[בחוקותי] פרשת בחוקותי מאפשרת להתמקד בהבדל דק המפריד בין "מקרא" ל"מקרה", דרך רעיון עקרוני המהווה מסר מרכזי בכלל חומש "ויקרא", שאותו מסיימת פרשה זו.
חומש "ויקרא" אותו אנו מסיימים בשבת פרשת "בחוקותי", פותח ב"קריאה", ומסיים ב"קריאה".
ה"קריאה" שבפתיחתו בפרשת "ויקרא", (ובשמו של הספר), נהירה וברורה מבעד לפסוקו הראשון: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". בפרשת "בחוקותי" החותמת את הספר אנו נקראים ללמוד מסר עמוק יותר הנוגע "לקריאה" ולהבנת מהותה. וננסה לבאר.
מהי קריאה ומהו מקרא
אדם מהלך ברחוב ושומע קול הקורא בשמו מאחורי גוו. מיד יענה לקריאה ויסתובב. ואם לא יקראו בשמו, הרי שימשיך וילך לדרכו ברצף וללא הפרעה. אם נתבונן יותר נוכל לראות שאם אותו אדם אכן הולך ליעד ידוע כלשהו, כדוגמת מקום לימודיו, עבודתו, או חנות קרובה, הרי שהוא "נענה" בכך לקריאה אחרת, מוקדמת יותר, כבקשתה של אשתו להביא חלב, או רחבה יותר, כקיום סדר יומו כלומד או עובד.
השכלנו מכך, שבמשמעותה הפשוטה אין "הענות" למשהו, ללא "קריאה" שקדמה לה (כשם ש"בן" מניח "אב").
בדרגה נוספת של הפשטה נוכל להבחין שבאם ערכנו חשבון נפש בענין כלשהו, והסקנו מסקנה שממנה עולה הצורך לשפר מידה מסוימת, או להתקשר פעמים רבות יותר לאמא המבוגרת, או כל ענין אחר, הרי שאף מסקנה זו, היא סוג של "קריאה לפעולה" אותה אנו רואים כמחייבת "הענות" כלפיה.
אם נעלה בסולם ההתבוננות שלב נוסף, אזי יתכן שנוכל להבחין ב"קריאות" שנובעות מהתבוננות בנושאים כ"מהות האדם", או בשאלות כגון "מהי אמת והאם ניתן לדעתה?", או "מדוע מתמידים חוקי הטבע- דווקא כך?". נוכל גם להבחין ב"קריאות" הנובעות מהתבוננות בתקופות חיים של אדם זה או אחר עליהם קראנו, או מתהליכים היסטוריים שלמים כעלייתה ונפילתה של אימפריה כלשהי, או גם מ"קריאה אלינו" הנובעת מהבנתנו את ייעודו של עם ישראל, או של האנושות כולה, ושמהם אנו לומדים מוסר השכל.
יוצא אם כך, ש"קריאה" היא תמיד ענין תכליתי וממוקד-מסר. יכולה הקריאה להיות פשוטה כאמור, "כקריאה בשמנו" ברחוב, או מורכבת יותר, באם אכן מצליח האדם לשמוע את אשר "נקרא" אליו.
יש לשים לב שהתנ"ך כולו נקרא בשם "מקרא", שכן ועל פי הבנה זו, הוא כל כולו "קריאה" ממוקדת ותכליתית לאדם, ללמוד דעת, מוסרי השכל, ופעולות מיישמות. ולא מקרה הוא זה.
מהו מקרה, "יִקָר" ו"קֶרִי"?
בעוד ש"קריאה" היא ענין תכליתי, "מקרה" הוא ענין ארעי כלשהו, שהוא לכאורה חסר תכלית ופשר. בלשון המקרא משמש הפועל "וַיִקָר", לציין התקלות אקראית בדבר מה. בפירושו לויקרא א', א', מאיר רש"י על שוני זה בין "ויקרא" ל"ויִקָר" שהוא לשון "מקרה" ארעי וזו לשונו: "ויקרא אל משה": לכל דברות לכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה (אי"ל: שימו נא לבכם למשמעות העמוקה של קריאה כפי שבוארה לעיל), לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר וקרא זה אל זה. אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר "ויקר אלקים אל בלעם".
בעוצמה הולכת וגוברת של תוכחת מוסר, מזהירה פרשתנו ומלמדת עקרון יסודי במושג ההשגחה, באופן המוצג כסיבתי וישיר, ומתארת את אשר עלול לקרות לאדם, ולנו כעמו של ה', באם נטעה ונזהה את קריאותיו אלינו כחסרי תכלית ופשר, כאקראיים. בהטיה נוספת מ"מקריות" ומשרש "קרה", משתמשת כאן התורה בלשון "קֶרִי".
שבע פעמים (ולפי הסמליות התורנית החוזרת תדיר, לא בכדי), מופיעה המילה "קֶרִי" בפרשה קשה זו: "ואם תלכו עמי קרי... ויספתי עליכם מכה שבע..." (כ"ו, כ"ג) "...ואם באלה לא תוַסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי" (שם כ"ג-כ"ד), "ואם...והלכתם עמי בקרי...והלכתי עמכם בחמת קרי.." (שם כ"ז-כ"ח).
מפרש רש"י (כ"ו, כ"א): "רבותינו אמרו עראי-במקרה...וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס לשון "קושי", שמקשים לבם לימנע מהתקרב אלי". ב"קיצור תורת כהנים" כותב הגאון מוילנה "ואם תלכו עמי קרי: "אתם עשיתם את דיני ארעי, אף אני אעשה אתכם ארעי בעולם".
הדעת סופרים מעיר הערה נפלאה בפירושו על הכתוב "ואם תלכו עמי קרי" (בפרשתנו, כ"ו, כ"א): "שיזקפו כל מאורע למקרה ארעי, לסיבה האחרונה הנראית לעין".
הסיבה האחרונה "הנראית לעין" היא בדר"כ השטחי והחיצוני, ושקולה לקריאת ידיעה בעיתון. אם נסתכל רק בסיבה האחרונה והנראית לעין על דבר מה מסוים, לעולם לא נוכל להשכיל במשמעותו מסר ולקח רחב יותר, ולעולם לא נעמוד על עקרונו.
בהלכות תעניות א', כותב הרמב"ם, שעל כל צרה שתבוא על הציבור יש "לזעוק ולהריע בחצוצרות", ו"שענין זה הוא מדרכי התשובה", כי תהיה זו הכרה והכרזה ציבורית קבל עם ועדה שצרה זו אינה מקרית, וכשם שהביא ה' את הצרה ושלא במקרה, כך גם יכול להסירה.
התרועה היא הביטוי ההלכתי להביע הענות "לקריאתו" זו, ומסמלת את התשובה גופא, ואת ההכרה שאכן כך. אבל, כותב הרמב"ם: "אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית (אי"ל: אקראית בלשוננו)- הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה הזו וצרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי"- כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו", (אי"ל: כלומר, ולפי ההסבר מעלה- תהיו נענים בזאת לקריאה, ותכירו שאכן קריאה היא זו, ולא אקראיות)...".
אצטט מסיומו של מאמרי על "תפישת ההשגחה של הרמב"ן" אותו סיימתי באשר אני מבין כ"קריאה" המרכזית העולה מפרשת התוכחה: "וכל הבריאה כולה, כל נים ונים שבה, וכל מעשה שנעשה ויעשה, הוא סיפור גדול של השגחה, אשר מבחינת האדם היא בעלת עוצמה וגוונים משתנים, אך על דרך האמת היא ביטוי מתמיד של אחדות אחת, בכל רגע תמיד".
[#61]
Commentaires