מהי אהבת ה' על פי משנת הרמב"ם? באיזה מובן אפשרית אהבה כזו בכלל? עיון בדברי הרמב"ם משקף קשר רעיוני בינם לבין דברי שלמה המלך במגילת שיר השירים, מבעד להקבלה בין אהבת ה' לאהבת איש ואישה, ופותח בכך פתח להבנה עקרונית של מהות האהבה.
מהי אהבה? מהו אותו דבר שאנו חשים באופן כה ברור מחד, אך שקשה כל כך להגדרה במילים מאידך. האהבה מקיפה את הוויתנו מהרבה היבטים, ואנו חשים בה כלפי אנשים, ובעלי חיים, ומשאילים את הנאתה גם לאמירת אהבה כלפי מאכלים, כלפי חפצים, וכלפי עולם ומלואו.
במאמר זה נאפיין את מושג האהבה כפי שמתאפיין במשנת הרמב"ם, באחד ממראי המקומות המרגשים היפים (והאהובים..) ביותר בעיני כותב שורות אלה. פרק י' בהלכות במשנה תורה בהלכות תשובה פרק י', שם כותב בהלכה ב' את הדברים הבאים:
"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה.
ומעלה זו היא מעלה גדולה.... והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה".
כותב הרמב"ם שהעובד מאהבה עוסק בתורה, עוסק במצוות, והולך בנתיבות החכמה. אך מניעי עיסוקיו אלה, ומניעי הליכתו בנתיבות החכמה, הם הקובעים את מידת האהבה ואת היותה: העובד מאהבה לא עושה עסקים, ולא מצוי ביחסי תן וקח. הוא אינו מערב שום מניע זר במסע שלו: "לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". זהו. שום סיבה אחרת.
מבחינה תורנית, זוהי למעשה פירושה של עבודה לשמה, דהיינו לשם הדבר, ולא לשם דבר אחר, או כל סיבה אחרת.
אהבת ה': מהי בכלל?
לשיטת הרמב"ם, האסמכתא לכך היא הפסוק הנאמר לאחר קריאת שמע (דברים ו', ה'): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כאשר "ואהבת" הוא לשון ציווי וכדברו לעיל: "שציוונו בה הקדוש ברוך...שנאמר ואהבת את ה' אלהיך".
מצוות אהבת ה', היא אחת משש מצוות המתמידות 24/7 כלומר היא עקרונית ביותר, וממילא חשובה עד מאד גם הבנת משמעותה.
ברם, איך נדע מהי אהבה זו? מבלי להיכנס לשאלות תיאולוגיות מסובכות, יש בכל זאת לשאול איך ניתן בכלל לאהוב את ה'? את ה"גבוה מעל גבוה", "המופשט מעל מופשט", את זה שלו "דומיה תהילה" (תהלים ס"ה, ב'), ושעליו נלמד אך מבעד לשלילת התארים הנאמרים לגביו, או כפי שמביא רבי יוסף אלבו בספר העיקרים ב', ל': "כמו שאמר החכם, כששאלו אותו אם היה יודע מהות האל, והשיב: אילו ידעתיו הייתיו". אכן חייב כל בר דעת לשאול, איך ניתן לאהוב את אשר לא ניתן לידיעה?
לפי לשון הרמב"ם בסוף הלכה ב' לעיל, העניין מסובך עוד יותר:
"ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה"
כלומר רק בזמן שיאהב אדם את ה' אהבה הראויה, אז מיד יוכל לעשות את כל המצוות באהבה. המשוואה הלוגית, אם לא ההירארכית המוצגת כאן, היא ראשית- אהבת ה'-----} ואז מצוות באהבה, ולא ההפך.
עשיית המצוות עצמן באהבה, אינה אפשרית ללא שיאהב האדם את ה', שהרי לא כתוב, כמו שלכאורה מתבקש, יעשה את כל המצוות באהבה, ואז יאהב את ה'. אלא ההתניה היא הפוכה "בזמן שיאהב אדם את ה' אהבה הראויה—אז "מיד" "יעשה את כל המצוות באהבה". יוצא אם כך מלשון הרמב"ם, שאהבת ה' היא תנאי לעשיית המצוות באהבה, ולא ההפך.
אז איך ניתן לאהוב את ה'?
אני יודע מה זה לאהוב בטווח רחב של היבטים: אני יודע מהי אהבה זוגית (עליה נרחיב מיד) אהבה להורים, אהבה לאחים, לילדים, בהשאלה נוספת אני אוהב טיולים, אוהב נופים, אוהב אוכל כזה או אחר, אוהב ללמוד, אוהב לכתוב, אוהב את העולם, אוהב חירות. אני יודע גם מה איני אוהב...למשל- הכתבות חברתיות לא ראויות, כפיה לא ראויה, מעמדיות, גאווה, ופגיעה בחפים מפשע.
אך מה הקשר לאהבת ה'? או שאולי לפעמים גם מה שאתה מוכרח לדחות הוא הוא חלק מאהבת ה'? איך ניתן לאהוב את ה'? ומה זה שייך בכלל?
באותו פרק מופלא, מאיר הרמב"ם אור על הכיוון העקרוני להבנת שאלה זו וכותב בהלכה ו':
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שציוה ואמר: בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג...".
הרמב"ם מכוון אותנו כאן לרובד העקרוני של השאלה, ומגדיר למעשה את יסוד אהבת ה': ה"דעה"- או בלשוננו ה"דעת". (וממילא אולי נלמד דרך זה את מהותה של האהבה בכלל)
ניתן לאהוב את הקב"ה... אך אין אהבה זו "אלא" (רק) "בדעה שידעהו". ועל פי הדעה תהיה האהבה. "אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה".
בהלכות יסודי התורה, ב', ב' מוסיף הרמב"ם:
"...היאך היא הדרך לאהבתו וליראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאל חי...".
בעל הפירוש במקום (שם):
"וכבר נתבאר שאין אדם יכול להשיג אמיתת הבורא ולא יוכל לדעת אותו אלא ממעשיו וברואיו כשיתבונן בהם ויכיר מהם גדולתו ומיד תתאווה נפשו תאווה גדולה להדבק בו, ותאהב אותו אהבה גדולה, וכפי מה שתשיג מגדולתו תהיה אהבתו".
למדנו אם כך, שעקרון האהבה אליבא דרמב"ם הוא רוחב דעת דינמי הנע בין מעט מעט, להרבה-הרבה, וכל מה שביניהם, ובכפוף לנושא הנתון, להקשר, למאמץ, לזמן, לגיל, ולמקום), הרחבת הדעת הזו מתרחשת מבעד להכרה והבנה של "מעשיו וברואיו". ומהם "מעשיו וברואיו"? או מטוב, מה אינו "מעשיו וברואיו"? שהרי "אפס זולתו"...
ההתבוננות בבריאה, על כלליה המשותפים לכולם, על פרטיה הרלוונטיים לחייו ולמסלולו, על נפשו פנימה, ועל האחדות מלכתחילה של כל אלה, היא זו המקנה רוחב דעת, ודרכה משתקפת הנהגת ה', חכמתו, חסדו, וכל אשר הכרתו מהווה את אהבת ה', אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. הכל-מכל-כל, מבלי להתעלם מדבר, כולל השילוב והאיזון בין ידיעותיו העיוניות ורגשותיו, מעשיו, וארגז הכלים העומד לרשותו, כמו גם חולשותיו ואתגריו. זוהי הדרך לאהבתו. והיא אפשרית אך אם ייחד עצמו "להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג...".
זהו הגישור בין ה"מופשט ביותר", למעשי ולקונקרטי, שמעולם לא נפרדו, אלא אך בקוצר דעתנו.
ישנו היבט נוסף, היבט מתוק מדבש, שיש בו בכדי להקיף את עולמו של האדם באם זכה, והוא אהבת איש ואישה.
צורת האהבה
על יסוד זה מתאר הרמב"ם בצורה נפלאה ומרגשת, גם כן בפרק י' הנפלא, והפעם בהלכה ג', את לימוד אהבת ה' מאהבת איש ואישה:
"וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה... כמו שצוונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".
כשלמה בשעתו במגילת שיר השירים, כך גם הרמב"ם משווה בין אהבת אותה אישה ש"אין דעתו פנויה" ממנה, ומקיפה אותו בכל הוויתו, לבין אהבת ה'.
מגילת שיר השירים שכתב שלמה משקפת את המסע אחר תשובה לשאלה ששאלנו אודות מהות אהבת ה', וזאת מבעד לחיפושה של הנפש אחר אהבה: "אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי" (שה"ש ג', ב')... זוהי הכמיהה לאהבה, שאותה יש לקום בפועל ולבקש, במחשבה ובמעשה.
באחד ממאמרי הוותיקים, "על קנין וקידושין" הארתי על כך שאם חותרים בני הזוג לקיים מערכת יחסים בריאה ומשכילים במהותה, הרי שהחיים תחת קורת גג אחת מהווים כר דשא ושדה פעילות ללימוד ויישום ערכיהם החשובים ביותר, שחלקם אפשריים באופן מודגש אך ורק ודווקא בתוך מערכת יחסים זוגית, ולא ביחידות, שכן דורשות התמודדות ועבודה שאינן אפשריות ביחידות. באם זוכים בני הזוג, משמעות חיי הזוגיות כוללת הרבה מן המידות המרחיבות, מכוונות ומרוממות את קומתם כאדם.
הזוגיות מאפשרת מעבר משותף דרך הגילאים ותקופות העתים השונות, מבחרות ועד זקנה אם זוכים, כאשר לכל שלב העבודה שלו והמעלות שלו.
באם הזוגיות בריאה ערנית ומתפתחת, יוכלו בני הזוג לקחת עימם את המעלות מכל תקופה כצידה חשובה להמשך הדרך, בפרספקטיבה ובחכמה נרכשת של עשרות שנים. אהבת גבר ואשה באם זכו היא הפתח להבנת אהבת ה'. שזו אהבה מתרחבת, שמבשילה ברבות השנים, ובה היבטים כה רבים, ובקרבה ועוצמה רבה:
אימון, אמונה ההדדית, התאמנות בפירגון, בהערכה הדדית, בשמחה בחלקנו, בנשיאה בעול עם זולתו-זוגתו
בחוויות נשגבות של אחדות וחיבור בעצמה הגבוהה ביותר
בנשיאה בעול משותף
בלימוד של אהבת המוכר ושמחה בחלקנו,
בלימוד שיפוט לכף זכות, בקבלת אתגרים באהבה, בהשלמה ואיזון, בשמחה, בתקומה.
בשמירת החירות והצמיחה של כל אחד בתוך מערכת זוגית, הכבוד, העבודה, ההתרחבות ההתקדמות...
אם זוכים, וזה לא מובן מאליו, אזי כמובן גם בהתגשמות ערכית רחבה עד בלי די, דרך הרחבת המשפחה, המשך הבנין הבין דורי, והנחת האינסופית כמו זו שנחגגת עכשיו.
למעשה את כל המורכבות האנושית השכלית והרגשית ניתן למצוא בפועל ובעוצמה באהבת איש ואשתו, וכך למעשה גם את הבסיס לרכישת רוחב הדעת שהוא אהבת ה'. "אם מעט מעט ואם הרבה הרבה". ללא הפרדה.
איננו יכולים לומר לדוגמא, שאנחנו צרי מוחין, מקובעים, צועקים, זועפים, חסרי סבלנות, בלתי מתחשבים, מתכנסים ומנוכרים, ובאותה נשימה לומר גם אוהבי ה'. הפוך בדיוק: אם נשתדל להרחיב דעת, להישאר פתוחים, ערניים, וסבלניים, אם נישא בעול עם בני זוגנו, נשמח בחלקנו, נשתדל להשלים ולאזן האחד את השני, נעבוד על מידותינו נחלוק בנטל, ניתן ונגמול חסדים. הרי אז לא רק שאת אשתי אוהב אני מאד אלא זו-זו אהבת ה', וזהו גם השביל להתרחבות הדעת שמצמיחה את שתי האהבות.
האהבה בין איש לאישה היא כה נעלה, ולא בכדי החכם מכל אדם, והמורה הגדול עליו נאמר ש"ממשה עד משה לא קם כמשה" מדמים אותה ככלי יסודי להרחבת מבט ויישום בפועל שהוא הוא גם אהבת ה'. מקווה שהראינו משהו מכוונתם.
[#73]