מהו היחס בין הרצון המקווה לרצון בפועל? בין הכרה למעשה? המשך בניין התובנות מנסה לאפיין את מסלול הרצון במסע ההדרגתי לביטול השניות בין ההכרה הראשיתית למבט המשני, כפי שאופיינו בתובנות 1-10.
הנעת הרצון למעשה כלשהו (מניעי הרצון, או "מוטיבציה") מתרחשת (כתהליך טבוע), ביחס ישר למיקוד הדעת בעוצמתה של ידיעה כלשהי (עוצמת נוכחות הידיעה, או היווכחות). ככל שהידיעה בהירה ועוצמתית יותר כך מתעצמת גם המוטיבציה למעשה.
עוצמה זו נתפשת (בהקשר נתון), ככזו העשויה להשלים ולאזן חסר כלשהו ("הרמוניה"), רחב או מצומצם, בנפש או בדעת. בכפוף להקשר, תשקף מרוצת הרצון למילוי החסר, הנעה הנובעת מרצון לסיפוק אַפֵקְטיבי (התקדמות סקרנית) או חֶסֶר דפקטיבי (רצון להתקדמות כתוצאה ממצוקה כלשהי).
לעומת ה"רצון המקווה" שתכליתו שיבה להכרה ראשיתית (בו תתבטל השניות בין ההכרה הראשיתית למבט המשני מאליה), משקף ה"רצון בפועל" את הימשכות הרצון לנוכחות עוצמתית כלשהי, בין אם שתואמת את הרצון המקווה, ובין שאינה. כך, מתבטא הרצון בפועל במגוון נושאים והקשרים, בטווח שבין רוב דעת מירבי וצמצום דעת.
ההפרש בין הרצון המקווה והרצון בפועל, מבטא הלכה למעשה ובעוצמות משתנות, את שניות המבטים בדעת (ההפרש בין ההכרה הראשיתית והמבט המשני). ככל שיתרבו הפיצולים והסתירות יתקשה האדם לחוש שלווה.
ככל שתתעצם מרוצת הרצון בפועל, בהתאמה לתהליך ידיעתי מדייק והולך, וממוקד בהתאם לרצון המקווה, יעלם פיצול המבטים מאליו, ותשתקף זווית זימון החיה בשלווה (בלתי מפוצלת) ובהתאמה גוברת והולכת למבט הראשיתי, ואשרי חלקה. במלוא עצמתה תהא זו שלוות נפש ללא סתירות.
[#55]
Comments