתרים, כ20 פסוקים לפני ציווי ברית המילה נאמר הפועל "כרת" גם בהקשר לברית. "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת..." (בראשית ט"ו, י"ח). מדוע משתמשת התורה בשם הפועל "לכרות" בהקשר לברית. מדוע "כורתים" ברית?

ברית נישואין ושינוי מציאות

נתבונן מה מתרחש כאשר נכרתת ברית: בברית נישואין למשל, עוברים כל אחד מבני הזוג ממצב של היותם יחידים, בודדים, כלומר ממצב של הפרדה, או מצב בלתי מאוחד בהקשר זה-- טרם התחברם בברית--- למצב חדש לחלוטין ומאוחד עם בן זוגם, לאחר כריתת הברית.  

בברית זוגית לעומת מצב של חיים ביחידות, מסמלת הברית מעבר מובחן למצב חדש, למציאות שונה לגמרי, שהיא מעין דרגת התבהרות חדשה, שהִתְּהַווּתָה כורתת את המצב המאוחד פחות שקדם לה, מבטלת אותו לחלוטין, ויוצרת בבת אחת מצב חדש, או "מציאות חדשה". הצדדים המתחברים בברית, מתנתקים בבריתם, והפעם במובן חיובי, מהמצב המציאותי שקדם לאיחודם זה, ומתחילים שלב חדש ואחר במהותו.

"קטן אימתי בא לעולם הבא"

הגמרא בסנהדרין ק"י, ב' שואלת "קטן מאימתי בא לעולם הבא"? כלומר באיזה שלב הופך בן אדם כשיר, וזכאי פוטנציאלית לכניסה לעולם הבא?

למתבונן יבואר, שיותר משהשאלה היא על "העולם הבא", היא למעשה שאלה על חיינו בעולמנו זה. החכמים שעונים על השאלה, מבררים למעשה, את השלב הראשוני-התפתחותי שבו הופך הילוד העתידי (כפי אחת הדעות), או הממשי (כפי ארבע דעות אחרות), לגדר "אדם". הגמרא מביאה שם חמש דעות:

1. "חד (רבי חייא) אמר משעה שנולד"

2. "ומאן דאמר (רבי שמעון בר רבי) משעה שסיפר" כלומר משעה שיכול לדבר ולספר תהילת ה'. (הייתי אומר, שאם בדברי אמת, או אם במה שישתקף ממעשיו או מהתפתחותו).

3. דעת רבינא: "משעה שנזרע", כלומר ברגע חיבור זרע וביצית ליצירת עובר.

4. רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול.

5. יש גם דעה חמישית בשם רבי מאיר, משעה שיאמר אמן (שאז מקבל עליו עול מלכות שמים).

לפי דעת רב נחמן בר יצחק, בה נתמקד בהקשר דברים אלה, ברית המילה היא הכניסה בשער היות הקטן ראוי לחיי העולם הבא. וכפי שאמרנו, כוונת חכמים כאן היא לאפיין את הנקודה בה הוא עולה בפועל על המסלול של ה120 שלו, כלפי כל מה שיבוא. כלפי השלב הבא.

לאור הדברים שפתחנו בהם, כשם שעבירה החייבת כַּרֵת, או כְּריתת איבר הם ניתוק מהחיים במובן השלילי, גם השלמת שלב הלידה על ידי הסרת הערלה מהווה ניתוק מוחלט ממצב קודם. וכמו בדוגמת ברית הנישואין, בכריתת ערלה נכרתת ברית במובן החיובי ביותר: של מעבר משלב יצירת הוולד ולידתו, לכניסה בשער שהוא שלב חדש לגמרי, --- של היות התינוק בן בריתו של אברהם אבינו.

לאור זאת ניתן להבין גם את דעת רב נחמן בר יצחק בסנהדרין. זו הנקודה בזמן בה הפך הקטן ראוי להכנס בשערי השלב הבא, שממנו יתקדם אט אט לגיל חינוך ובגרות ועד 120, וזאת לאור האות המבשר שבבשר, לאור הבשורה שב"ברוך הבא" והכניסה בבריתו של אברהם אבינו. ברית זו היא רגע השלמת הלידה בפועל, שמעתה והלאה, יגדל בע"ה ללמוד איך שלא תיווצר אצלו ערלת לב או ערלת שכל עד 120.   

עבור בני ישראל: ברית מילה היא השלמת הלידה

בפרשת יתרו, פרשת מתן תורה אומרת התורה בשמות י"ח, י"ג: " וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב".

רש"י מצטט מתוך הגמרא במסכת שבת י', א': מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב – אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם, וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית א,ה): "וַיְהִי עֶרֶב ויהי בקר וכו'..." 

באותה המסכת, שבת קי"ט, ב' אומרת הגמרא: "רב המנונא אומר: ש"כל המתפלל ערב שבת ואומר 'ויכולו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית.." 

בשתי דוגמאות אלה ישנה למעשה אמירה עקרונית: שככל שאדם מגיע להכרה נכונה במחשבה, בדיבור ובמעשה, או שדן דין אמת, הוא הופך בפועל ל"שותף במעשה בראשית". כלומר מקדם את תכלית הבריאה ומקיים את תכלית האדם והבריאה לחתירה ולהתאמה בדעת ובמעש.

מצד אחד (כבגמרא בדף קי"ט), מי שמכריז כל שבת, בפתיחת שביתתו, את הכרתו וקבלתו את העניינים העמוקים והמופשטים המובעים באמירת "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ומצד נוסף (כבגמרא בדף י'), כאשר דן דין אמת, אם כאשר מאחד פסק דין בין בעלי מחלוקת, ומביא שלום בין אדם לחברו, או אם באופן כללי- כאשר מזהה ופועל לפי ההקשר הנכון והראוי במצב מסוים, כדברי הרב אליהו דסלר בן המאה ה20 שאני מרבה לצטט במהלך השנים: "והנה כל אדם הוא דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט על צדק הנהגתו ואמיתת השקפותיו" [מכתב מאליהו א' 56]. לפי זה, ברי שניתן להבין את דברי הגמרא בהקשר רחב המתייחס לא רק לדיין הדן דין בערכאות, אלא לכל אדם המחפש את הנכון בערכאות החיים, ובכך מגלם את השותפות במעשה בראשית.  

כך גם בנוגע לברית המילה: באבות דרבי נתן (פרק ב פסקה ה) נכתב "שהאדם הראשון נברא מהול". מכאן ניתן ללמוד שמעצם כך שהאדם הראשון, שמוצג לנו כיציר כפיו הישיר של הקב"ה נברא מהול, ומכך שהתינוק שלפני הברית אינו מהול, הרי שמעשה הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, מבעד לציווי לסילוק פיסת הערלה המיותרת (מעתה והלאה), הם למעשה השלמת יצירתו כבן ישראל, ושותפות נוספת במעשה בראשית. 

הגמרא במסכת נידה ל"א א', אומרת "תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו". ובהקשר דברינו: האם עשתה את שלה בהריון ובלידה, לאחר שנתחבר הזרע בביצית. ועתה לאחר הלידה, וכפי שצוּוֵינוּ ביום השמיני, ביצע עתה האב על ידי שליחו, את ההשלמה הסופית של הלידה, שהיא גם מעבר לשלב חדש, על ידי הורדת עור הערלה.

ביצוע הברית הוא מצוות האב כידוע, שהתחיל ועתה גם מסיים את חלקם של בני הזוג בחלק הזה, בחלק הארצי של תהליך יצירתו של בן ישראל חדש, ובכך גם שותפותו במעשה ראשיתי זה. מכאן ימשיכו ההורים לאחריותם כמנהיגי הבית וכמחנכים לשלב חדש ונפלא של חיים מלאי משמעות, יראה, חכמה ואהבה.

[#129]