מסעות בני ישראל: חניות, לקחים, וקריאה בשמות

[פרשת מסעי] טעמים שונים ניתנו על ידי חכמים, לסיבת הסיכום המתומצת שנותנת התורה לכלל מסעות העם. מתוכם נתמקד בזה המשקף פעם נוספת (ולא בכדי), עקרון תורני והגותי יסודי אותו אנו נוהגים להדגיש ברבים מדברינו: המשמעות והחשיבות ש"בקריאה בשמות".

פרשת "מסעי" המסיימת את ספר במדבר, נפתחת בפירוט 42 התחנות בהם עברו בני ישראל במסעם בן 40 השנה. מניתוח התחנות השונות עולה שהיו בשנה הראשונה ליציאה 14 עצירות, 20 מסעות נוספים התרחשו במשך 38 השנים הבאות, ושמונה עצירות נוספות בשנה האחרונה לקראת הכניסה לארץ.

תזכורת: קריאה בשמות

מתוך מאות או אלפי הפעולות האפשריות לאדם, מתארת התורה את פעולתו הראשונה "כקורא בשמות". התורה מתארת (בראשית ב', י"ט-כ'), תהליך בו מוצג האדם כ"פאסיבי", אליו מובאות חיות השדה, הבהמות, ועופות השמים, על מנת שיקרא בשמם, ככתוב שם: "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". ראיית האדם ("לראות") מזהה את העניין העיקרי המצוי במהות הדבר המובא אליו ("מה"-לשון מהות, מהו?). על סמך הזיהוי המהותי-מציאותי, עליו לדייק, ולקרוא בשמו ("יקרא לו").

האדם קורא בשם, ומבצע בכך את פעולתו הראשונה כ"אדם": "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה". בהיות זו פעולתו הראשונה, שביטאה את מעלתו כ"מְדַבֵּר", היא מהווה "קריאת כיוון" עבורנו להבנת נדבך יסוד במהות "האדם באשר הוא אדם", בכל דור, וגם כאן ועכשיו: לדייק בקריאה בשמות לכל תופעה שלא תהיה.

למעשה ניתן להתבונן מזווית זו ולומר- שכל חוויה שנחווית (הכוללת גם את מה שנחווה וגם את החווה עצמו), ומתרחשת על כורחו של אדם, היא בחזקת "משהו שמובא אלינו-מזומן לנו, לראות מה נקרא לו". "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". על פי הכוונת תורת ישראל, סגולתו זו המהותית, היא שרש התקדמותו של כל אדם באשר הוא. זהו אחד מעקרונותיה האוניברסליים של התורה, בהבחנה מהעקרונות וההדרכות הייחודיות לישראל כגון שבת סוכות וכו'.

דיוק בקריאה בשם על סמך מה שמשתקף מהמציאות הוא עקרון תורני יסודי כמודגם בדוגמאות אינספור נוספות: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו..." (בראשית ה', כ"ט), "הלעיטני נא מן האדם אדם הזה... על כן קרא שמו אדום" (בראשית כ"ה, ל'), "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עימו" (בראשית כ"ו, כ'), ועוד רבים.

על רובד נוסף ב"קריאה בשמות" הצבענו במאמרנו לפרשת "בחוקותי", לסיום ספר "ויקרא" (שפתח ב"קריאה", וסיים ב"קריאה"). הערנו על כך שבמשמעותה הפשוטה אין "הענות" למשהו, ללא "קריאה" שקדמה לה (כשם ש"בן" מניח "אב"). בין יתר נקודות, כתבנו שם "ש"קריאה" היא תמיד ענין תכליתי וממוקד-מסר. הדבר נכון ל"קריאה בשמך" ברחוב שתגרום לך להסתובב לכיוון הקורא, או "קריאות" שנובעות מהתבוננות עמוקה בנושאים כ"מהות האדם", או בשאלות כגון "מהי אמת והאם ניתן לדעתה?", או "מדוע מתמידים חוקי הטבע- דווקא כך?" ועוד. נוכל גם להבחין ב"קריאות" הנובעות מהתבוננות בתקופות חיים של אדם זה או אחר עליהם קראנו, או מתהליכים היסטוריים שלמים כעלייתה ונפילתה של אימפריה כלשהי, או גם מ"קריאה אלינו" הנובעת מהבנתנו את יעודו של עם ישראל, או של האנושות כולה, ושמהם אנו לומדים מוסר השכל".

לסיום, כתבנו שם "שהתנ"ך כולו נקרא בשם "מקרא", שכן ועל פי הבנה זו, הוא כל כולו "קריאה" ממוקדת ותכליתית לאדם, ללמוד דעת, מוסרי השכל, ופעולות מיישמות".

חניות ולקחים

בפרשת מסעי מדגישה ומשקפת התורה עקרונות חשובים אלה פעם נוספת, מבעד "לקריאתה בשמות כל תחנה ותחנה" ממסעות ישראל. בשורות הבאות ננסה לשקף כמה דוגמאות ל"קריאות" אלה, מבעד לדברי כמה ממפרשי התורה וחכמיה באשר לפשר הקריאה בשם זה או אחר, ובדגש על עיקרון "הקריאה בשמות" בו פתחנו. ננסה להדגים את שמותם של כמה מהתחנות כממחישים מצב מציאותי כלשהו אליו מתייחס כל שם.

ננסה להדגים היאך קריאת שם המסעות מעגנת זיכרון חוויה שהתרחשה, ו/או משקפת מצב רוחני בו מצוי היה העם (כאפיון כללי), ו/או מלמדת מסר אותו מבקשת התורה להעביר. (המספרים שיובאו להלן בסוגרים, הם מספר התחנה מתוך סך 42 התחנות במסע).

בפירושו לפרשתנו (ל"ג, ב'), כותב רבינו בחיי: "ועוד יש בזה (בפירוט המסעות-אי"ל) תועלת אחרת, להודיענו כי הכל לפי הכוונה, תלוי כפי מחשבתן של ישראל בהקב"ה, כשהיו זכאין ועושין רצון ה', והיו נוסעין במחשבתן באותן מסעות ממחשבה טובה לרעה.... ולכך "ויחנו בהר שפר (20)" (פסוק כ"ג), "ויחנו במתקה (25) (פסוק כ"ח), וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה...ולכך "ויחנו בחרדה (21)" (פסוק כ"ד), "ויחנו בדפקה"(9) (פסוק י"ב), "ויחנו במרה"(5) (פסוק ח').

מהדוגמאות שמביא רבינו בחיי, מודגם כיצד נקרא המקום על שם המצב הרוחני ששרה בעם (כאפיון כללי ומכליל) בתקופה מסוימת: כשהתחזקו והשתפרו נקראה חנייתם "הר שפר", או מתקה- על שם תקופה של הנאה ומתיקות, וכשאבד ביטחונם, שרו בעם באופן בולט תכונות כחרדה, פחד (דפקה- "דפק ליבם"-בעל הטורים), ומרירות.

מוסיף ר"ב ומבאר: "ועל זה אמרו בירושלמי: כשהיו בני ישראל מתלוננים במסעות, היו השומרים סובבים במחנה מפחד בלילות. ביארו לנו בזה כי כשהיו מתלוננים במסעות ומסיעין מחשבתן ומשנין אותה, היו המידות ההולכות עמהם יומם ולילה פועלות בהן, הן לטוב הן לרע, הכל כפי מחשבתם, וזהו שאמר בשיר השירים (ג', ח') "מפחד בלילות", כלומר שהיו בני ישראל מתפחדים ממידת הדין".

"ויסעו בני ישראל מרעמסס (1) ויחנו בסֻכּת (ל"ג, ה') (2)- זה המקום בו החל מסעם, בנקודת היציאה מעבודת הפרך, הרעה וממיסת הגוף והנפש שב"רע-מסס", אל התקופה בה "נסתוככו בשבעת ענני הכבוד" כדברי תרגום יונתן, מוגנים מכל פגע חיצוני במהלך מסעם במדבר. ("נתקבצו שם כולם, שזה היה מקום שעבודם, ומשם יצאו חפשיים", החזקוני, שמות י"ב, ל"ז).

"ויסעו ממרה (5) ויבואו אילמה (6), ובאילם שתים עשרה עינֺת מים ושבעים תמרים ויחנו שם (ג',ט'): שתים עשרה מעינות המים מתייחסים לשנים עשר השבטים, אשר "ממקור ישראל ישקו לכל העדה". ואילו שבעים התמרים מתייחסים ל70 הזקנים "כי הצדיק כתמר יפרח". על פי ביאור זה (כלי יקר), היה המסע שאחרי שהותם במרה, מסע של הכרה בחכמה ובהדרכה המצפים להם. (ראה גם חזקוני בשלח שמות טו כ"ג-כ"ז).

"ויסעו מים סוף (7) ויחנו במדבר סין (8)" (כ"ג, י"א): "מתחילה נקרא "מדבר סין", ולבסוף נקרא "מדבר סיני", שנתווספה בו האות יו"ד כנגד עשרת הדברות, וכן כי סך של סי"ן ימים שהה משה בהר". (בעל הטורים). לפי ביאור זה אזכור החניה ב"מדבר סיני" (שם, ט"ו), מתייחס לחניה נוספת בחלק אחר של המדבר.

"ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה (9)" (שם, י"ב): "שם דפק ליבם, שלא היה להם לחם" (בעל הטורים)- כלומר שהתעורר ביטחונם, להיות במדבר ללא מאכל מספיק, מה שהובע בקריאה מליצית המביעה חניה בחשש.

"ויסעו מדפקה ויחנו באלוש (10)" (שם, י"ג)- "שם ניתן להם המן, בזכות לושי ועשי עוגות" (בעל הטורים). בעל הטורים קושר בין חסד אברהם ושרה לאורחיהם באוהלם, שהפך לסמל להכנסת אורחים ולחסד באשר הוא, לבין מקום מתן המן, שאף הוא, כמו כל אוכל או רכיב אוכל המגיע מהטבע להכנת האדם, מעשה של חסד מתמיד עמנו. לשם מיקוד בנקודה זו, נדמיין נא את חיינו ללא שום גשם ("המן המודרני" אם נחשוב על כך) במשך מספר שנים, כדי להמחיש את אשר יקרה בשווקי המזון ברחבי העולם.

"ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים (11)" (שם, י"ד)- בפרשת בשלח (שמות י"ז, א') מוזכר מקור השם "רפידים". כותב שם "אור החיים" (ע"ס הכתוב במסכת בכורות ה',ב'): "אין רפידים אלא רפיון ידים מהתורה". ברם, בהינתן שמעשה זה, וחניה זו, היו טרם מתן תורה, מובן שנקרא שם המקום כך בדיעבד, על שם רפיון לב העם אז, וחוסר שהיה בהכרתם את המעמד בו היו אז, וזה שעמדו לפניו (מתן תורה הממשמש ובא), וכל זאת דרך מעשה עמלק.

"ויסעו ממדבר סיני (12) ויחנו בקברות התאווה" (13) (שם, ט"ז)- כפי שתואר בפרשת "בהעלותך" (במדבר י"א ל"ד, ובפסוקים שקדמו), שם נאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאווים". האברבנאל מבאר: "ולמזכרת קרא משה רבינו עליו השלום שם המקום ההוא "קברות התאווה", כי תאוותם הביאתם שם אל הקבר". שם המקום הוא קריאה המזכירה את מעשה התאווה לבשר שתואר בפסוקים שקדמו, ואת תוצאתו העגומה.

"ויחנו ברתמה" (15) (שם, י"ח): זהו מדבר פארן שהיה המקום ממנו יצאו המרגלים לתור הארץ. אך נקרא כאן "רתמה" כשם המרמז על אשר קרה שם, ומבאר רש"י ש"נקרא המקום על שם לשון הרע של מרגלים שנאמר "מה יתן לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהלים ק"כ, ג').

"ויחנו בקהלתה" (19) (שם, כ"ב): מקום זה היה המקום בו התרחש מעשה קרח ועדתו, עת הקהיל קרח את העדה ככתוב (ט"ז, י"ט): "ויקהל עליהם קרח את כל העדה". (על פי בעל הטורים).

מ15 הדוגמאות שהבאנו, ראינו שוב את העקרון היציב האחד, שהוא לקח בכל לימוד שלא יהיה: על האדם לנסות כמיטב יכולתו לקרוא בשמות על סמך נאמנות ויושר, שישקפו באופן מדויק את המצב המציאותי הנתון לפניו. זהו השרש לבנית קנה מידה נכון בכל לימוד שהוא, שכפי שהערנו פעמים רבות, הרי הוא שורש למֺד (חולם במ', למדוד), שהלימוד הוא פיתוח קנה מידה מדויק, ופיתוח הערכה מדויקת ליחס בין דבר לדבר.

[#96]