[מטות] חשיבותן של המילים שאנו מוציאים מפינו מתבטאת ברבדים רבים. שניים מהיסודיים שבהם ניכרים מבעד לפרשיות מטות-מסעי, אחד בכל פרשה. על הקריאה בשמותיהן של 42 החניות במדבר ועל הלקחים העולם מהם, כתבנו במאמרנו לפרשת מסעי. במאמר זה נדבר על היבט נוסף המשתקף בפרשת "מטות", הנפתחת בהדגשה על היבט נוסף בחשיבות המילים.
הארנו במאמרים אחרים במשמעות הדיוק בקריאה בשמות, שהוא הפעולה הראשונה שהתורה מציינת לגבי האדם. הבנה של עקרון זה לאשורו, מובילה להיבט נוסף שלו המתבטא גם ביחס האדם לכובד המילים, ליושר המובע או מחולל דרכם, ולאחריות המתבקשת מכך. כבר אמר אחד מחכמי דורנו ש"הלשון היא קולמוס הלב", שעל ידה מתגלה היבט חשוב של מעלתנו הרוחנית. מילים הם כלי עיקרי לחינוך, לרכישת ידע, להבעת מחשבות רגשות רצונות ועוד. במילים מספר האדם את סיפורו, ומעביר בכך את המסורת מדור לדור.
אומרת התורה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג'). על המשפט "לא יחל דברו" שבסוף הפסוק כותב רש"י: "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין". אנו מוצאים דגש דומה גם בספר דברים (כ"ג, כ"ד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' אלקיך".
מהם נדר ושבועה, טהרתם וחולשתם
מה ההבדל בין נדר לשבועה? נדר משפיע על מעמדו של דבר כלשהו, חפץ, שבמקרה של נדר איסור, נהפך מעמדו מכזה שהיה מותר לכזה שהפך אסור, עקב התחייבותו של הנודר. בלשון אחרת, בזאת שמונע עצמו אדם מדבר כלשהו, ובמידה שהימנעות זו מחפץ, אכן נכונה וראויה עבורו ואינה זקוקה להתרה, הרי שאמורה לקדם אותו צעד נוסף בצמיחתו כאדם שהוא עבד ה'.
בנדרי מתן, גם כן מפריד האדם עצמו מחפץ כלשהו, אך לא בהימנעות ממנו, אלא בכך שמקדישו: "בנדרי הקדש המופנים לבדק בית המקדש, ישנו מתן חפצים וערכים סמליים מייצגי חשיבויות, כנפש אדם-ערכין, בעל חיים ושדה, שבהם קבע התורה סכומי ערך וחרם שהוא מתן המתנתק לגמרי מהנותן" (ספר "העמידן על אחת" ד', ב').
לעומת זאת, שבועה, ומתוך המגמה להרחבת דעת מבעד למעשה או הימנעות ממנו, מתייחסת מלכתחילה לאדם עצמו ולא לחפץ: לא המאכל אסור עלי כי אם פעולת האכילה בהקשר מסוים. "לאסור איסר על נפשו": לשון אסורים, קשורים בחבלים.
ניתן ללמוד מנושא הנדרים כמה מסרים חשובים: חז"ל קבעו (אבות ג', י"ז) "נדרים סייג לפרישות". ההבטחה שמבטיח האדם בפיו נותנת תוקף לרצונו לשמר ולהנציח את רגעי ההתעלות שלו, המביאות אותו להתחייבות כלשהי, ולא לתת להסחות הדעת שיבואו אח"כ למוסס אותם. לכן, הוא מעניק להם תוקף באמצעות מילותיו. וזהו קודש (ייחוד ענין, מעשה, חפץ, או אדם) שאסור לחללו.
מצד שני, יש רגעים בהם משתלטים על האדם בחולשתו, רגשות המעוותים את שיקול דעתו, או שגורמים לו להחליט משהו מתוך זעם, כעס, קטנוניות, או שטחיות. הדעת נותנת שיהיה מנגנון מעוגן ציבורית, שיתמוך באדם באם התחרט, או שראה שטעה, ומעוניין עתה לסגת מרוח שטותו או טעותו. זהו השורש שבהתרת נדרים.
ספר החינוך (מצוה ל) ראה באפשרות להתרת שבועה ונדר ככניעה של התורה לחולשות האנושיות: "היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו, בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה". כלומר, ראוי היה שאדם יעמוד בדיבורו בכל מצב, אלא שהתורה, מודעת לחולשותיו וחסרונותיו של המין האנושי ומאפשרת לו פתח מילוט מהתחייבויותיו. ביטול הנדר עובר בתהליך מסודר שכולל הבעת חרטה מצד הנודר, ובדיקת כוונתו המקורית והנוכחית, ועל סמך זה יכול החכם או בית הדין להתיר את נדרו.
הן בנדר ושבועה והן בהתרתם, יש מסר נוקב לכל יחיד ויחיד, ששומה עליו להתייחס למילותיו, רצונותיו, הבטחותיו, והחלטותיו בקפידה רבה. מבחינה תורנית, ומה שמדגיש ענין זה: המילה שאדם מוציא מפיו בדרגת "נדר לה'" היא כה חשובה עד שכדי להפרה צריך מומחה או בית דין, היינו שאין כאן שרירות לב. ושומה על האדם לחשוב טוב טוב לפני שמכריז התחייבות כלשהי, וכן ללמוד מכאן שעליו לדייק בדבריו ובקריאה בשמות בכלל, כפי שראינו במאמרי פרשיות בחוקותי ומסעי.
[#98]