עיונים בתפישת הרמב"ן את נושא ההשגחה ומהותה (חלק ד')

מאמר ד': הטבע אינו ראשוני- עיונים בתורת הנס של הרמב"ן

[מאמר 4 מתוך 8 בסדרה] לאחר שסקרנו במאמר הקודם את תורת הטבע של הרמב"ן ואת חשיבותה המכרעת בעיניו, נסקור במאמר זה את תפישת הנס שלו. לשיטת הרמב"ן ישנם שני סוגי ניסים, "נס גלוי" המתבטא בחריגה ברורה ונראית לעין מחוקי הטבע, ו"נס נסתר", לו שתי דרגות, הנראה כמקרה טבעי, ו"יחשב מנהגו של עולם" (טבע), אך שלמעשה אף לו יש לקרוא בשם "נס".

מערכת גמול מניחה בחירה ונסיות

כפי שציינו בהרחבה במאמר הקודם "עקרונות ההשגחה הכללית-עיונים בתורת הטבע של הרמב"ן", משמעות קיומה של מערכת גמול (בלשון שגורה-"שכר ועונש") כלפי האדם, היא שתוצאותיה של תופעה מסוימת או נסיבותיה משתנות או מתהוות ביחס ישיר למעשי האדם, לא רק באופן "טבעי" (שאם אדם מסיע מכוניתו לתוך קיר אזי תוצאת המעשה היא התנגשות), אלא גם באופן החורג מהסדר הטבעי.

כלומר, לו יצויר שמתרחש שינוי-מכוון והקשרי בתנאים מסוימים בנסיבות עצמן (לדוגמא, עץ ש"יתעכב" וייפול מיד לאחר שעבר שם אדם מסוים ולא עליו, או כלי רכב שיסטה מדרכו כי עבר שם צדיק ועוד), ו/או בתוצאותיו של מקרה מסוים (לדוגמא, העץ נופל על האדם והוא לא ניזוק, ואדם אחר כן ניזוק, או הסנה בוער ואיננו נשרף כדי להעביר למשה מסר מסוים בשבילו, ועוד), תהיה משמעות הדבר התרחבות המבט באשר למהותה של הנהגה אלוקית.

מבעד למבט זה, הנהגת העולם אינה מתבטאת אך ורק מבעד לקביעות התופעות והתמדתם (טבע), כי אם גם מבעד לשינוי אפשרי מקביעות זו, לפי נסיבות כלשהן, הקשריות מאד, שאינן ידועות לנו מראש (ולא מדובר כאן בתופעה חדשה שלא נודעה עד כה, ושבעקבות התמדתה, ינוסח בעתיד חוק טבע חדש, אלא דווקא לאפשרות חריגה מיוחדת וחד פעמית מהטבע לכבוד אדם מיוחד, (כדוגמת הסנה הבוער, שיחזור לבעור ויישרף כליל, בלכתו של משה).

במילים אחרות, משמעותם של שינויים בלתי רגילים מעין אלה, היא שבכל עת תתכן פעולה שתקרא "נסית", שכן תחרוג מהסדר הרגיל. לא נוכל לומר עליה שהיא "טבעית" שכן בהכרח, תוצאה או נסיבות המשתנות במיוחד "לכבוד" יחיד, קבוצה או עם, לפי הקשר זה או אחר, ושלא לפי המתמיד והמורגל עד כה, מורות על כך שאין ה"טבעי" מקובע וכבול.

עוד מסקנה הכרחית במקרה כזה, היא קיומה, בפועל, של "בחירה" באדם, שהרי אם אין לאדם בחירה[1] הרי שאין משמעות לגמול או שינוי כלשהו ביחס למעשיו, שכן לא האדם הוא זה שעשה טוב או רע, כיון שלא בחר בכך.

לאור הקדמה זו, ניגש עתה לעיין בתפישת הרמב"ן.

בהקדמה לפירושו לספר איוב[2], כותב הרמב"ן:

"...וכן הכופר בהשגחה, שיאמר שאין הבורא משגיח על בני אדם אם יעשו טובה או רעה ואם ישיגם ריוח והצלה או צער ואסון- הכל מקרה הוא להם, לא בחפץ אלוק ולא בכוונתו להם גם לזה אין לו חלק לעולם הבא ולא זכרון וצדקה בתורה לא במצוותיה ואזהרותיה".

הכופר בהשגחה, שאין לו חלק בעולם הבא, הוא זה שיאמר שאין הבורא משגיח על בני אדם, וש"הכל מקרה הוא להם", כלומר ללא כוונת מכוון, כאמרו "לא בחפץ אלוק ולא בכוונתו".

ברי עם כך, שלאחר שהרמב"ן פרט את תפישתו את ההשגחה הכללית כמערכת טבעית, המתבטאת בחוקי טבע ובקנה מידה מדויק, הוא מוסיף בדבריו לעיל את ההיבט הנוסף, ההכרחי לשיטתו, שלגבי האדם, ישנה הנהגה אלוקית המתבטאת בחריגה מהסדר הרגיל של הדברים. בכך הוא גם עונה בחיוב לשאלות א'-ג' שהצגנו בסוף המאמר הקודם (א. האם ישנה אפשרות לשוני בין אדם לשאר בעלי חיים, הן מצד נסיבות נפילת העץ עליו לדוגמא, והן מצד תוצאות נפילתו? ב. האם יתכן, שכלפי האדם, לא תהיה נפילת העץ מקרית (ונגרמת באופן עיור, ולא מכוון)? ג. האם יתכן שיהיה שוני בלתי מוסבר בדרך טבעית, באותן נסיבות בדיוק, בין תוצאת נפילת העץ על שמעון לעומת ראובן?).

טרם ניגש לבירורם של נימוקי הרמב"ן לשאלות אלה וכן לשאלות האחרות ששאלנו בסיום המאמר הקודם (וכן של כמה נוספות), וכהמשך לדברינו במאמר הקודם, יש לנסות ולברר את כוונת הרמב"ן בהשתמשו במושג "נס".

בהגותו מלמד הרמב"ן על שני סוגי נסים:

א. נס גלוי ומפורסם, המהווה חריגה ברורה מהחוקיות, ומשמעותו "שינוי טבעו של עולם"

ב. נס נסתר, הנראה כמקרה טבעי, ו"יחשב מנהגו של עולם" (טבע), אך למעשה אף הוא נחשב נס מסיבות שנראה להלן.

הנס הגלוי והמפורסם

וכך אומר הרמב"ן בדרשתו על קהלת[3]:

"ובשם המיוחד נעשים אותות ומופתים מפורסמים מחודשים בעולם... כי בשמו הוא שאמר והיה העולם (ב"ר ד', ג'), ולא יבוא בדבקיו מקרה, אבל יקרע להם את הים והירדן, ויוריד להם המן, וכיוצא באלו הבאים בענייני משה רבינו כאשר יצטרכו לשינוי טבעו של עולם, וכמו שהזכירו רבותינו במסכת חולין ברבי פנחס בן יאיר (חולין ז' א').

קיים, אומר הרמב"ן, נס גלוי ומפורסם, שבא לידי ביטוי בחריגה ברורה ומיוחדת מהחוקיות, ו"מטבעו של עולם". קיומו של נס, הוא נגזר הכרחי מהיותו של הבורא מחדש העולם ("שאמר והיה העולם"), ומתבטא בתורה ב"שם המיוחד" (שם י.ק.ו.ק). והדבקים בה', לא יבוא בהם מקרה (לא יקרה להם דבר "אקראי" שאינו בכוונת מכוון), אלא "יקרע להם את הים והירדן, ויוריד להם המן...".

וכפי שראינו במאמר על מהות ההשגחה, אומר הרמב"ן בשמות פרשת בא (י"ג, ט"ז):

"...וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול..."..."האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה".

הנס הוא "מופת בשינוי מנהגו של עולם" ומראה, ש"יש לעולם אלוק מחדשו ויודע ומשגיח ויכול"... ואלו, האותות והמופתים, הם עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה.

אולם ישנו סוג נוסף של נס, הנראה כהשגחה כללית לכל דבר (כטבע), שעל קיומו אנו לומדים מהנס המפורסם- והוא הנס הנסתר. וזו לשונו (שם):[4]

"ומן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה".

להלן נדגים תפישה לפיה ישנו כורח הגיוני (לוגי) במשפט זה. אך ראשית, עלינו לעמוד על משמעותו של הנס הנסתר עצמו.

הנס הנסתר

בדבריו בפרשת ו"ארא", שמות (ו', ב'), על הפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" אומר הרמב"ן ז"ל:

"כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עבירה, רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל ניסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת" (וארא ו', ב').

הנס הנסתר נראה כמקרה טבעי, "יחשב כמנהגו של עולם", שכן האדם מושגח באופן פרטי. מעצם היות ההשגחה פרטית, הרי שמחויבת כאן, כאמור מערכת נסית, שכן בהכרח, ושלא כבמערכת טבעית "עיוורת", שבה אין כוונת מכוון, מערכת של "שכר מצווה או רעה בעונש עבירה", משמעה הנהגה אישית לכל אדם ואדם המתבטאת בתוצאות או נסיבות שונות סביב מעשה מסוים.

במקרה של נס מפורסם ברורה החריגה מהטבעים, אולם במקרה של נס נסתר, וזה דגשו וחידושו של הרמב"ן, "יחשב בהם לרואים אותו שהוא מנהגו של עולם", אבל מפאת היותו תוצאה של גמול הריהו נס. כל זאת שלא כמו מי שמונח "לטבעו או מזלו (שאז) לא יוסיפו בו מעשיו ולא יגרעו ממנו".

בדבריו בספר בראשית, פרשת לך לך י"ז א' מדגיש הרמב"ן את פירוש האבן עזרא על הצירוף "אל שדי", ומפרש באריכות את משמעותו כמבטאת ביותר את מושג הנס הנסתר, וזו לשונו שם:

“אל שדי.... וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת בחוקותי ובפרשת והיה כי תבא, בברכות ובקללות שכולם ניסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלקים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה. אבל כולם ניסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות..."

הנס הנסתר הוא נס לכל דבר מבחינת היותו תגובה ל"עבדנו האלקים" ולא תוצאה טבעית עיוורת כביכול. מכאן ניתן להסיק שבמקרה שאין "עבודת אלקים", אזי ץהיה תגובה מציאותית שונה. למעשה מצטיירת כאן סיבתיות במדרג נוסף והקשרי. כמו שהנס המפורסם מתבטא בשם המיוחד כפי שהראנו לעיל, וכפי שאומר גם כאן, הנסים הנסתרים מתבטאים ב"אל-שדי" שהרמב"ן מפרש בעקבות האבן עזרא כ"מידת הגבורה מנהגת העולם", לה קוראים חכמים "מידת הדין של מטה". הנס הנסתר, מביא הרמב"ן גם פה, אין בו שינוי ממנהגו של עולם, כמו זה המתבטא בנסים הנסתרים, אלא נראה לנו טבעי ומדויק "כמידת הדין של מטה" שהיא גבורתו של ה'.

בפרשת "ויגש" , בראשית פרק מ"ו פסוק ט"ו, מוסיף הרב את הדברים הבאים שרעיונם דומה לדבריו לעיל ב"לך לך":

"...אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוּצַק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א), ועוד אפרשנו בעזרת השם.... ולא יפלא מה' דבר".

הנהגת ה' עם ישראל, "עם התורה" היא אך ורק בנסים, "לא טבע ומנהג", וזאת כמסקנה ישירה מעצם הציווי התורני עליהם עצמו, שכן כל ההנהגה עם ישראל היא בתגובה ישירה לציווי או לאזהרה, מה שסותר את הטבעי מלכתחילה, שהרי "לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב", "וכן כל יעודי התורה בטובות". אלא שבהנהגה זו לא יהיה "שנוי מפורסם בטבעו של עולם".[5]

שתי דרגות בנס נסתר

בהזכירו את ההנהגה המיוחדת ל"עם התורה בכללו", מובילנו הרמב"ן למעשה לדרגה נוספת בנס נסתר אותה מפרש בפרשת בחוקותי, ויקרא כ"ו י"א, שם אומר את הדברים הבאים:

..."והברכות אף על פי שהם ניסים, הם ניסים נסתרים שכל התורה מלאה מהם...כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצוות ה' אלקיו, ישמרהו הא-ל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה. אבל אלו הברכות שבפרשה זו הן כלליות בעם... וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם ניסים אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית. ואע"פ שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבואו מקרים רבים באיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל בגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, כי כולם יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ויאמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם, והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות..."

ובדבריו בדברים י"א, י"ג על "בכל לבבכם ובכל נפשכם":

"בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור, לשון רש"י מספרי (עקב י"ג) ובאור הענין, כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם... אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה..."

העולה ממראי המקום הנ"ל הוא שלמעשה לשיטת הרמב"ן, ישנן בנס נסתר שתי דרגות:

א. כמו הדוגמאות שהבאנו לעיל, יש נסים נסתרים הנעשים לאדם אך שנראים כמנהגו של עולם, כדבריו כאן וכבר הארכנו בזאת

ב. ויש ניסים נסתרים הנעשים לעם ככללו, מפאת היותו עם שומר ברית, או "על מעשה רוב העם". ניסים אלה הם תופעות שקיומם מתמיד מחד, אך ברורה בעליל היותן חורגות מהטבע, ובכך נודעים ומתפרסמים בעולם כולו. נסים נסתרים אלה נראים כמנהגו של עולם, "ואע"פ שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ", עד כדי שכאשר עוזב ה' את עמו "ישאלו כל בגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת".

וממשיך הרמב"ן ומפרט (שם):

"וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו....אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ"ג, כ"ה), והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו... האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים כאשר אמרה "כי לא יחדל אביון מקרב בארץ" (דברים ט"ו י"א) מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

חלק זה בפירושו של הרמב"ן לפרשת ב"חוקותי" כבר הובא במאמר הקודם בסדרה אודות "תורת הטבע של הרמב"ן" בהקשר חשיבותם של חוקי הטבע. הדגש כאן, הוא להצביע שברי שכוונת הרמב"ן כאמור מעלה היא לתקופה בה ישנה אפשרות לדרוש אצל הנביא, שיכול להסביר מהו המקור הפנימי של החולי, ושלא כמו שטועים רבים. אם וכאשר ישנו ידע כזה, הרי ברורה האמירה ש"מה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם", שהרי אין צורך במלאכתם בהקשר כזה. אבל כשחסרה הנבואה, הרי שכל שאינו הולך לרופא מפאת הנימוק של "מה חלק לרופאים וכו'" הרי מסתכן בטעות מרה שגאווה בצידה.

בכל אופן, הנחת היסוד היא שכל הקורה לאדם הוא ביחס ישיר למעשיו, כלומר שכרו או עונשו וממילא תיקון מעשיו הוא הפתרון. אבל גם הנהגה זו מתבטאת באמצעים טבעיים (מחלה או מחוש כלשהו) ולכן אף היא היא בגדר נס נסתר.

לאחר שהצגנו את תורת הטבע של הרמב"ן במאמר הקודם, וסקרנו בפירוט את תורת הנס שלו, ננסה במאמרים הבאים להדגים שדבריו עולים לכדי שיטה אחת כוללת ואחדותית, בעלת הגיון פנימי המעוגן ביסודות עיוניים עמוקים.

[1] עיין מו"נ ג', י"ז, השיטה השלישית היא שיטת האשערייה שגרסה שהכל נעשה ברצון אלקי בכל רגע ורגע וגם לאדם אין בחירה, דעה שכנגדה יוצא הרמב"ם שם בכל תוקף ושוללה

[2] כתבי הרמב"ן, א', ע"מ י"ז

[3] דרשה על קהלת, קצ"א-קצ"ב בכתבי הרמב"ן חלק א'.

[4] וחוזר על אותה לשון גם בדבריו ב"דרשת ה' תמימה"

[5] רבי ירוחם הלוי ממיר זצ"ל, "דעת חכמה ומוסר" ע"מ שנ"ו, מביא אף הוא הגדרה לנס נסתר ולנס גלוי: "בעצמותם שווים הנסים דבין נסתר ובין נגלה הם נגד מנהגו של עולם, ומי שיש לו עין רואה וזכה, מכיר הוא גם בנסתר את הנס האמיתי ורואה אותו בגלוי הגמור כמו בנס הנגלה"- ועיין שם בהמשך אותו פרק. בע"מ שנ"ז (שם)- מציין את הבחנת הרמב"ן בין נס יוכבד שילדה את משה בק"ל שנים (גיל 130) שגדול מנס שרה שילדה בצ' שנה (גיל 90). והדגש הוא שבשרה אמר זאת הנביא מראש- ולכן הוצגה כנס גלוי בכתוב, ואילו ביוכבד היה בגדר נס נסתר שלא הוכרז קודם לכן. עקרון לימודי חשוב (שם) שנ"ח- נושא שנות תרח שמסופר עליו שמת שלא לפי סדר כרונולוגי (ראה רמב"ן שם). "למסתכל בלי עיון יעלם הדבר......וכל מה שצריך קצת התבוננות ועיון הרי הוא כבר "העלמה"... דרך התורה ודרך ה' היינו הך, שדבר הוא בגדר "מסתתר" אם רק צריכים בדבר קצת התבוננות". מכאן מסיק "שגם הניסים הנסתרים הם בגלוי, והכל לפי מידת העיון- שיכול אדם לשים מסך דק שגם אם תאיר השמש במלוא חוזקה, יעלם מהאדם מה שיכול היה להתגלות לו אפילו בעיון קל". "עוונותיכם היו מבדילים" (ישעיהו נ"ט ב').

[#25]