סקירת ספר: משפט ההיסטוריה- גרטרוד הימלפרב

גרטרוד הימלפרב (1922-2019) היתה היסטוריונית יהודייה-אמריקאית, פרופסור באוניברסיטת העיר ניו יורק, שהתפרסמה במחקריה המקיפים על ההיסטוריה של הרעיונות בחברה הוויקטוריאנית ועל תמורות חברתיות ואינטלקטואליות.

הספר "משפט ההיסטוריה" (הוצאת שלם, 2017, 350 ע"מ) הוא קובץ של מסות מאת הימלפרב שיצאו לראשונה בתרגום לעברית כשנתיים לפני פטירתה. בספר שלשה חלקים ובהם 15 מאמרים בנושאים מגוונים.

את מבנה הספר ונושאיו היטיב לתאר ההיסטוריון הישראלי עשהאל אבלמן במבוא מפורט שכתב לכבוד הוצאת הספר לאור. מדבריו שאצטט כאן, ראוי במיוחד לציון, סיכומו החשוב להגותה ותפישתה של חוקרת מיוחדת זו, שהוא בגדר מעט המחזיק את המרובה:

"מכלול כתביה של גרטרוד הימלפרב, פרי חיי למדנות ארוכים ועשירים הוא במידה רבה כתב הגנה מפורט ומעמיק על אידיאל החירות המערבי. הצורך בכתב הגנה כזה מתחזק והולך ככל שגוברת המתקפה האינטלקטואלית על התרבות שהולידה אידיאל זה, על מוסדותיה, על ערכיה, ועל מורשתה ההיסטורית. התוקפים- יהיו אלה אקדמאים, עיתונאים, או אקטיביסטים- מציגים את המערב כאסונו של העולם, ומאשימים אותו בשורה ארוכה של פשעים נגד האנושות, מן הקולוניאליזם האימפריאליסטי, ועד הקפיטליזם הגלובלי.

אף שהם נלחמים תחת נסים שונים- "ניאו מרקסיזם", "פוליטיקת זהויות", "תיאוריה ביקורתית", "פמיניזם רדיקלי", "פוסט קולוניאליזם", ועוד עוד, התכלית האחת המאחדת אותם היא המאבק בהגמוניה הפוליטית, התרבותית של המערב על צורותיה המגוונות והמשתנות.  

הימלפרב מודעת לתחלואי התרבות המערבית ולזוועות שחוללו אנשים שפעלו בשמה לאורך ההיסטוריה. ובכל זאת, היא מבקשת להסב את תשומת ליבנו להישגיה הגדולים, ובראשם יצירתה של הדמוקרטיה המודרנית, המבקשת להבטיח את חירותם ואת אושרם של אזרחיה ולהגן עליהם. למרות חסרונותיה, זוהי צורת המשטר המוצלחת והראויה ביותר שידע האדם. היא לא צצה בין לילה, כתוצאה ממהפכה פתאומית, אלא התגבשה לאורך דורות רבים, בדרך של שיפור ושכלול הדרגתי. רבים נלחמו ומתו למענה, וגם היום קיומה אינו מובטח: השרדותה ופריחתה דורשים מאמץ מתמשך ועירנות מתמדת. אחד הלקחים החשובים העולים מחיבוריה של הימלפרב הוא שעלינו לדעת את ההיסטוריה של החירות המערבית אם ברצוננו לשמור עליה. עלינו לדעת כיצד באה המדינה החופשית לעולם, מהן המסורות שעיצבו את דמותה, ואילו מאבקים וויכוחים ליוו אותה ומוסיפים להותיר בה את חותמם. חשוב לא פחות, עלינו להכיר תודה לאישים הגדולים שהפכו הישג זה לאפשרי- אישים שהגותם ומעשיהם יכולים לשמש לנו למופת".

עוד כותב אבלמן בתחילת סקירתו: "מאמרי החלק הראשון עוסקים במחקר ההיסטורי ובמאבק על דמותה ועתידה (של דיסציפלינה זו). הימלפרב יוצאת במאמרים האלה להגנתה של התפיסה ההיסטוריוגרפית המסורתית, המייחסת חשיבות ראשונה במעלה להתרחשויות פוליטיות הרות גורל ולמפעלם של אישים "גדולים". זאת לעומת הגישה החלופית שהחלה לעלות במאה הקודמת וקרויה "ההיסטוריה החדשה" "שהעתיקה את הדגשים של עבודת החוקר להיבטים אחרים של החיים האנושיים".

את ההבדל בין שתי הגישות כפי שסוקרם אבלמן, ניתן אולי לאפיין כהבדל בין מחקר עובדות להסקת נראטיבים באופן סובייקטיבי. הימלפרב מדגישה ולוחמת במאמריה כנגד השפעת הפוסט מודרניזם על מחקר ההיסטוריה, כאשר בעוד מחקר היסטורי קלאסי מבוסס על תעודות, כתבי יד, ועוד ופרשנותו מבוססת עליהם, המחקר הפוסט מודרניסטי מרשה לעצמו לחרוג מהעובדות כדי להפיץ השקפת עולם, או לחלופין להתעלם מהעובדות המחקריות לחלוטין וליצור נראטיב חדש. (ביטוי מעשי לכך נראה בהפגנות פרוגרסיביות ברחבי אירופה וארה"ב בשנים האחרונות בהם נשברו אנדרטאות ופסלים, של אישים כאלה ואחרים כדי לנסות ולמחוק את זכרם בשם השקפת עולם נוכחית, או בתרבות, בסדרות או סרטים בהם באופן מכוון שונתה התרבות באופן אנכרוניסטי כדי לשקף מגוון תרבותי שאמנם קיים היום ובאופן חיובי אפילו, אך לא היה קיים בתקופה המתוארת). 

אבלמן מציין במבוא את שיטתו של ההיסטוריון הפרוגרסיבי צ'רלס אוסטין בירד "שניסה להציג אירועים מכריעים בתולדותיה של ארצות הברית, כדוגמת כינונה של החוקה האמריקנית ומלחמת האזרחים, כקונפליקטים בין אינטרסים כלכליים שונים".

מוסיף אבלמן: "החלק השני של הקובץ מוקדש למאמרים הבוחנים רעיונות מרכזיים בהיסטוריה המערבית המודרנית, ובדרך כלל תוך העמדת גישות או אידאות מסוימות זו מול זו". בין המאמרים בחלק זה, המאמר "חירות: עניין פשוט מאד" שעוסק בהגותו של ג'ון סטיוארט מיל, ומנתח את ההשפעה שנודעה לספרו הקלאסי "על החירות" על דורות מאוחרים יותר.

אבלמן מיטיב במבואו לתאר את מהלך המחשבה של הימלפרב, הנוגע ביותר לתהליכים המתרחשים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, בעצם ימים אלה:

"מיל לא היה ספקן קיצוני או רלטיביסט מוסרי, אך להשקפותיו היה משקל מכריע בהתפתחותם של הלכי רוח אלו מאה שנים מאוחר יותר. כך למשל, טענתו כי חופש ביטוי מוחלט נחוץ לבירורה של האמת, הכשירה את הקרקע להשקפה הגורסת כי בשוק החופשי של הרעיונות כל הדעות שוות ובסופו של דבר—לערעור הפוסט מודרני על מעמדה של האמת בתור שכזאת.

הרעיון כי יש להגן על האוטונומיה של האינדיבידואל באמצעות שלילת סמכותה של החברה להתערב באורח חייו, הניב אף הוא תוצאות הפוכות מאלה שאליהן התכוון מיל: דעיכתה של "העריצות החברתית" הנשענת על מוסכמות, הובילה לעלייתה של עריצות משפטית, המשתמשת בחקיקה כדי לנהל יותר ויותר תחומים של החיים האנושיים. הימלפרב מצביעה על פרדוקס מזדקר לעין בליברליזם הפרוגרסיבי של זמננו: הוא הותיר את היחיד לנפשו בכל הנוגע לענייני מוסר ותרבות, אך דוחק במדינה להתערב בהיבטים רבים אחרים של חי אזרחיה, החל בבריאותם הגופנית, דרך התנהלותם הכלכלית, וכלה בסוגיות חברתיות כגון אינטגרציה גזעית, שוויון מיני, וחינוך רב תרבותי."

עוד מאמר בחלק השני, "היהודי כוויקטוריאני" דן בקרבה בין עולם הערכים של אנגליה הוויקטוריאנית לזה של היהודים..." במרכז המאמר "ניצבת דמותה של המלומדת והמתקנת החברתית ביאטריס וֶבּ, שחיברה מסה על אודות הקהילה היהודית באיסט אנד של לונדון לקראת סוף המאה ה19. במאמר ניסתה וֶבּ להתחקות אחד סוד ההצלחה הכלכלית של המהגרים היהודים, שהושגה על אף המכשולים שנערמו בדרכם.

"החלק השלישי של הקובץ כולל רשימות ביוגרפיות מתוך אחד מספריה המוכרים "הדמיון המוסרי"... על ארבעה אישים בריטיים הנמנים עם עמודי התווך של החירות המערבית: אדם סמית, אדמונד ברק, בנימין דיזראלי ווינסטון צ'רצ'יל".

לסיכום, קובץ המאמרים המוגש כאן, הוא שירות גדול לכל קורא המבקש להרחיב את אופקיו ולהכיר את גישתה של ההיסטוריונית המיוחדת והחכמה. הספר מומלץ מאד, מעניין ומרחיב אופקים, הדוגמאות שמביאה הימלפרב לכמה מניסיונות ה"היסטוריונים" הפוסט מודרניסטים, להמציא מחדש את ההיסטוריה תוך כדי הגנה על מעשיהם "בשם "האמת הנאורה" כביכול, מסמר שיער וניתן להשליך ממנו על מעשיהם של דומים להם בתחומים אחרים.   

מן הכריכה האחורית:  "ההיסטוריונית האמריקנית גרטרוד הימלפרב מעולם לא חששה להצטייר כמי ש"חיה

בעבר". הקריירה הארוכה שלה, הנפרשת על פני שבעה עשורים, משקפת מחויבות בלתי מתפשרת לא רק לסטנדרטים גבוהים של כתיבה ומחקר, אלא גם לשימור המורשת המוסרית והפוליטית של החברה החופשית במערב.

הימלפרב קנתה את עיקר תהילתה בשורה של חיבורים שהפריכו את הדימוי הדכאני שנקשר לאנגליה הוויקטוריאנית בדמיונם של דורות מאוחרים יותר, והעלו על נס מידות טובות כגון חריצות, יישוב הדעת, הגינות ואחריות, שמילאו, לטענתה, תפקיד מכריע בשגשוגה של חברה זו. כתביה הפולמוסיים של הימלפרב עומדים בסימן קריאתה לטפח את המידות הוויקטוריאניות גם בימינו אנו ולהגן עליהן מפני השפעתן ההרסנית של האידיאולוגיות הפרוגרסיביות והרדיקליות שהכו שורשים בחיי הרוח ובזירה הציבורית.

יכולתה לבטא רעיונות אלו בסגנון בהיר ומשכנע ולעגן אותם בלמדנותה המופלגת ביססו את מעמדה כ"גברת הראשונה" של הניאו-שמרנות האמריקנית.

ציטוטים שאהבתי במיוחד:

ע"מ 10-11: "בעוד המודרניסט המודע לכך שאין אמת מוחלטת, מנסה להגיע לקירוב הטוב ביותר של האמת- לאמת צנועה, מותלית, ארעית, שואפת, מתקרבת, - הפוסט מודרניסט רואה את הקושי הזה כתעודת פטור מכל סוג ומידה של אמת"...."השחרור מעריצות הדיסציפלינה, צורות רבות לו... היסטוריון אחד שכתב ספר שנוי במחלוקת (וחף מהערות שוליים) על השואה, הסביר למראיין שהערות השוליים, הן "פֶטיש שפעמים מפריע לעיון ולהרהור"...", ועוד דוגמא בע"מ 14: "הביוגרפיה יכולה לחמוק מעריצות העובדות" היתה כותר מאמר בכתב העת לחקר ההשכלה הגבוהה Chronicle of Higher Education, מאת ביוגרף מוערך...".

ע"מ 66:  "לאדם מסוגי, שעל נוף ההיסטוריה שבדמיונו מרחפים צלליהם העובדתיים של השואה והגולאג, לא פחות מכפי שמאירות אותו קרני השמש הפוטנציאליות של הגלסנוסט והפרסטרויקה, אין זה ברור כלל מה בהיסטוריה מותלה, או מקרי ומה מהותי".

ע"מ 70: "אני לוקה בתחלואיו המקצועיים של ההיסטוריון. פילוסופים יכולים להבחין באמיתות הנצחיות המרחפות מעל ההיסטוריה. אנשי מדע המדינה יכולים להבחין בתהליכים המופשטים הטמונים בתשתיתה. היסטוריונים מסוגלים לראות רק את ההיסטוריה עצמה, את האֶפי-פֶנוֹמֵנָה של ההיסטוריה, אפשר לומר בזלזול- את העובדות ההיסטוריות המבולגנות, הבלתי צפויות, הסותרות, החולפות, ושעם זאת אין מנוס מהן".

ע"מ 75-76: "רוב פרשנות הטקסטים של זמננו נכתבת בידי אנשים המתבוננים מפסגת ההווה אל חולשות העבר ומסבירים בסובלנות (ולפעמים לא כל כך), כמתרצים, את משנתו של פילוסוף קודם על רקע הפולמוסים הפוליטיים של זמנו, על רקע המנהגים במשק הבית שלו או לאור תסביכיו הנפשיים הפרטיים. לא זו דרכו של (ליאו) שטראוס. הוא מניח שהוגים גדולים מתעלים מעל הנסיבות החולפות הללו- בזאת טמונה גדולתם- ומתעניין אך ורק ברעיונות שלהם. הוגים גדולים, הם גדולים לכל הזמנים, ולא רק לזמנם"....

ע"מ 77: "אחת מתרומותיו העיקריות של שטראוס לפילוסופיה המדינית הייתה פדגוגית. הוא לימד את הסטודנטים להתייחס להוגי העבר הגדולים ברצינות. הוא לימד אותם שפרשנות, שהיא המחמאה הגדולה ביותר שפילוסוף יכול לתת לחברו, יכולה להניס תובנות מוצלחות יותר מאלו שמניבות הספקולציות של אלה הסבורים, כי העובדה שבאו לעולמנו מאוחר יותר, מקנה להם יתרון על קודמיהם".

ע"מ 85: "האמת אמנם ראויה לכל קרבן, אך יהיה זה טרגי אם הקרבן יוקרב לשווא, אם יתגלה כי מה שהוקרב הוא האמת עצמה"(!).

ע"מ 88: "לשמחתנו, בני אדם, ואפילו אנשי מדע המדינה, הם בדרך כלל מושחתים פחות מכפי שהתיאוריות שלהם מציירות אותם"

ע"מ 90: "ב"קרב הספרים" הראשון במאה ה-17, המודרניים טענו שהם מרחיקים ראות מהקדמונים רק משום שהם עומדים על כתפיהם הגבוהות של הקדמונים האלה. המודרניים של זמננו, בזים לעזרים המלאכותיים הללו. הם מרימים את עצמם בשרוכי נעליהם, ומאמינים שבכך ירקיעו שחקים מעל דורות רבים של אנשים חושבים".    

ע"מ 126: "מובן, הפילוסופים היו תמיד מודעים להיסטוריה. החולף, הארעי, זרימת הזמן, ההשתנות. אלא שהגל לא חידש שלההיסטוריה יש משמעות- לא המשמעויות הקטנות שתמיד אפשר למצוא באירועים קטנים, אלא משמעות טלאולוגית, מטאפיזית, גדולה, של ההיסטוריה כמכלול. משמעות זו טמונה במה שהוא כינה התבונה: "המחשבה היחידה שהפילוסופיה מביאה עימה להתבוננות בהיסטוריה היא המושג הפשוט של התבונה. שהתבונה היא ריבונת העולם. שההיסטוריה של העולם מעלה משום כך בפנינו תהליך רציונלי".

ע"מ 141: "כדי לזכות בעתיד היה מרקס מוכן להפסיד את האדם, לבטל את האדם, כלשונו של ק.ס. לואיס. חנה ארנדט אמרה כי שום הוגה לא צמצם את האדם לכדי החיה העובדת כמו מרקס. לוק, ציינה, ראה את העבודה כמקור כל הרכוש. סמית- כמקור כל העושר. ומרקס-"כה שמבטא את עצם אנושיותו של האדם.... אפשר להוסיף ולומר שעצם המילה פרולטריון... היא מכניסטית".

ע"מ 142: "השילוב המרקסיסטי בין מטריאליזם לדעתי הוא אנטי הומניסטי באופן ממאיר. הוא מתכחש לקיומה של תודעה, של נפש, שאינה תלויה בתנאים חומריים וביחסים מעמדיים, ומתכחש לרצון החופשי, המסוגל לעצב את מהלך ההיסטוריה. הוא מתכחש ליחידות של האדם, שאינה מצטמצמת להשתייכות מעמדית. הוא מתייחס לרעיון ולמציאות של חופש, חופש שהוא יותר מהחופש הבורגני לקנות ולמכור. הוא מתכחש לקיומה של מוסריות המתעלה מן  האינטרסים המעמדיים. והוא מתכחש לרוחניותו של האדם, בין במובן הדתי האורתודוקסי. בין במובן הפילוסופי... ובין במובן ההומניסטי".

ע"מ 184: "ליונל טרילינג כתב פעם, על היסטוריונים אחרים, שהשתבחו במבט הצופה פני עתיד שלהם, כי צפיית פני העתיד היא המבט ההיסטורי הכוזב מכולם, שכן כאשר מסתכלים ממרחק רב מספיק, הגופה והאיברים הכרותים אינם נראים נוראיים כל כך, ובסופו של דבר הם אפילו מתחילים להתאחות לכדי תבנית בעלת משמעות.

שורות אלה נכתבו לפני יותר מחמישים שנה, כאשר ליברלים נאורים מתוחכמים רבים "צפו פני עתיד" באשר לנאציזם ולקומוניזם. את הנאציזם הם ראו כשריטה מכוערת אך בת חלוף על פני ההיסטוריה, ואת הקומוניזם כאידיאל שנפל בו איזה דופי מכוער אך זמני, מעין פצעי בגרות שייעלמו עם הגיל. שתי האנומליות הללו, כך ראו אותן הליברלים דאז, אכן גוועות היום, אך זאת לאחר שעלו במחיר נורא של דמים וייסורים, שמעבר ליכולת החישוב והתפיסה. אבל רבים מאיתנו עוד צריכים להשלים עם המשמעות הרחבה, ה"אוניברסלית", של התופעות הללו: לא הנאציזם והקומוניזם עצמם, אלא הדמיון הליברלי, שמרוב שהיה נאור, רציונלי, ומתקדם ועל כן בעל תפיסה מסוימת וצרה של טבע האדם, לא הצליח להראות אותם כהווייתם".

ע"מ 269: (בשם צ'רצ'יל): "אני מוכן לפגוש את בוראי, אם בוראי מוכן לפגוש אותי זו כבר שאלה אחרת".

לפרטים נוספים:

https://www.booknet.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-49600010507

[#116]