עיונים בתפישת הרמב"ן את נושא ההשגחה ומהותה (חלק ה')

מאמר ה': "אין הפרש בעיון"- אחדות הטבע והנס

[מאמר 5 מתוך 8 בסדרה] לאחר שהצבענו על מהות תפישת הטבע והנס בהגות הרמב"ן, נאיר דרגת עיון נוספת בדבריו, המשקפת את "הטבע" ו"הנס" כהיבטים פרטיים של הקשר רחב ואחדותי יותר.

תפישת הטבע ותפישת הנס של הרמב"ן: סיכום ביניים

להמשך בניין ההבנה בשיטת הרמב"ן נערוך סיכום למה שנאמר בשני המאמרים הקודמים, אודות תפישות הטבע והנס ברמב"ן.

במאמר השלישי בסדרה הראנו את קיומם וחשיבותם של כללים קבועים מהם נובעים פרטיהם "כאשר שם בטבעם", כלומר, על פי זהותם, בחוקיות מסוימת ובסדר קבוע ומאוזן של סיבה ומסובב, כמאמרם "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". הדגשנו שם את דברי הרמב"ן על שהתופעות הקבועות מהוות ביטוי לחכמה אלקית, הדבוקה ונודעת לנו בכללים שסביבנו. דגש זה נלמד מהתורה, ומהווה עקרון מרכזי בה.

הקביעות היא הבסיס העקרוני לקיומו של כל ידע קבוע שהוא, עד כדי שכל דיני התורה מבוססים עליה מעצם התמדתה, ואינם מבוססים על הניסים. לכן, אומר הרמב"ן, ששומה לו לאדם הרוצה להחכים בחכמת האלקים, ולגדול ביראת השם, לדבוק ככל יכולתו בכללים ובידיעתם, אשר בהם דבוקה החכמה האלקית. והאדם הרוצה להחכים יחכם בהם, "ואם יחכם בהם תתקיים חכמתו לעד בהם".

במאמר הרביעי, סקרנו את תפישת הנס של הרמב"ן, ועל פיה, בנוסף לקביעות הטבעית, מופיעים בעולם נסים משני סוגים: א. נס גלוי ומפורסם, המהווה חריגה ברורה מהחוקיות, ומשמעותו "שינוי טבעו של עולם", ו-ב. נס נסתר, הנראה כמקרה טבעי, ו"יחשב מנהגו של עולם" (טבע), אך למעשה אף הוא נחשב נס. נס זה נעשה בהנהגה טבעית לכאורה ליחיד, אך גם, וזה היבטו הנוסף, לעם ככללו, מעצם היותו עם שומר ברית.

כלפי האדם, הטבע הוא למעשה התגלותו של הנס הנסתר, וההתמדה האמיתית היא התנהלותו של הקב"ה עם האדם בצדק מוחלט, ביחס ישר לדרכיו וכפרי מעלליו. כפי שכתבתנו שם, "משמעותם של שינויים בלתי רגילים מעין אלה, היא שבכל עת תתכן פעולה שתקרא "נסית", שכן תחרוג מהסדר הרגיל. לא נוכל לומר עליה שהיא "טבעית" שכן בהכרח, תוצאה או נסיבות המשתנות במיוחד "לכבוד" יחיד, קבוצה או עם, לפי הקשר זה או אחר, ושלא לפי המתמיד והמורגל עד כה, מורות על כך שאין ה"טבעי" מקובע וכבול".

שלש דרגות שהן שתים- בעצם

בנוסף לדבריו בפרשת לך לך [1] אשר ראינו במאמר הקודם, מדגיש הרמב"ן, גם כן בדרשתו על קהלת [2] את שמות ההוויה (א-ל שדי והשם המיוחד-שם הויה) ואופן התבטאותם בבריאה.

ברם, עיון מדוקדק יותר בשילובם של שני המקורות מגלה, שבדרשתו מוסיף לנו הרמב"ן שני נדבכים נוספים לשיטתו, הבאים בנוסף להגדרת הנס הנסתר עצמו.

את הנדבך הראשון נבאר כאן, ואת השני נראה בע"ה בהמשך. ואלה דבריו שם:

"כי בספר הזה ידבר כמנהגו של עולם תחת השמש, והיאך היא מידתו והנהגתו במידת הדין הנוהגת בכל אדם. והצדיקים בספר הזה העושים כמצוות שלמה יהיו כאברהם יצחק ויעקב שנראה אליהם בא-ל שדי, ופירושו כמו שאמר ר' אברהם (אבן עזרא) בשם הנגיד ז"ל, ודברו בא' וד' ונעשו להם ניסים נסתרים כנסי התורה, ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ"ו, ד'), כי כל אלה ניסים....ואל יאמין אדם עם התורה בקיום הטבע כלל וכו' אלא בניסים וכו'. ולכן האריך התורה ביעדים של העולם הזה חוץ לטבע...ועל כן יבוא בענין האבות והצדיקים שבספר הזה מקרים לעיתים רחוקות כמו שיאמר "כמקרה הכסיל גם אני יקרני" (קהלת ב' ט"ו), כלומר לפעמים מקרה הוא ודבר שאיננו הווה תמיד, וכן אמר יעקב "מעט ורעים היו ימי שני חיי". ובשם המיוחד נעשים אותות ומופתים מפורסמים מחודשים בעולם...כי בשמו הוא שאמר והיה העולם (ב"ר ד', ג'), ולא יבוא בדבקיו מקרה, אבל יקרע להם את הים והירדן, ויוריד להם המן, וכיוצא באלו הבאים בענייני משה רבינו כאשר יצטרכו לשינוי טבעו של עולם...".

מהדרשה בקהלת נראה לכאורה שהרמב"ן מפרט שלש הנהגות שבהן מתבטאת הנהגתו של הקב"ה בעולם, והמהוות את סיכום הדברים על פי החלוקה שהבאנו עד כה:

1. טבע: "מידת הדין הנוהגת בכל אדם"

2. נס נסתר המתבטא כטבע: ההתגלות בא-ל שדי שבו נעשים ניסים נסתרים אך בחזות טבעית כאמרו "והצדיקים בספר זה", מה שנראה כתוספת ל"מנהגו של עולם"

3. ניסים מפורסמים: הדבקים בה', לא יבוא בהם מקרה אלא תעמוד להם היענות מלאה כפי הצורך לשינוי טבע העולם

ברם, עיון נוסף, מורחב יותר כאמור בפרשת לך לך, מגלה שבפועל גורס הרמב"ן כי בעצם הדברים הטבע והנס הנסתר חד הם. זיהוי זה עקרוני גם להמשך שיטתו כפי נראה להלן וזו לשונו:

“אל-שדי שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף, מלשון אלי מואב (שמות טו, טו) ופירוש "שדי"... ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים. וזהו הנכון כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים מדת הדין של מטה".

מה שנקרא בלשון חכמים "מידת הדין של מטה" הוא-הוא התגלותו של הקב"ה בשם א-ל שדי, שבה הנהגת העולם, או בלשונו קודם לכן "מנהגו של עולם", הלא היא השגחת הכללים. וזוהי הקבלה חזקה לאומרו בפרשת בא "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד", אותו נפרש מיד להלן.

וממשיך (שם):

"וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת בחוקותי ובפרשת והיה כי תבא, בברכות ובקללות שכולם ניסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלקים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה. אבל כולם ניסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבנו בעשר המכות ובקריעת ים סוף והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפרסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו..."

כפי שראינו במאמר הקודם, וכך גם כאן, הנס הנסתר הוא נס לכל דבר מבחינת היותו תגובה ל"עבדנו האלקים" ולא תוצאה טבעית עיוורת כביכול. שם ה' המשמש בהמחשתו הוא "אל-שדי" שהוא "מידת הגבורה מנהגת העולם", לה קוראים חכמים "מידת הדין של מטה".

מכאן עולה, שלמעשה לדעת הרמב"ן הנס הנסתר, וביטויו בא-ל שדי, אינו דרגה נוספת, כי אם זהו עצם העיקר שאנו לומדים מהנסים המפורסמים. אי השינוי ממנהגו של עולם, הנראית לנו כקביעות, והיא "מידת הדין של מטה", היא עצמה נס נסתר, אלא שנראה לנו טבעי ומדויק. לכן, ועם התקדמות עיוננו, נראה שלשיטת הרמב"ן ישנה חלוקה מתודית לשלש דרגות: טבע, נס מפורסם, ונס נסתר, אלא שישנה למעשה זהות בין "נס נסתר" ו"טבע", ולמעשה ישנן על פי דבריו שתי דרגות בלבד והן שתיהן בגדר נס, ובפועל אין דבר שאינו נבסס להלן את הדברים בהעמקה נוספת בדבריו.

כל דברינו ומקרינו הם נס- ואין הטבע מנהיג

אומר הרמב"ן בהמשך ההקדמה לספר איוב[3]:

"כי אם נאמר בטבע שהוא המכלכל הכל, לא מת אדם ולא היה מפני זכות או חובה, ואחר שנאמין כי הא-ל הכרית זה טרם בא יומו בטבע, הנה יד ה' עשתה נס, ושנתה הטבע בהכרת הים לפני עדתו וטבוע אויבינו בתוכו, אין בין זה לבין זה רק הנסתר למפורסם.

ואם נתעקש לאמור לא ימות האוכל תרומה אשר אמרת בשינוי הטבע, רק יזמין לו הא-ל המאכלים המולידים החולי, או במלחמה ירד ונספה כמנהג, הנה מערכת מזלו משתנה בחטאו לרעה או בזכותו לטובה ואין הטבע מנהיג"... ואם ישנה הא-ל דעתו בחטאו לאכול המאכלים הרעים שלא היה אוכלם אם לא חטא, נקל הוא מזה שישתנה תולדת המאכל הטוב לרע לו, וכתיב כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה, והמגפה היא שינוי הטבע לנגפו והמלחמה מיתתו עליו בגזרת עליון...".

"ואם נתעקש לומר לא ימות" , כלומר אם יקשה מאן דהו לאמר שהמוות מאכילת תרומה אסורה לא יהיה בשינוי הטבע כי אם בזימון מיוחד של נסיבות ב"שינוי הטבע" "שיובילוהו לחולי", או ירד למלחמה "ונספה כמנהג", "הנה" אומר הרמב"ן, בכל אופן מדובר כאן בעקרון דומה, והוא ש"מערכת מזלו משתנה בחטאו לרעה או בזכותו לטובה ואין הטבע מנהיג".

הנימוק ההגיוני הפנימי בדברי הרמב"ן מתברר בעיון: ברגע שקיבלת שיש מחדש לעולם שיכול להנהיג נסים מפורסמים כרצונו, הרי שחשפת את דעתך שנס כזה אפשרי בכח, בכל רגע נתון ולגבי כל ענין שהוא. למעשה, גם אם בכל רגע בעבר, לא חזינו בשום שינוי בתהליכים המתמידים, עדיין ואף על פי כן, "אין הטבע מנהיג", אלא כפוף לשינוי ברגע הבא, בכל רגע נתון.

כשם שהתמדת הטבע היא "רצון ה'" כך גם אפשרות הפסקתה, במידה וכך מתגלה שמתרחש. על פי אותו הגיון, מכיוון ש"אין הטבע מנהיג" וכפוף בכל רגע לרצונו, הרי שלמעשה כל מה שנעשה בכל עת מופקע עקרונית מהיותו מערכת ראשונית או סיבה ראשונית. הטבע אינו עוד ראשוני ללא הנחות קודמות, כלשון הרמב"ן "אין הטבע מנהיג", כי אם משני לרצון הבורא יהא אשר יהא בכל רגע ורגע.

מאותה סיבה בדיוק, לאחר שהבנו את כוונת הרמב"ן באומרו שאין הטבע מנהיג אלא יכול כרצון הבורא להשתנות בצורה "מפורסמת", או לחלופין להתאים לפרי מעלליו של מאן דהו בצורה "נסתרת", הרי, מלמד הרמב"ן, עלינו להרחיב את הטיעון הזה לכל דברינו, מקרינו ומעשינו.

ברגע שהטבע אינו ראשוני עוד, אלא משתנה הקשרית ואישית, הרי שמשניותו, מעלה את ה"נסיות" לדרגה ראשונית וגורפת של "כל דברינו ומקרינו", גם אם לא נחזית ברגע כלשהו התערבות כלשהי החורגת ממה שרגיל האדם בטבע. ולכן, אומר הרמב"ן, זו מסקנה הנובעת ישירות מהתורה עצמה (ולכן אין לאדם חלק בה עד שיקבל רעיון זה באמת).

נחזור שוב לציטוט שכבר ראינו במאמרים קודמים בפרשת בא, שמות י"ג, ט"ז:

"ומן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון...ויתפרסמו הניסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות".

בדרשת "תורת השם תמימה"[4] מוסיף הרמב"ן דברים דומים:

"וכשאנו מעיינים יפה אנו רואין שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, שהרי יעודי התורה כולה ניסים ומופתים גמורים הם" (ומביא דוגמאות שמביא גם בהקדמה לאיוב)..."... כללו של דבר כי כל יעודי התורה של רבים לטובה או לרעה, כלם ניסים עומדים ומופתים קיימים, ולכן פרט אותם האל בתורה... ככתוב "והיו לך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם".

כשאנו מעיינים יפה אנו רואים... ש"כל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד", אלא שהכל הוא חלק ממערכת גמול. כל דבר ומקרה שקורה לאדם הוא למעשה בגדר מה שנקרא בלשוננו נס, מצד זה שהטבע איננו מנהיג, אינו ראשוני, ומצד זה אין בו טבע ומנהגו של עולם, והכל ביחס לרמתו המוסרית ("יעשה המצוות" או "יעבור עליהם"). והכל, (כל דברינו ומקרינו) מעצם היותם משולבים ב"גמול", הם למעשה המערכת הנסית כפי שהראנו לעיל.

בכל אופן, בין אם דרך שינוי בנסיבות או שינוי בתוצאות, או כל שינוי שלא יהיה, ישנה כאן חריגה מהסדר הרגיל, באופן מכוון. אומר הרמב"ן- ההודאה שאין הטבע מנהיג היא-היא העקרונית כאן ומתבררת בעיון. לולא חטא לא היה קורה לו כדבר הזה וזאת למרות שלמראית עין האדם תיראה התופעה כטבעית לחלוטין.

"אין הפרש בעיון": הקו ההגיוני-עיוני של הרמב"ן

על סמך ההסבר הנ"ל, נוכל להבין טוב יותר את דבריו בהמשכה של הקדמתו לאיוב[5] שם מוסיף ואומר את הדברים הבאים:

"והנה נאמין בהשגחה גמורה כעניין עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ רואות רעים וטובים גם בהשגחה מופתית רצוני לומר יעדי התורה והניסים כולם. כי אין הפרש בעיון בין שנאמר:

א. פלוני צדיק ימלא ימיו ויחיה שמונים שנה בהשקט ובשלווה, ופלוני שאכל תרומה ימות (אי'ל: הכוונה למיתה בידי שמיים שלא בזמנו. ראה בראשית מ"ו, ט"ו),

ב. או חנניה בן עזור שנאמר לו "השנה אתה מת כי סרה דברת אל השם" (ירמיהו כ"ח ט"ז), ובין קריעת ים סוף ורדת המן ארבעים שנה.

ג. ופסוקים "והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כ"ג, כ"ה) "ושלחתי דבר בתוככם" (ויקרא כ"ו, כ"ה), "והשלחתי בכם את חיית השדה ושכלה אתכם" (שם, כ"ב), שוים עם מכות בכורים והדבר והערוב וטביעת מצרים בים, ועם "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות י"א, ז'), "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות ט"ו, י"ט),

ד. ואין הפרש בין כל תפילות דוד בן ישי (אי"ל: על הניסים הגלויים שנעשו לו) ותפילתנו בכל יום (אי"ל: שאין לנו ניסים גלויים), ובין כל הניסים כולם".

אומר הרמב"ן: "אין הפרש בעיון"[6] – כלומר, בדרגה גבוהה יותר של מחשבה והעמקה, יש להבחין שאין הבדל עקרוני בין "צדיק" הממלא את ימיו על פי נתוניו הבסיסיים, לזה שמת טרם זמנו בידי שמיים, או בין הענות לתפילות דוד המלך באופן נסי לבין הענות לתפילות האדם הרגיל באופן הנראה רגיל, כשם שאין הבדל בין תופעה הנראית טבעית, וקריעת ים סוף.

הסיבה היא, שוב, כי ברגע שהכרנו כאמור שהטבע אינו ראשוני, הרי שמבחינה לוגית כל המערכת כולה, גם בקביעות מתמידה וטבעית, היא בגדר "הנהגה מתחדשת" ומצד זה היא כולה נס. לשיטת הרמב"ן אדם מכיר בנקודה זו מבעד לעיונו בתופעות, משום שישנה כאן מוכרחות הגיונית (לוגית) פנימית.

לו היינו רוצים להמחיש את כל דברי הפרק הזה במשל "בלשון בני אדם", הרי שנאמר שמצד הקב"ה אין הבדל ב"מאמץ" אם הסנה בוער ואוכל, או אם איננו אוכל. הקב"ה אינו כביכול "מתאמץ יותר" על מנת שהסנה לא יאוכל. ההבדל בחוויה, או הסיפור אודותיה, הוא מוסר השכל לאדם.

האדם הוא זה החווה את השינוי וקורא לו (עקב השינוי מהרגיל) בשם "נס". לתופעה שאינה משתנה, ומתמידה כל הזמן, הוא קורא: "טבע", או "חוק טבע". אבל בעיון עמוק, ומצד האמת הטהורה, העיון מחייב שברובד הרחב ביותר, אין הבדל מבחינת הקב"ה. הקביעות הופכת לסוג של "חסד" על האדם, שמתאפשר לו קנה מידה קבוע ללימוד, לחכמה, לבנייה ולמשפט. אך הכל בהנהגה מתמדת, בכל רגע, גם אם נראה כטבעי.

הד לעיון זה מוסיף רבינו בפירושו לפרשת בראשית, פרשת לך לך י"ז א':

"והיה תמים"... והענין בשניהם שיאמין בליבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל....הכל ביד עליון העליונים שהוא א-ל והוא א-ל שדי...".

הטבע איננו ראשוני, והכל ביד עליון העליונים, "בתחילה ובסוף". הצהרה זו היא הבסיס להבנת שיטתו של הרמב"ן ככללה, אותה ננסה לזהות ולקשר לכלל הסדרה במאמר הבא.

[1] בראשית י"ז, א

[2] ע"מ קצ"א למטה- קצ"ב, כתבי הרמב"ן א'

[3] ע"מ י"ט בכתבי הרמב"ן

[4] ע"מ קנ"ג בכתבי הרמב"ן א'

[5] ע"מ י"ח, כתבי הרמב"ן א'

[6] וכפי שראינו בקטע מדרשת "תורת ה' תמימה" ע"מ קנ"ג דלעיל – "אם נעיין יפה".

[#26]