מהו מסלול אפשרי לאדם להתקדמותו בחכמה, ולצמצום הפער בין ההכרה הראשיתית למבט המשני? המשך בנין התובנות מנסה לאפיין את מסלול הרצון מבעד לקריאה מכוונת וממקדת כקנה מידה לקריאה בשמות כל מה שמזומן, וכן את חשיבותם של עוגני מעש אישיים וציבוריים שיתמכו בהיבטיה המורכבים של התקדמות האדם.
מסלול הרצון להתרחבות דעת מתמידה מדויקת ושְלֵווה, עד ביטול שניות המבטים, מצריכה מאמץ לימודי ויישומי רציף.
לסיוע למאמץ זה, ובהיות הדעת נוטה להסחה ולנוחות/הרמוניה/איזונים מצומצמים, מתבקשת מערכת של עוגנים ותזכורות להכוונת הנפש למיקוד מתמיד ברצון המקווה. עוגנים ותזכורות אלו מתקבלים משילובם של שלושה גורמים: א. קריאה מְכַווֵנת וממקדת (קמ"מ) לרוחב דעת מירבי, שיהווה קנה מידה לכלל מבט ופעולות האדם. בלשון תורנית זוהי קריאה בשם ה'. קריאה זו, שהיא קריאה למיקוד הרחב ביותר האפשרי לאדם, מזכירה ומנכיחה את הרצון המקווה לשאיפתו בהתאם ובכיוון ההכרה הראשיתית. קנה מידה זה הוא דינמי בהכרח, אמנם בשאיפה להתרחבות תמידית, אך גם באפשרות לצמצומו בהתאם למצב האדם בזמן נתון. ב. "קריאה בשמות"- קריאה בשם להיבט כלשהו במציאות, בנאמנות לתיאור מדויק של המשתקף מהשאיפה להכרה הראשיתית. השמות הם עוגני זיכרון יעילים, ומהווים כמעין לבנים מהם נבנות תובנות לבניינים של ידע (ראו נא במודל שהובא ב"מבוא לתובנות" כ1A) ג. עוגני מעש בנקיטת דרך אישית וציבורית, המאמנים את הדעת להפנמה מבעד לחוויה מעשית כלשהי, מייצרים הרגלי התאמנות, מחברים לזכרון עבר דרך ברית חברתית המשותפת לרבים במעשים או עקרונות דומים, ומסייעים בכך לצמצם את הפער בין הרצון בפועל לרצון המקווה. (1B ו-3)
קמ"מ היא קריאה בשם המייצג את המסקנה המופשטת והרחבה ביותר האפשרית בדעת האדם, והמונעת מהשאיפה המתמדת לאחדות בין המבט המשני וההכרה הראשיתית. תזכורת זו מכונה בלשון תורת ישראל "קריאה בשם ה'" [1]. מכאן שמהווה גם את קנה המידה למאמץ מלאכת דיוק כל "קריאה בשמות" שהיא, ובסידור דעת כל ענין בהקשרו- "יהא אשר יהא".
במלוא עוצמתה משמשת קמ"מ כחץ מכוון להרחבת דעת תמידית עד לשיקוף מירבי של ההכרה הראשיתית. קריאה זו מהווה כאמור קנה מידה לכל דיוק שהוא [2]. ועל פי יושרו ודיוקו יהולל איש.
כשם שבזהות גמורה בין הרצון בפועל לרצון המקווה נעלמים פיצול המבטים ושניות הרצון, כך גם במצב של מיקוד מתמיד בהכרה הראשיתית, יתייתר הצורך בקמ"מ שכן הכיוון והמיקוד ינכחו מאליהם. [3]
בעוד שהקמ"מ- היא כ"קריאת כיוון" להרחבת דעת מירבית ומתפתחת (משל ל"מפץ הגדול" הממשיך ומתרחב בכל עת), ללא מיקוד על היבט מסוים ופרטני, מתמקדת ה"קריאה בשמות" בהיבט מסוים של תופעה כלשהי במטרה לתארה באופן מדויק. הקריאה בשם מעגנת את זיכרון התופעה באמצעות המילים המשולות כלבנים לבניינים של ידע.
קריאה מדויקת בשם, מבוססת לעולם על ההכרה הראשיתית, ובטהרתה מתארת במדויק את המהות לה "קוראים בשם" ללא תוספות פרשניות מיותרות, ובאופן המשקף אותה בצורה הנאמנה ביותר. שרש חטא האדם וחילול שבועותיו הוא בהקדימו קריאה למבט, או מילים למציאות.
קמ"מ, וקריאה בשמות, הם שורש ומסילה להתקדמות הדעת בטהרתה וללא סתירות. התקדמות זו מתרחשת מבעד לשיקוף נאמן של מבט רחב ככל האפשר על ידי עוגני תיאור מדויקים לקנה מידה הוויתי.
ככל שנשמר מיקוד הדעת בעוצמת דיוק זו, מתיישמת הבהירות מאליה במעשה תואם והרמוני המבטא את הרצון ללא שניות. התוצאה היא התקדמות אַפקטיבית ושלוות נפש השמחה בחלקה ללא ניגודים מערפלים (1ל5 במודל הנ"ל). בשלמות זו נחווים הידיעה המעשה וההפנמה (נודע-נעשה-נשמע) כאחד. טהרה זו ישנה במידה זו או אחרת בכל בר דעת.
עוגן נוסף בהתקדמות הדעת הוא על ידי נקיטת דרך מעשית (החלטה), בהסתמך על נתונים אמינים ועוצמתיים דיים לעשותם, כגון זכרונם של ניסיון וחכמה קודמים (זאת במובחן ממרוצת הרצון מאליה למעשה הרמוני ברור).
לכשמובנת ואמינה אל נכון, מהווה נקיטת דרך זו עוגן לימודי שעשוי לסייע בהרחבת המיקוד והדעת, בהיותה ממקדת, מאמנת, מנכיחה מזכירה ומייצרת הרגלים מבעד לחוויה (נעשה ונשמע).
------
[1] עיין בביאור החכם ברנייס כפי שמובא על ידי הרש"ר הירש בפירושו לבראשית ד', כ"ו
[2] משל יעיל מתחום דעת אחר להבנת כוונת הצורך ב"קנה מידה", ובאופן השימוש בו, משתקף בהבנת מהות ה"כסף": "כסף" בטהרתו ככלי יעיל להערכת ערך, שמירת ערך, מסחר, וחלוקה ליחידות, מחייב "סטנדרט זהב" (קנה מידה "מוחלט" קשיח) שביחס אליו ניתן לתמחר כל ערך אחר, וכן את היחס בין הערכים עצמם. הנמשל הוא היות כל גווני הנודע יחסיים תמיד לקנה המידה האחד הרחב האפשרי, מה שמאפשר הערכה ודיוק על פי הקשר כל זימון וזימון.
[3] זה ביאור נבואת ירמיה (ירמיה, ל"א, ל"ג) "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יקוק כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם". ניתן לראות כאן גם את מאמר חז"ל במסכת חגיגה י"ב, א "אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה". וראה.
[#56]
留言