שבועת יום הלידה

דרשתו של רבי שַֺמלאי, במסכת נידה ל', ב' עוסקת בשבועה שמשביעים כל אדם ואדם מבאי עולם ביום לידתו, ובדרכים לקיים אותה. רבי שַֺמלאי מתאר כביכול תיאור פיזי של תנוחת העובר בבטן, אך למעשה מלמד מדריך ומכוון אותנו על מהות האדם באשר הוא אדם.

בשבח והודיה לקב"ה, מהווה כל, אנו מודים מקרב לב על הברכה הבלתי תיאמן שאנו חשים ושמשתקפת בהולדת התאומים.

שני בני אדם קטנטנים באו לעולם. אנו מתבוננים בהם, ומתפעלים מתווי הפנים, מהגודל, מהמתיקות מהטוהר, מהעדינות, ומהיופי. ואני חושב לעצמי איך שחלק מתחושת הטוהר הזה של "תינוק שלא חטא", הוא למעשה שיקוף והתחברות שלנו אל הפוטנציאל העצום שגלום בכל אחד מהם, וגם מעין ערגה אל הפוטנציאל שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, בכל שלב שלא יהא מהמסע בו אנו נמצאים, וגם אם עברו שנים רבות מאז לידתנו שלנו, כדי להגיע למלוא קומת אדם, שאין דבר יפה מזה.

לכן, חשבתי שאין מתאים מרגעים אלה מאשר לדבר קצת על דרשתו הנפלאה של רבי שַֺמלאי, במסכת נידה ל', ב', אותה אני מזכיר בשנים האחרונות בסעודות ראש השנה בביתנו, העוסקת בשבועה שהשביעו כל אחד מאיתנו ביום הלידה, ובדרכים לקיים אותה. רבי שַֺמלאי מתאר כביכול תיאור פיזי של תנוחת העובר בבטן, אך למעשה מלמד מדריך ומכוון אותנו על מהות האדם באשר הוא אדם.

שבועת יום הלידה: תהי צדיק ואל תהי רשע

השבועה עצמה מופיעה בסוף דברי רבי שַֺמלאי, הדורש שם שאין הולד מגיח לאוויר העולם עד שמשביעין אותו.... "ומה היא השבועה שמשביעין אותו? - תהי צדיק ואל תהי רשע...".

כל ולד היוצא מבטן אימו מושבע שבועה אחת, פשוטה כביכול- תהיה צדיק, ואל תהיה רשע. זה הדבר שנתון לך, לכוון את החיים בשאיפה ובמאמץ לכך.

אך כיצד ניתן להשיג זאת? מהם הכלים שבאמצעותם יצמח הולד, יצמח האדם, נצמח אנחנו, להיותנו צדיקים.

לשם כך נחזור לתחילת דרשתו של רבי שַֺמלאי, שנדמה שמבארת, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, מבעד למשל נפלא הנשקף ממצב הולד בבטן אימו.

פנקס שמקופל ומונח

"דרש רבי שַֺמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח".

רבי שַֺמלאי מדמה את העובר לפנקס שמקופל ומונח. מובן שאין זה תיאור שבא לתאר דיוק של מצב פיסי, כי אם תיאור המכוון לרעיון מהותי.

אם נדמה את חיינו לפנקס ריק, בו נכתב מדי יום פרק אחד מסיפור חיינו, הרי שהפנקס המקופל והמונח הוא למעשה שם לפוטנציאל של כל אשר ייכתב בו בעתיד, "ולד ולד" וספר חייו, "איש אישה וסיפור חייהם". על כך גם מצביע המהר"ל מפראג, בדרוש לשבת תשובה: "והנה האדם הוא כמו פנקס בו נכתב ונרשם הכל, וזהו שאמר כי הולד מונח בבטן אמו כמו פנקס".

במכתב מאליהו (ב' ע"מ 62) כותב הרב דסלר: "כי כמו שספרי חיים מוסב על חיים בהווה, כן גם ב"ספרי מתים". יש אשר תוכן חייהם- חיים אמיתיים ומציאות אמיתית, ויש שחייהם נטולי מציאות- שחיים הם בדמיון הבלותם בלבד, וכיון שחסר לחייהם התוכן, הרי הם באמת מתים- כי גדר המיתה הוא הפירוד מהמציאות והדבקות אל הדמיון".

נתבונן עוד ונראה שכאשר חז"ל דורשים (ר"ה, ל"ב, ב') על "ספרי חיים וספרי מתים המונחים לפניו" (ר"ה ל"ב, ב'), הרי שאם תכני הספרים הם משל לתכני חיי האדם, ואם "רשעים בחייהם נקראים מתים" (כפי הגמ' בברכות י"ח, ב'), אזי ספרי הרשעים הם ספרי מתים, וממילא ספרי צדיקים הם ספרי חיים.

הפנקס אם כך— כמו גופנו, גוף הולד, הוא משל לתכני חיינו, להתפתחותנו הנכתבת ונחרתת בבשרנו ובנשמתנו יום אחר יום, מראשיתנו ועד רגע זה. בפנקס ניתן לכתוב תכנים מציאותיים ואמיתיים, או תכנים שבסיסם חוסר באמת, כגון היקשרויות, התמכרויות, דמיונות, עיוותים, או פחדים לא מציאותיים. אכן, כל מעשיך בספר נכתבים, והספר הזה הוא בפשטות אתה ואת, כל יחיד ויחיד מכל באי עולם!

לדאבון הלב, ככל שעוברות השנים בדר"כ ישנו בכל אחד מאיתנו ערבוב של אמיתות ודמיונות. אך הולד בראשיתו עדיין כפנקס מקופל ומונח, כמלוא הפוטנציאל שלו.

איזו היא דרך ישרה שישתדל לנקוט בה האדם? לאן ישאף כדי שספרו יהיה ספר חיים? כיצד יהא צדיק ולא יהא רשע? רבי שַֺמלאי ימשיך וילמדנו.

האדם החושב

ממשיך רבי שַֺמלאי ודורש: "ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו". כותב המהר"ל (שם): "כי האדם אשר הוא מחשב על ענין אחד, דרך הוא ששם שתי ידיו על שתי צדעיו ומניח שתי אציליו על ארכוּבותיו (מרפק על ירך), או על דבר מה, ודבר זה בא להגיד כי האדם נברא שיחשוב תמיד על דרכיו אשר יעשה..."

אם כך, מה הוא היסוד הראשון, וההכוונה המהותית הראשונה של רבי שַֺמלאי שתאפשר לכל אדם באשר הוא אדם להפוך את ספרו לספר חיים? יסוד ראשון זה הוא שמעשיו יהיו מבוססי מחשבה-- שכליים.

אנחנו תופשים מחשבה כ"חישוביית", שהיינו שמשמשת אותנו ל"חישובים" אנליטיים בלבד. במידה רבה זה נכון. אך מעט מורכב יותר. למעשה שרש "חשב" אינו רק שרש "חשיבה", אלא גם שורשו של המושג "התחשבות". התחשבות משמעה שאיפה לשיקול דעת, הלוקח בחשבון כמיטב היכולת- את כלל ההקשר הנתון לפני האדם, בכל במצב נתון. דהיינו, שלא מבעד לתבניות, או ססמאות, או התעקשויות, או קודים המנותקים מהמציאות החיה, אלא בשיקול ורגישות המתחשבים בכלל הנתונים שמולו, בעודו לומד לאזן ביניהם בעת מחשבה, פעולה ופסיקה.

כך, השכלי המתחשב הוא לדוגמא, מי שיחנוך עצמו על פי דרכו ונטיות נפשו, ולא על פי הכתבה והסללה המתאימים לראובן, אך אינם מתאימים לשמעון או לזושא (למי שמכיר את סיפורו הנפלא של הרֶבּה מקוצק). או שיחנוך לנער על פי דרכו, יתחשב במצבו של האדם שמולו, ברגישויותיו, בידיעותיו, בארגז הכלים שלו, בהתחייבויות שלו, במקורות החכמה והדעת שלו ועוד ועוד, כל אדם על פי הקשרו.

כך דרשו חז"ל בשמות רבה על הדיבר הראשון "אנכי ה' אלקיך", שקול ה' עבר "בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כוחן, והזקנים לפי כוחן, והקטנים לפי כוחן" וכו'. וכמו שמסביר הרב וולבה (עלי שור, ב' שער שלישי), שכל אחד שמע פירוש אחר... וקיבל לפי הפרטיות שלו", ועל פי אותו עקרון, ישב משה לשפוט את העם על פי שוני פרצופו של כל אחד ואחד (שפירושו השוני וההקשר של כל אחד, הנובע מהבדלי הדיעות המידות החכמה מצב הנפש ועוד). (לעיון נוסף ביישומו של עקרון זה, כפי שמשתקפת בפרשת יתרו, עיינו נא במאמרי "ממהותה של מנהיגות: ערך הפרט כתנאי לאחדות הכלל".

ויש עוד הרבה מה לעיין בנקודה זו ובעיקר במשמעותה, וגם כאן יפים דברי הרמח"ל במסילת ישרים י"ג: "ומשפט הפרטים על פי הכלל הזה, אינו מסור אלא אל שיקול הדעת, ועל פי שכלו יהולל איש".

האדם הענו

ממשיך רבי שַֺמלאי ודורש: "וב' עקביו על ב' עגבותיו...". עקביו של הולד צמודים לעגבותיו (צידו האחורי), כפי שקורה כאשר כורע האדם על ברכיו. כריעה על ברך מסמלת כמובן את כפיפותו כניעתו והתמסרותו המלאה של הכורע לאשר נעלה ממנו.

וזהו העניין המהותי השני בפוטנציאל של הולד (ושלנו), ושאליו יש לשאוף.

התורה (דברים ד', ל"ט) אומרת "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". "אין עוד" היינו שאין דבר, שום דבר, שאינו בגדר דבר ה', וכניעת הולד-האדם בדרשתו של רבי שמלאי היא אך ורק להכרה זו, של היות אידיאל תכלית הולד כניעה והיענות מלאה לדבר ה', יהא אשר יהא.

ראשית הכרה זו היא הודאת האדם בהיותו נברא ומכאן גם בהיותו "משני" (לא ראשוני), שעל כרחו הוא נולד, ועל כרחו הוא חי. שאין האדם "אל", כפי שטועה לפעמים לדמות עצמו במפורש או שלא במפורש (בכל רגע של כעס, גאווה, התנשאות, גזענות, זיוף, ועוד), ששם את ראייתו הצרה ראשונית לכל דבר אחר.

ההיבט המעשי של כניעה והתמסרות זו הוא ענווה. בעומק הדברים, ענווה (שרש "ענה") משמעה היענות לדבר ה' כעבד הכורע על ברכיו "וב' עקביו על ב' עגבותיו". הקב"ה העיד מהי התכונה שהיתה בתורף מנהיגותו של משה, שהיה "...ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". היענות לדבר ה', משמעה היענות ברוחב ובשיקול דעת מקסימליים לכל זימון שלא יהיה. ויכולה ההיענות להיות זמן מלחמה בעמלק, או זמן שאלה "הראני נא את כבודך", או זמן שתיקה. כלומר היענות היא תמיד ביחס להקשר הנתון, כדברי שלמה המלך "לכל זמן ועת לכל חפץ". כי כל עניין שלא יהיה, היה הווה או יהיה, מגיע מאיתו ית', וממילא כדי להיענות אליו יש לחשוב ולהבין, ואך ורק מתוך שאיפה לאמת.

לא בכדי באה ההכוונה לענווה, בעקבות ההכוונה להיות האדם חושב. השכל הוא כדברי הרמב"ם (מו"נ א, א') צלם האלקים שבאדם, והוא גם המלאך שבין אלקים לאדם (כפי דברי האבן עזרא בהקדמה לפירושו לתורה).

השכל הוא הכלי המרכזי באמצעותו מתרחבת דעת האדם, ושדרכו לא רק שמכיר את מעשי אלוקיו ומתעלה לאהבתו, אלא הוא זה שבאמצעותו נחשפים לאדם עולמות שלמים של תוכן ודעת. הוא גם זה שבאמצעותו יבין ויעכל את מובנן של חוויות רגשיות מעצבות ומשמעותן, ואת כלל מרכיבי חוויותיו, ועל פי הדעה תהיה האהבה (אהבת ה') אם מעט מעט ואם הרבה הרבה.

ברם, ללא מחשבה ממקום של ענווה, אזי אותו כלי רב עוצמה- השכל, ודווקא בשל עוצמתו, עלול להוביל את האדם לגאווה של "כחי ועוצם ידי".

במחשבה המשולבת בענווה, בהכפפת ה"אגו" לאמת ולדיוק, מגלה האדם את שיודע, ומכאן גם את ש"אינו יודע". מחשבה מתוך ענווה היא הדרך היחידה לבניה איטית ושקולה של בניינים של אמת ושל שיקול דעת, כפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה א, ט"ו), באמירה קשה מאד לכאורה המעוררת מחשבה רבה: "תלמיד חכם שאין בו דעת (היינו שחסר בו שיקול הדעת, אלא מהווה אך מחסן של ציטוטים, או גרוע מכך שמשתמש בהם כקרדום לחפור בהם), נבלה טובה הימנו", וגם זה נלמד מדעת משה וענוותנותו שנאמר (שם) על משה "אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצריים ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו...". היינו עד שהיה זה מתאים בשיקול הדעת ובענווה להיענות לקריאתו של ה' ולהכנס בחצרו.

בענווה מודה ומנתח האדם גם את טעויותיו, מודה על האמת, חותר להבנה, יוצא כנגד עוול, משנה את כיוונו ויוצא אל המדבר באם צריך, מודה על האמת ומחדש את הכרותיו ופשטותיו המתחדשים בכל יום. השכל גם מורה לו לדייק, דהיינו שלא להגזים, ושלא להחסיר מהאמת, ולחפש תמיד את איזון הצדק. המחשבה אותה תיאר רבי שַֺמלאי בחלק הראשון, תתעלה ותתרומם דווקא בשילובה עם כלילת המעלות- ענווה.

הרחבנו בשני היסודות הראשונים. ניגע בקצרה בעוד כמה היבטים בדרשה הנפלאה, ונסכם.

הקנאה התאווה והכבוד

ממשיך רבי שַֺמלאי עם שלש הכוונות נוספות מבעד למצב העובר:

1) "וראשו מונח לו בין ברכיו" ו-2) "פיו סתום וטבורו פתוח" ו-3) "אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה"

בדרשתו שהוזכרה לעיל, מבאר המהר"ל מפראג שחלק זה בדרשתו של רבי שַֺמלאי מתבסס על משנתו של רבי אלעזר הקפר במסכת אבות ד', כ"ד- "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם".

בסדר הפוך למשנה באבות מתבארים הדברים כך:

1) "ראשו מונח לו בין ברכיו", מכוון לבריחה מהכבוד, שהראש שבין הברכיים מסמל את הבריחה מהכבוד והבושה ממנו.

2) "ופיו סתום וטבורו פתוח": מכוון לצורך שבאיזון בתאוות.

בבטן אמו מקבל הולד את מזונו מבעד לחבל הטבור באופן מדויק המתאים בדיוק למה שגופו זקוק להתפתחותו. ואכן, באותה העת סתום פיו לאכילה שאינה משרתת כל עניין מיותר. מזה, גורס רבי שַֺמלאי, שומה על האדם ללמוד שיעור והכוונה לכל ימי חייו- שלא לרדוף ולהתמכר לתאוותיו, דמיונותיו, קנייניו ועוד, כל שאינם להיבט בעבודתו או התקדמותו (וכמובן שלא מכל תאווה, שדבר זה אינו אפשרי, ושם טעו הנוצרים), אלא לחפש תמיד את האיזון והמידה, לפי ערכו ומצבו- ביושר.

הבריחה מהקנאה, נלמדת מכך שהוולד 3) "אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה": שזהו מצב שיש לו בו את חלקו, ובו מסתפק, כאשר כל אשר נכנס מטבורו ומקיים אותו, מבוסס על אכילתה ושתייתה של אמו, והולד כמובן אינו מקנא במה שאינו שלו. כך שומה גם על האדם לשמוח באשר לו, ובמוכן לו, ושלא יקנא במה שאינו שלו, שאין אדם נוגע במוכן לחברו. וכדברי המהר"ל ש"בזה הוא ניצל מן הקנאה שלא יחפוץ במה שיש לאחר, רק ישמח בחלקו מה שראוי לו מעולמו".

המכיר טובה

"ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו". הולד אינו מפריש פסולת רעילה, והנימוק שניתן אינו עצמי (דהיינו שנשאר טהור), אלא שנמנע מכך כביכול מחשש שמא תמות אמו, שמהווה את כלי הקיבול בו נוצַרים חייו. אותו עקרון מובע בהקשרים אחרים, כגון "לא לירוק לבאר שממנה שתית", או בחז"ל דרך המדרשים על שלשת המכות הראשונות במצריים, עת מצווה הקב"ה על משה, שהמכות יעשו דרך אהרן, שכן למשה עצמו היתה הצלה דרך היאור עליו שטה תיבתו ושבו התרחשו אח"כ מכות הדם והצפרדע, וכן היתה לו הצלה דרך החול, ממנו יצאו הכינים, אך שהגן עליו בכך שטמן בו את המצרי.

כך, שומה על האדם להיות מכיר טוב ולהוקיר את כל הטוב אשר לו, ואת מקורות הטוב הזה, וכמובן בראש ובראשונה את הוריו. דע מאין באת, חשוב על כך בענווה, ותבחין בכל שנבנית ממנו עד עתה, ובכל אשר מיטיב כעת, וממילא גם במה שפחות. או אז תודה על הטוב והמיטיב הן מצד הודאה על האמת, והן מצד הודיה והכרת הטוב, וממילא למעשה תן דעתך שלא תזיק, ולא תקלקל את עולמי, וגם תשכיל טוב יותר לאן אתה הולך.

ונר דלוק לו על ראשו: מסע של חיים להרחבת דעת

ומסיים רבי שַֺמלאי: "וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת". עם הלידה, נפתח הפה שהיה סתום, ונסגר הטבור שדרכו קיבל הגוף את כל צורכו בדיוק ובאיזון. לולא נפתח הפה ויצא מהכח אל הפועל יצר התאווה (לאוכל ולשתיה, על פי משל זה), אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת.

ויש לעיין גם במשמעות עמוקה יותר של אכילה בהקשר של רכישת דעת, במו"נ א', ל' מצביע הרמב"ם שאכילה היא גם שם "מושאל למדע וללימוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהם תתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר", כפי שמלמד שלמה במשלי כ"ד, י"ג-י"ד "אכל בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך". וכך גם שתיה, כפי שאמרו חז"ל במדרש קהלת רבה ג', ט"ו "ואמרו כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה", וכן נקראת החכמה מים ככתוב "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה, נ"ה, א').

אם כך, בהיפתח הפנקס, שהיה מקופל ומונח, יהיה מעתה על האדם ללמוד, להפנים ולמצוא את האיזון וההסתפקות בחלקו, כפי מצבו בבטן אימו, במסע של חיים שלמים לרכישת חכמה ורוחב דעת.

"ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כ"ט) בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך": "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כ"ז). לא כתוב שנדלקת הנשמה כשיצא לאויר העולם אלא שכבר "דלוק לו". נשמתו "דלוקה" ובאמצעות האור שמפיצה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. זה תחילת מצבנו, וזו גם תעודתנו.

כמו על הולד שלנו שצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, גם על האדם הראשון אמר רבי יהודה אמר רב (חגיגה י"ב א') "אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו". בהיות האדם "עולם קטן" הראיה מסוף העולם ועד סופו היא הַכְוונה ומודל לשאוף למבט רחב ככל האפשר, מסוף העולם שלנו ועד סופו, שזו אותה מחשבה-התחשבות שהוזכרה לעיל, דהיינו ברוחב דעת מקסימלי.

---

אם נסכם את העקרונות שראינו בדברי רבי שמלאי, הרי שהאדם הוא פנקס הנפתח עם לידתו, ובו יירשמו "כל המעשים שבספר נכתבים" שהם האדם והאופן בו מתפתח, אם בדביקות במציאות חיה ואמיתית של דבר ה', או בדמיונות וזיופים שיכתבו בפנקסו כנגד תכלית חייו (וזה מעין מוות), ולא בעדה

העקרונות ששומה עליהם ללוות את מסע האדם וכתיבתו הם 1) מחשבה והתחשבות בהתבסס על שכלו שהוא צלם אלקים שבו, 2) ענווה במחשבה ובמעשה שהיא היענות לדבר ה', הדורשת מאמץ לאמת (התאמה) דיוק והתחדשות, 3) בריחה מכבוד, 4) בריחה מתאוות מיותרות ובלתי משרתות 5) בריחה מקנאה 6) על היותו מכיר טוב, מתקן עולם ולא מחריבו 7) רתימת כל אלה למסע של התרחבות דעת, אהבה ויראה, מסוף העולם ועד סופו.

וכל אלה היא הדרך לפתוח את הפנקס ולהפכו לפנקס של חיים, ואלה הם המרכיבים של דרך עץ החיים. כך יתחנך האדם להפוך צדיק ויקיים את שבועת יום הלידה, תהי צדיק ואל תהי רשע.

וזה מה שאני מאחל לתינוקות המתוקים שלנו, ולכל יוצאי חלצינו, למשפחותינו היקרות, ולכל באי עולם, עד 120 ומעתה ועד עולם.

[הדברים נכתבו בהשראת שיעורו של הרב אביעזר וולפסון שליט"א בנושא, בהסתמך על דרשת המהר"ל בפראג ובתוספת פרשנות הכותב]

[#81]