"היום השמיני" הוא ספרו השביעי של הוגה הדעות מיכה גודמן (הוצאת הקיפוד והשועל, 236 ע"מ). בספר מנסה גודמן לעלות עם הקוראים קומה או שתיים מעל האירועים השוטפים, בניסיון לשקף מבט רחב יותר על משמעותם. כלשון העורכים בצידה האחורי של הכריכה: מטרת הספר היא לא להתעסק עם השאלה "מה עלינו לעשות כדי לנצח" אלא במקום זאת לשאול "מי עלינו להיות כדי לנצח".
הספר מחולק לשלשה חלקים שונים, שאותם מבקש גודמן לקרוא בנפרד "כאילו כל אחד מהם הוא ספר קצר העומד בפני עצמו":
החלק הראשון "המריבה והמלחמה" נכתב על פי דברי גודמן (עמוד 36) בחודש הראשון של המלחמה. בתחילתו מתוארת התדהמה שהיווה טבח ה7 באוקטובר, ואת האחדות שפרצה לחיינו ב8 באוקטובר, עת התנדבה החברה האזרחית באופן מבוזר וספונטני לכסות על אזלת היד של השירות הציבורי. גודמן מעיר שדפוס זה חזר על עצמו במהלך ההיסטוריה של המדינה מספר פעמים ברגעי משבר. הישראלים התנהגו באופן בו הם "לא ממתינים למדינה, משום שבתחושה שלהם- הם המדינה" (עמוד 30).
המריבה הנוראה שבשנה שלפני פרוץ המלחמה, התגברה לכדי תפישת מציאות שונה בין שני ה"שבטים" הניצים, כאשר צד אחד סבר (עמוד 42) "שישראל, במצבה הנוכחי היא מדינה דמוקרטית, והרפורמה תהפוך אותה לדיקטטורה. שבט אחר סבר, שישראל במצבה הנוכחי היא דיקטטורה, והרפורמה תהפוך אותה לדמוקרטיה. למעשה הוויכוח לא היה על השאלה למי יש תכנית טובה יותר לריפוי המציאות. הוויכוח היה על השאלה מהי המציאות".
האירועים הנוראיים של ה7 באוקטובר גילו לישראלים שהמציאות שברירית הרבה יותר ממה שחשבו, ושגם קיומה של המדינה אינו מובטח, ולכן לקחו רבים בעלות משותפת על המצב. גודמן רואה בתגלית השבריריות ובאחריות שבנקיטת הבעלות את היסוד ללידה מחדש של ישראל אחרי המלחמה. למעשה הוא גורס, זו הדרך שבה המלחמה תשפיע על המריבה.
גודמן מדגיש עוד, שבהיבט אחר, השפיעה המריבה על המלחמה, כאשר כמו בימי בית שני (עמוד 58), גם בימינו החולשה שהוקרנה יצרה מוטיבציה אצל אויבינו לחשוב "שאולי הפעם" יוכלו להכריע אותנו.
למעשה עולה מכך שהצורך בלכידות חברתית ובאחדות אינו מותרות, או קומה בבניין הארץ, אלא "אחד היסודות המחזיקים את הבניין" (עמוד 69). המסר הוא פשוט ונוכח: "אם בימי המלחמה התאחדנו כדי להקריב, אחרי המלחמה אנחנו נדרשים להקריב כדי להתאחד. להקריב נתחים מהאמונות שלנו, מתפישות העולם שלנו, ומתחושות הצדק שלנו, למען האחדות המקיימת אותנו" (עמוד 71).
בחלק השני "מלכוד 77", מדגיש גודמן את החשיבות ב"ממלכתיות". "ממלכתיות היא התחושה העמוקה שהסיפור שמלכד אותנו חשוב יותר מהסיפורים שמפרידים בינינו" (ע"מ 90).
אם העמדה הפוליטית בנושא מסוים, הופכת בשלב כלשהו ל"זהות פוליטית" קולקטיביסטית, אזי נפתח הפתח לכאוס חברתי שהוא לרוב בלתי מוצדק. גודמן טוען שהיווצרותם של "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום" בתהליך שהתרחש בין 1977-1981, יצרו ארכיטקטורה חדשה של פוליטיקת זהויות. זהו "מלכוד 77".
גודמן מגבה בסקר עומק, שרוב הישראלים מסכימים למעשה על רוב הנושאים, ומאחדים בתוכם סוג של זהות היברידית, לאומית-ליברלית, שיכולה להתקיים ב"מרחב הסכמה", למרות כמה סתירות שיהיו בהכרח במרחב זה. המחיר בהתמקדות באחת מהן בלבד, גם אם יש נטייה לשם, הוא גבוה מדי, ובדרך כלל מלאכותי, ולכן, יש ערך רב יותר בקבלת הזהות ההיברידית.
מלכוד 77 גרם לכך, שעם השנים, ולמרות שהמחלוקת בנושאי לאום/שלום נחלשה, נותרו הגושים, ולא נוצרה קרקע פורייה לרוב בעל הזהות ההיברידית להתבסס. גודמן קורא לפרגמטיות שתגבר על הרצון ל"אוטופיה" קוטבית, לאומית או ליברלית, ותחתור למרחב הסכמה היברידי, המבוסס על הסכמות רחבות שישחררו את ישראל "מכשל השוק הפוליטי שמשתק אותה" (ע"מ 140).
החלק השלישי "הלחם והפרח" נפתח (עמוד 149) בסיפור שנון על "נזיר טיבטי שהסתובב בעולם כשבידו האחת פרוסת לחם ובידו השנייה פרח. כשנשאל על ההרכב המשונה- השיב: "הלחם הוא כדי שאוכל להמשיך ולחיות, הפרח הוא כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות".
ההישרדות והמשמעות הם שני ערכים בהם בני האדם עסוקים תמיד. המשמעות כוללת את מושג ה"זהות" שלנו. לכאורה, קודמת ההישרדות לזהות, שהרי (שם) "קודם נישאר בחיים, אחר כך נשאל מה המשמעות שלהם". ברם, גודמן גורס שה7 באוקטובר גילה לנו שבמקרה הישראלי "זהות היא תנאי להישרדות". עיקר הדיון בחלק השלישי, ולמעשה בספר, כאמור בפתיחה- הוא "מי עלינו להיות כדי לנצח". שני החלקים הראשונים העמידו למעשה את היסוד לדיון בחלק השלישי.
העולם המערבי מלא יתרונות כגון חירות הפרט, וזכויות אדם, המובילים בין היתר לעוצמה טכנולוגית, אך יש בו גם חסרונות. כשפורצת מלחמה, "המדינה מתעצמת בזכות התרבות המערבית שלה. (אך) ברגע שפורצת מלחמה היא נדרשת לנצח- למרות התרבות המערבית שלה" (158), שכן בתרבות המערבית המבוססת על אינדבידואליות קשה לספוג אבדות, וקשה להתמיד לאורך זמן במערכה. מכאן עולה, ש"אם ישראל לא תהיה מדינה מערבית-היא תפסיד. אבל כל עוד היא מדינה מערבית היא לא יכולה לנצח".
חסרון פוטנציאלי נוסף המשתקף מהתרבות המערבית עלול להיות בין עוצמה לבין חוסן. גודמן גורס שיש צורך בשניהם, ושאחת הבעיות בהן נתקלנו היא שהמערכת העדיפה בשנים האחרונות לטפח עוצמה על חשבון החוסן. אך בפועל, במציאות הישראלית והיהודית שני אלה צריכים להתמזג יחד.
כדי לנצח עלינו להכיר במורכבות הזהות הישראלית ולאמץ אותה בחום. "הישראליות צומחת ומתפתחת כשהיא יונקת השראה משני מקורות: התרבות המערבית והמסורת היהודית. מקור ההשראה הכפול משתקף בנוסחת ההפעלה של מדינת ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית" (175).
בין "היהודית" ל"דמוקרטית" קיים מתח הקשור לסתירה כביכול בין קולקטיביזם ואינדיבידואליזם. אך העם היהודי הוא בעל היסטוריה ומסורת עשירה ומשותפת, ששימורה דורש מצד אחד זיקה "קולקטיביסטית כמאמץ משותף לשמר על הקיים ולהמשיך לפתחו יחד גם במחיר של הגבלה לעתים של ההיבט האינדיבידואליסטי, שהוא זה אליו אנו רגילים מהצד "הדמוקרטי"-מערבי.
אז "מי אנחנו צריכים להיות כדי לנצח? התשובה: מי שאנחנו" (180). "מכיוון שאנחנו היברידיים, אנחנו נדרשים ללמוד כיצד לקיים בהרמוניה את הקולקטיביזם היהודי שלנו, ואת האינדיבידואליזם המערבי שלנו" (187). שמירה על האיזון הזה הוא המפתח להישרדותנו כאן. "המלחמה הבהירה שכדי לשרוד, אנחנו זקוקים עוצמה לצד חוסן, והבהירה גם, שכדי לנצח אנחנו זקוקים לתודעה לאומית יהודית חזקה, אחרת נתפרק למגזרים, ולערכים ליברליים חזקים, אחרת נתפרק ממשאבים...הזהות שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לא הפרח שאנחנו חיים עבורו, היא הלחם שאנחנו חיים בזכותו" (194-195).
---
מעבר לתוכן המצוין ולכשרון של גודמן בהעברת המסרים, תחושתי הבולטת בתום קריאת הספר היתה, שטוב שהספר הזה נכתב.
גודמן מנתח את הצדדים השונים במחלוקת הפנימית שישראל לוקה בה, ומשכיל להראות את זווית הראיה של כל צד מבלי לנקוט עמדה לכאורה, אך למעשה העמדה שהוא נוקט, שמתקשרת גם למסקנת הספר הפרקטית, מבוססת על ראיית ערך האחדות בעם כעולה על שאר הערכים, עד כדי שהוא ההכרחי לשרידותנו כאן. הפערים והקוטביות שבאו לידי ביטוי במריבות שקדמו ל7 באוקטובר הודגשו עד כדי הגזמה והוקצנו עד כדי שנאת איש את רעהו. המחלוקת העזה הפכה לחולשה ברגע שהתברר שיש בה בכדי להחריב את כל המפעל שנבנה כאן. מכאן עולה כאמור שערך האחדות גובר ומחייב לפשרה ולמציאת דרך משותפת.
החלק השני של הספר, ממחיש זאת נאמנה, כאשר די ברור, וכפי שגילו לוחמים רבים בתוך הנגמ"ש והטנק בעזה: כאשר מסכימים על 80% מהדברים, אפשר להתמקד ולהסתפק בכך. בשם ערך הרעות, ה"עמיות", האחדות, וההיסטוריה המשותפת, ובשם הרצון המשותף שחיינו בארץ המדממת הזו יצליחו ויפרחו יחד, ניתן עם מעט רצון טוב לקשור את קצוות המחלוקת בפשרה סובלנית והדדית. ספרו של גודמן תורם את שלו למטרה זו, ומבחינה זו ראוי לכל הערכה המאמץ לכתבו בעצם ימי חוסר הריכוז, הצער, והסחת הדעת שרבים מאתנו מצויים בהם מאז ה7 באוקטובר.
---
אסיים בהערת ביקורת קצרה ועיונית יותר על הסתירה כביכול שמדגיש גודמן בין הלאומיות והמסורת היהודית מחד, לבין הדמוקרטיה והמערביות מאידך. להכרתי, דיכוטומיה זו היא מלאכותית. אמנם "דמוקרטיה" הוא מושג המיוחס ליון העתיקה, אך ביסודם, ערכי המערב הבולטים של זכויות אדם וחירות פוליטית מעוגנים היטב בתנ"ך ובמסורת ישראל מלכתחילה. ניתן להראות כיצד האתוס התנכ"י התפתח אט אט לכדי היווצרותם של ארה"ב, ושל חלק ממדינות אירופה. קשר זה נשכח בתלאות העתים אצל רבים, וגם אצלנו.
הרעיון הכביר שהאדם נברא "בצלם אלקים", טבע את העיקרון שלמעשה כל בני האדם שווים מלכתחילה, והשריש הכרה שהתפתחה אט אט במהלך הדורות. האמירה התורנית של ו"אהבת לרעך כמוך" טבעה שאיפה שהביע הלל כ1300 שנה לאחר מכן, "שלא לעשות לחברך את השנוא עליך", כלומר העמידה מודל מופתי של שאיפה לחירות פוליטית מתוך בסיס של זכויות.
ממילא, כפי שכותב גודמן, הזהות ההיברידית היא אכן הפתרון, אך לא למרות שהיא מורכבת כביכול משני ערכים סותרים כפי שניתן לסבור בעיון שטחי, אלא בגלל שמלכתחילה מסורת החירות היהודית היא שהובילה לחירות המערב (שעדיין מתהווה למעשה, אך זהו נושא למאמר אחר).
כמה ציטוטים נוספים שאהבתי במיוחד:
"כל מה שקרה בזירה הצבאית, שכפל את עצמו בזירה האזרחית. בזירה הצבאית היו מחדל גדול מלמעלה ורוח אדירה של גבורה שהתפרצה מלמטה. בזירה האזרחית היו סרבול וחוסר תפקוד של משרדי הממשלה מלמעלה, והתפרצות חסרת תקדים של סולידריות מלמטה." (עמוד 29).
"ספקנות עצמית היא משאב במחסור. זהו מחסור שנובע משיבוש במערכת היחסים שבין בני האדם לבין הדעות שלהם. כאשר בני אדם אוחזים בחוזקה בדעות שלהם, הם מאבדים את היכולת להטיל בהן ספק. כשזה קורה, הם שוכחים שמדובר בדעות על המציאות, ומתחילים להאמין שהדעות הן המציאות" (ע"מ 73)
"ספקנות רדיקלית מונעת מאנשים לפתח דעות משלהם, ודאות דוגמטית מונעת מאנשים לשמור מרחק מהדעות שלהם. ספק עצמי הוא דרך המלך, וזאת הדרך האנטי דוגמטית של בית הלל. ספק עצמי במנות קטנות לא גורם לאדם לוותר על הדעות שלו, אבל משחרר אותו מהשתעבדות להן. זהו שחרור חיוני עבור החוש האינטלקטואלי של האדם ועבור הלכידות החברתית של האומה כולה." (עמוד 78)
"הזהות ההיברידית של ישראל מאתגרת. קשה להיות אינדיבידואליסטים שמקדשים את המימוש העצמי, ובמקביל קולקטיביסטים שמשתייכים לסיפור שהוא גדול מהעצמי. כשמערכת רגשית אחת מופעלת נדמה שהמערכת השניה נכבית, כי מדובר בזהויות שמתקיים ביניהם מתח גדול, ואנחנו מתקשים לחבר אותן. אנחנו מתקשים לחבר אותן בין השאר, כי אנחנו מתקשים לחבר את היקומים התרבותיים שמטפחים אותן. האקלים המערבי שאנחנו חלק ממנו מטפח את האמביציה האינדיבידואליסטית שלנו, האקלים היהודי שאנחנו חלק ממנו מטפח את החלקים הקולקטיביסטיים שלנו. וכשם שקשה לנו לחבר את היהדות שלנו למערביות שלנו, כך קשה לנו לחבר את הקולקטיביזם שלנו לאינדיבידואליזם שלנו" (עמוד 189).
[#104]
קישורים לפרטים נוספים: