בשמחה ובטוב לבב מרב כל

דווקא בתקופת השפע הרב ביותר שידעה האנושות נרשמים מספרים גודלים והולכים של הפרעות דיכאון או חרדה. במאמר זה ננסה להתחקות אחר מספר עקרונות שיתכן ויש בהם להתוות מזור לנפש

"והנפש לא תמלא"

מספר מחקרים רחבי היקף מראים כי שעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים בשיעור ניכר. עפ"י נתוני המחקר האחרונים כ16% אחוז מהאוכלוסיה יסבלו מדכאון במהלך חייהם, וכ350 מיליון איש סובלים ממנו בכל זמן נתון. מלבד דכאון קליני אליו מתייחסים מחקרים אלה, שהוא צורה קשה וקיצונית יותר של חוסר איזון נפשי, ישנם מקרים עדינים יותר של תחושות עצב ודכדוך, המתבטאים במרירות ובמצב רוח ירוד, או שבאים לידי ביטוי בעונתיות, שלגביהם המספרים גבוהים משמעותית. מעדויות והתייחסויות הסטוריות, ומדברי חכמים במרחבי הזמן, ידוע שתופעות כדיכאון ודכדוך אינן תופעה חדשה. ברי גם שיכולת המעקב והרישום הסטטיסטי של תופעות אלה הולכת ומשתפרת, וקשה להשוות בצורה מדוייקת את המתרחש היום, לאשר התרחש במהלך הדורות.

ברם, ניתן לתמוה כיצד זה נרשמת בדורנו תופעה כה נרחבת, דווקא לאחר 200 שנות התפתחות טכנולוגית מהירה, ובקצב גודל והולך בעשרות השנים האחרונות, עת צומחות ברחבי העולם חברות אנשים בעלות שפע חמרי ללא תקדים, עם חופש פרט הולך ומתרחב, גישה רבה לידע, חופש תנועה מלא, ותוחלת חיים שהולכת ועולה.

בישראל, מגלה מחקר מקיף של משרד הבריאות מ2012[1], כי "אחד מכל ששה בוגרים (17.6%) סבל מהפרעה של דיכאון או חרדה במהלך חייו, וכמעט אחד מכל עשרה בוגרים סבל מהפרעות אלו בשנה שקדמה לראיון". עוד מחקר[2] מגלה כי בקרב הנשים היהודיות, דומה שיעור הלוקות בדכאון, לאלה שאינן יהודיות, בעוד שאחוז הגברים היהודים הלוקים בדיכאון קליני הוא כפול(!) לעומת גברים שאינם יהודיים. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג, ובמקרים אלה סובלות נשים מדכאון בשיעור כפול מזה של גברים.

לפני כ15 שנים שמעתי באחד משיעורי מו"ר הרב ברוך יהודה גרידן שליט"א, שאומר, ששרשה הרוחני והעקרוני של תופעה מדאיגה זו, הרווחת בעולם המערבי כאמור, ודווקא בתקופת שפע יחסי, היא חוסר ההתאמה בין מה שרוצה נשמתו של אדם בעומק ליבו, לבין מה שמתרחש בחייו בפועל.

לפי תפישת התורה, מטרת בריאת האדם היא ע"מ שיכיר את בוראו בנאמנות של מעשה (דהיינו, שיהא נאמן למציאות כהוויתה, במבט רחב ונקי ככל האפשר, וללא זיוף). כשאינו מכירו (כשמצטמצם מבטו, וכשמשתנה קנה המידה להתקשרויות לא נכונות, או אפילו זיופים שבעצירת המחשבה) הרי שנשמתו אפופה בכאב על שאינה מקיימת את תכליתה. האדם מחמיץ ומחפש תחליפים אחרים למלא את החסר לו, והם לעולם אינם שלמים ללא ההדרכה הנ"ל.

נראה, שיסוד לימודו של הרב הוא בדבריו של החכם מכל אדם בקהלת ו', א'-ז', הדובר אלינו במילים נכוחות החודרות מבעד שנות דור וזו לשונו:

"יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם. אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה.....אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה.... כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא רָאָה וְלֹא יָדָע נַחַת לָזֶה מִזֶּה. וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה לֹא רָאָה.... כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא"

ביאור הדברים כפשוטם הוא, שיש תופעה רעה שעלולה לקרות לאדם, גם אם יוליד ויחיה שנים רבות, וגם כאשר יהיו בבעלותו עושר ונכסים וכבוד, איתם יכול למלא את כל מאוויו החומריים. תופעה זו שנפשו לא תשבע מהטובה (רש"י: "לא תשבע מאותה הטובה שאינו שמח בחלקו להתקרר רוחו במה שבידו"), כי בהבל בא (ספורנו: "אין בבואו ובלידתו השגת שאינו מוצא תכלית נאות"), ובחשך ילך. זה ימשך כך (אם לא ישתנה דבר מה) גם במשך זמן ארוך מאד ("אלף שנים פעמיים"), וגם הנפש לא תמלא (ספורנו: "נפשו המתאווה לא תמלא ולא תשבע מן המושג אצלו").

אך עדיין יש לשאול: איך תתמלא הנפש? איך יכול האדם "שנברא ישר" למלא את נפשו להבאתה לתכליתה?

בשבילי נברא העולם

חכמינו מלמדים (סנהדרין, ד', ה') כי "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך... שכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

מהקשרה הכולל של המשנה העוסקת בחומרתה של עדות בדיני נפשות, ניתן לומר, כי ביסודם, כוונת הדברים היא ש"קיום עולם מלא" מתבטא בהצלת חיים פיזית, מה שבוודאי נכון. ברם, בפתחו של קטע מסוים זה במהלך דבריה, מוסיפה המשנה לפתע את המשפט "לפיכך נברא אדם יחידי". משפט זה אומר "דרשני", שכן לכאורה לא נראה כקשור לדברים שקדמו, וכך כדרכם של חכמים, פותחת לנו המשנה פתח להבנה פנימית ורחבה יותר.

המדרש בתנחומא על פרשת פקודי אומר:

...."כתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג) ואומר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה- (שמות ל"א) ללמדך

שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן. כיצד? כשברא הקב"ה את עולמו כילוד אשה בראו".

מאות רבות מאד של שנים אחר כך, כותב המלב"ים זצ"ל, בפירושו על הפסוק "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהילים ח',ז'), וזו לשונו:

"הנה צורת האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החוקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו באו באדם, ומצד זה קראוהו הראשונים עולם קטן, אשר הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם הגדול כולו.... על זה אמר תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ - הוא המשל והדמות של מעשי ידיך.....".

אף האבן עזרא בפרשת תרומה, (שמות כ"ה), מביא: "היודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי עולם העליון. כי האדם כדמות עולם קטן". ובמקום אחר: "ויוצר רוח אדם בקרבו שהוא עולם קטן כנגד שמים וארץ". וכך גם במקומות רבים.

אם כך, כשמדגישה המשנה את בריאתו של האדם יחידי, היא מדגישה את שילוב "סוד נשמתו ומתכונת גופו", המהווים בו עולם ומלואו במובן הרחב [3]. המובן בו משתקפת נשמתו הייחודית עת שורה בגופו, ומדגישה את אישיותו הייחודית ואת הכח שלה (הפוטנציאל שבה, לשון "מן הכח אל הפועל") המיוחד אך לו. בנפול נפשו חלילה, הוא עלול לנטות מתכליתו ומהותו האמיתית, ואז יש להקימו, ולקיים בכך עולם מלא.

אחד מחכמי דורנו, הרב משה שפירא זצ"ל, מניח יסוד נוסף לדברים באחד משיעוריו, בו הגדיר את עיקרון ירידת הדורות כמאבק על "עצם צורת האדם". לדברי הרב שפירא, שורש הדיכאון בחברה המודרנית הוא איבוד ה"אני", דהיינו, ועל בסיס הנאמר לעיל, כאשר אין הנפש מתמלאת באשר ראוי לה. עוד גורס הרב, (ולמרות שזה יכול להראות הפוך לעתים), שאחד מתחלואי דורנו, הוא לחץ רב שמפעילה החברה המודרנית על האדם לאבד את האישיות הפרטית לאישיות החברתית.

בחלק נוסף באותו מקום בסנהדרין דלעיל, גורסת המשנה:

"...שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם".

מלמד הרב שפירא, כי ההצהרה "בשבילי נברא העולם" בהקשרה הרחב, וככל שאדם הוא בעל רמה רוחנית אמיתית יותר, מכוונת לבנין אישיות יציבה וחזקה, כאשר החוויה שהוא יחידי תדירה אצלו ביותר: היינו, "הוא והקב"ה"- ללא מתווך. על יסוד משמעות המילה "לאן" ("אנה אני בא", לאיזה "אן"-(כיוון) אני בא), מלמדים חכמי הלשון שהמילה "אני" משמעה ה"אן שלי, היינו הכיוון שלי, כפי שראוי שאמלא נפשי בהתאם למהות האדם בכלל, והמתנות שטבע בי הקב"ה בפרט. על אותו יסוד מביא הרב שפירא עוד מדברי שלמה המלך בסיפא דמשלי: "אשת חיל מי ימצא....היתה כאניות סוחר". אניות- לשון רבים "אני"- "אני" של הקב"ה מול "אני" של האדם (וידוע המדרש בילקוט שאשת חיל היא התורה, ובהקשר זה, התורה היא כאניות סוחר וכהסבר הנ"ל).

לעומת זאת, מי שחי באופן תדיר בהדגשת חיצוניות מכל סוג, ומתוך פחד "מה יאמרו עלי", או (בדר"כ) "מה אני חושב שכנראה יאמרו עלי", מאבד את זהותו, את שמחת החיים שלו, ואת הראיה המדויקת שלו.

חיזוק נוסף לדברים בספר "עלי שור" לרב שלמה וולבה זצ"ל שם כותב דברים נוקבים[4]:

"בחינה לאדם אם יש בו משהו מיחודיות היא שעה של בדידות. ל"סתם אדם" משעמם כשהוא לבד. "יחיד" בעולמו שמח כשהוא יכול להיות שעה עם עצמו... זוהי הצרה הגדולה של בני הישיבות המתחנכים שנים רבות בפנימיות ושם הם נמצאים תמיד בתוך הרבים בלי רגע אחד של בדידות, ובזה הם עלולים לאבד לגמרי את היחודיות שלהם ולשכוח לגמרי מההתפתחות לאדם עצמאי. מה עלוב הוא לראות יקרים בני תורה שאין להם שום נקודה יחודית, ממש בני אדם שאין להם היסטוריה- אחרים התוו להם כל מהלך חייהם, ה' ישמרנו ממהלך חיים כזה... ....הרי עבודה רבה לפנינו להכנת הרגעים שנעבור לפניו ית' כבני מרון. לימוד תורה אמיתי שלא נרמה את עצמנו. לימוד מוסר לעורר נפשנו ולא ללמוד סתם והתבודדות לכה"פ שעה במשך השבוע, להיות עם עצמנו לעשות חשבון נפשנו. כל אלה הם דברים "קטנים" לגבי המשימה הגדולה להיות "יחידים", כי ביחידות ובדידות גמורה נעמוד לפני בוראנו ביום הדין".

עמדו על דרכים

מלמד הנביא ירמיהו[5]: "כֹּה אָמַר ה' עִמְדוּ עַל-דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם, אֵי-זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ-בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ, לְנַפְשְׁכֶם". ההליכה בדרך הטוב היא אותה אשר מביאה מרגוע לנפש. אך אין זה תהליך אוטומטי, כי אם מציאת דרך הטוב היא באמצעות עמידה על דרכים ("כה אמר ה' עמדו על דרכים"), היינו עיינו בדרכים של העולם, התבוננו בו, ("שאלו לנתיבות עולם") שאלו עצמכם ושאלו אחרים מנסיונם בדרך העולם ונתיבותיו.

זה היסוד אותו מעמיד רבינו בחיי אבן בקודה זצ"ל בבסיס ספרו הגדול, עת מיקם את שער הבחינה שב"חובות הלבבות" מיד לאחר "שער היחוד" שהוא "שרשן העליון ויסודן הגדול"[6]. סיבת הדבר, כך לימד, היא שמאחר שנמנע מאיתנו להשיג את עצם כבודו ית', "הֻצרכנוּ לדעת ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזהו "שער הבחינה" בברואים...שרש שני לכלל מחובות הלבבות"[8].

רבינו בחיי מגדיר את הבחינה כהתבוננות האדם בבריאה ובברואים, כולל התבוננותו בעצמו, כל אדם כפי כחו, ע"מ להבחין בהם את חכמת ה' ואחדותו. עוד מלמד נקודה עקרונית, שהחכמה, על אף שמתבטאת בחכמות הרבה, היא בעיקרה ויסודה-אחת. היינו, שכל החכמות כולן, מסתעפות בסופו של דבר מיסוד ושורש אחד. וזו לשונו:

"אך מהות הבחינה היא, התבונן בסמני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש, כפי הכרת כח המבחין. כי החכמה ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת, כשמש, אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, ומתחלקות מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה, ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, וכמים שמשקים מהם הפרדס שפרחיו שונים זה מזה במראה..."[9].

החכמה נמשלת לקרני אור שעוברים דרך זכוכיות בצבעים שונים, יקרינו כל אחת צבע אחר על קיר לבן, ולמרות שכל צבע שונה ממשנהו, הם נובעים בשרשם ממקום אחד[10]. כך גם כשם שכל היצורים החיים מורכבים מתא אחד או יותר, הם מתבטאים במספר רב מספור של צורות שונות. על האדם להתבונן ולבחון את העולם שסביבו מכמה סיבות ובראשן עצם מהותו כמדבר, בעל מערכת מושגים, המסוגל להבין את סביבתו ואת סודות העולם בדרגה המיוחדת אך לו מכלל בעלי החיים וזו לשונו [11]:

"אך אם אנו חייבים לבחן בברואים אם לא, נאמר... כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת סודי החכמה המקוימים בכל העולם...וכשהאדם חושב ומתבונן ביסודי החכמה ובוחן סמניה, יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו (הנעלה ממנה- אי"ל), ואם יתעלם מהם, לא יהיה דומה לבהמה, אך יותר גרוע ממנה (שלא ממלא את תפקידו- אי"ל), כמו שאמר הכתוב (ישעיה א, ג') "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן".

יסוד אחרון שנניח להמשך דברינו הוא לימודו של הרב כי ההתבוננות הוא נדבך כה מרכזי בהווית כל אדם בדרכו להגשמת תכליתו, עד כדי שמוטל על החכמים ללמד את בני האדם את חובתם להעריך כראוי את טובות ה' עליהם. ובכל מקרה, אם אין לאדם חכם שילמדו הרי שבאחריותו ללמד עצמו את חובתו זו. וזו לשונו: "וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונן בדרך שכלם....וכבר התחייב חיוב הבחינה בברואים... ואתה דע לך[12]"

כיצד נזהה שלכל אחד יש "מרֹב כֹּל"

בפרשת "כי תבוא"- לאחר תיאור נוקב של הקללות שעלולים ח"ו לבוא עלינו בנטייתנו מדרך הישר, מלמדת התורה את הסיבה לכך[14]:

"...כי לא שמעת בקול ה' אלקיך לשמור מצוותיו וחקתיו אשר צוך ....... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל - וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ".

מפשטות הדברים עולה, שלחוסר השמיעה ל"שמור מצוותיו וחקתיו", קדם יסוד, שהעדרו עלול להוביל לכשלון האדם. אומר הפסוק, שהעדרה של עבודה "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", מובילה חלילה לעבודה "בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל".

מהו אותו "רֹב כֹּל" בו עלול ח"ו היהודי לבעוט, ושעקב כך עלול חלילה להגיע ל"חסר כל"?

על כרחינו, יש להסיק שבפסוק כולו (ואולי בפרשה כולה) ישנו רובד הנוגע לכל יהודי באשר הוא. בהיות הפסוק פונה לכל יחיד בישראל, לא יתכן לומר שמדובר אך ב"רוב כל" חומרי שהרי לא תזהיר התורה את האדם שישמח במה שאינו בהשגתו. עינינו הרואות, שישנם עניים מרודים, עשירים גדולים וכל מה שביניהם, ולכן, שומה עלינו לברר את מהותו של אותו יסוד שבהבנתו יוכל כל אחד באשר הוא להגיע ל"שמחה וטוב לבב"-- מ"רוב כל".

ביום השביעי עוזב כל אחד, העשיר והעני, החכם יותר והחכם פחות, את כל פעילותו היוצרת ושובת ממלאכה. מצוּוה האדם ועוזב את חשבונותיו ועסקיו, ואת שאר הדברים החיצוניים והמעמדיים המפרידים בין בעל ממון לזה שחַסֵרוֹ, לובש את בגדיו היפים ביותר, מדליק את נרו בקדושה, מתוועד עם בני קהילתו ומשפחתו, ויושב במקום בו ברך אותו ה' לשלש סעודות. בעשותו כן, וע"י שביתתו מכלל פעילותו היוצרת (מלאכתו), מְפַנֵה בפועל עתודות נפשיות, רגשיות ועיוניות לטובת התמקדות בנושאים אותם קשה יותר להשיג במשך ימי השבוע: מפגשים עם בני ביתו לשיחות ולימוד בדברי חכמה ומעשה, להתבוננות בחייו שלו, ובהאזנה לאשר קורה בחיי כל אחד ואחת מיקיריו. פרק זמן מכונן זה, מדי מעגל זמן שבועי, מכוון להכרה והתבוננות פעילה על הדברים החשובים שמקיפים את חייה של כל משפחה ופרט. כל אחד ואחד יכול באותם רגעים לכוון עצמו לחכמה, לנוח ולהתבונן בחייו, ללא קשר ל"עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד" כאמור.

התבוננות בדוגמא זו פותחת לנו פתח וטעם לרעיונו של "מרוב כל" כנוגע לכל אדם באשר הוא. כל אשר יתבונן בדבר יוכל למצוא מידה של שמחה וטוב לבב בסביבתו הקרובה ביותר- במה שמקיף אותו, החל מעצם היות נפשו שלו, ועד משפחתו הקרובה והרחבה, לימודו, פלאי גופו, תופעות כזריחה, שקיעה, מאכלים, נגינות השבת, חכמה ועוד --- איש איש בנסיבותיו, ומבעד לאשר מתחבר ל"שרש" נשמתו. לכל אחד יש "רוב כל" משלו שהוא חֵלקו, ואיזהו עשיר? השמח בחלקו. השמחה השלמה ב"רוב כל" נמצאת בארבע האמות שלו, "ואין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". אלא שדבר זה דורש התבוננות פנימית וחיצונית, ודעת נכוחה.

דעה לא קנה- מה קנה?

בהתייחסה לרישא של הפסוק שהבאנו, שואלת הגמרא במסכת נדרים מ"א, א', לכוונת התורה "בחוסר כל":

"אמר רבי אמי אמר רב: בלא נר ובלא שלחן; רב חסדא אמר: בלא אשה; רב ששת אמר: בלא שמש; רב נחמן אמר: בלא דעה; תנא: 'בלא מלח ובלא רבב; אמר אביי: נקטינן: אין עני אלא בדעה.

במערבא אמרי דדא ביה – כולא ביה (רש"י: מי שיש בו דעת הוא כמי שיש בו הכל, שאינו נחסר כלום), דלא דא ביה – מה ביה? (ומי שאין לו דעת מה יש לו?) דא קני – מה חסר (רש"י דא קני מה חסר - מי שקנה דעת אינו חסר כלום)? דא לא קני – מה קני? (דעה קנה מה חסר? לא קנה דעה, מה קנה? ר"נ: מה יועיל לו כל מה שיקנה?)"

מדברי אביי ואנשי מערבא בגמרא עולה ש"עוני" "וחוסר כל" מקורו ומשמעו בחוסר דעת. אם כך, ובאם מי שיש בו דעת לא חסר כלום, אזי שמחה וטוב לבב הנובעים "מרוב כל"- נובעים מרוב דעת. כפי שראינו לעיל, מיסוד קריאתו הנבואית של הנביא ירמיהו מבעד לדורות, ומיסוד קריאתו של בעל "חובות הלבבות", עולה שהבחינה, ההתבוננות, שהיא המבוע לרכישת דעת, היא ענין שכל אחד ואחד מישראל צריך לעסוק בו כפי כוחו, וכפי דבריהם הזהב.

ההתבוננות (לשון בינה), שהיא לימוד דבר מתוך דבר, היא זו שצריך לפנות אליה זמן על מנת שתוביל להכוונה נכונה, וליחס נכון ומאוזן, חכם ומלא הכרת הטוב על כל הטוב והיקר שבחיי כל אחד ואחד מישראל. מי שמזהה, כמו בדוגמא על שבת, שאין הדבר תלוי בעושר או במעמד, או בכל ענין חיצוני, הרי שממילא תמלא את ליבו שמחה עצומה וטוב לבב[15].

אם נצא מפשט הכתוב, ועל יסוד דברי אנשי מערבא בגמרא הנ"ל באשר למשמעותו של אותו חוסר, ניתן לפרש שעונשנו על שהחסרנו בדעת מצוי כבר בחסרון גופא: חסרון הדעת מוביל לכך שנהיה משועבדים לאויבינו (משועבדים לאשר מזיק לנו רוחנית וגופנית) ב"רָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל". חוסרה של התבוננות על תכליתו, ועל כך שיש לו כבר "רב כל", מורידתו לדרגת שעבוד לאויביו, מצערתו, ומובילתו לרעב להחזירה לשלומה, לצמא לדברים לא נכונים, לעירום מהבנת תכליתו, ולהיותו במצב של "חוסר כל" (חוסר דעת כדברי חז"ל).

גם ברובד הפשט העובדה הפשוטה אליה מכווננו הפסוק הנוקב והמטלטל דלעיל, היא שעלינו לכוון ככל יכולתנו לשמוח על הזכות לעבוד את ה', ולא לשים עצמנו "סובלים" ומצטערים בכך.

לכל אחד יש "רוב כל"- החל מנפלאות גופו, ועד חיוך של ילד, פריחת פרח וזריחת שמש, משפחה, יכולת ללמוד ולהחכים, לרכוש דעת, לעלות במעלות התורה והיראה, ולהיות חלק ממסע של עם חכם ונבון. רבות הדרגות בזה, ושומה על כל אחד להתבונן על מצבו.

שתי דרגות ב"שמח בחלקו"

הזכרנו בקצרה לעיל את המשנה באבות ד',א' המלמדת אף היא: איזהו עשיר? השמח בחלקו". כותב רבינו יונה שם: "...כי מי שאינו שמח בחלקו ואינו שבע במה שחננו ה' ית', עני גמור הוא, כמו שמפורש בפסוק (משלי ט"ו, ט"ו) "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד".... טוב לב ושמח בחלקו, כל ימיו טובים כמו העושה משתה תמיד...".

אומרת הגמרא בברכות י"ז: "העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה.... אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה". מבאר הרמב"ם (ספר המדע, תשובה ח', ב')- "עטרותיהם בראשיהם- זו הדעת שידעו..... והיא העטרה שלהם".

דעתו של האדם נבנית על כרחו, מעצם חייו, חוויותיו, והתמודדויותיו. כל רושם שנקלט בנפשו של אדם הולך עמו כל ימי חייו, (גם אם אינו ב"זכרון המיידי" והמודע שלו), ומהווה נדבך בדעת שלו. בחירתו היא באם לבנותה באופן מושכל ומחושב, ע"י מגוון הכלים והידע הקיים והעומד לרשותו או להשאירו למה שיקרה ללא מאמץ בכיוון זה. ואם השכיל להבין שצריך לבנותה, אזי בנייתה היא משימתו בחיים.

על הפסוק "כל ימי עני רעים" אומר הגר"א זצ"ל:

"העני הוא...שאינו מסתפק בכל אשר לו... ולכן ימיו רעים כי אינו באפשרי שישיג כל חפצו. אושר האדם אינו תלוי בכמות נכסיו, כי אם במידת הדעת שלו..."

אומר הרב אביגדור מילר ע"ה:

"כדי ליהנות כראוי מחיי העולם זקוק האדם להתלמד בדרכי הדעת... (כמו בעל מקצוע שלומד מקצוע).... כן החפץ (בדעת) צריך להתחנך בדרכי השכל ולקנות את הדעת המעשירה את בעליה".

בפרק קנין תורה במסכת אבות מונה ארבעים ושמונה דברים בהם נקנית חכמת התורה באדם. אחת מהדרכים היא ה"שמח בחלקו". השמח בחלקו משלים ומקבל את מה שיש לו בשמחה ובהשלמה.

המתבונן יראה שניתן להבחין בשתי מידות של השלמה: השלמה עם מה שיש, היינו רוחב הדעת שזה חלקי ושאני מקבל בהכנעה ומכאן שלם באשר נתן לי הקב"ה, וזו כבר דרגה גבוהה. אך ישנה כאן דרגה נוספת: ניתן לדייק את לשון המשנה כמדגישה את ה"שמח בחלקו", כפועל ולא כתואר, היינו כדרגה של היות השמחה מעשה פעיל באדם, המעורר בו השלמה באשר נתן לו הקב"ה, אך מתוך התעוררות שמה שניתן לו הוא "דווקא כך" בכוונת מכוון, כך ולא אחרת, מה שממלאו בדרגה זו בשמחה פעילה ובאהבה. דרגה זו היא דרגה של זיהוי וחינוך עצמי לשמוח בברכות שקיבלת וללמוד לאהוב אותן, באופן הדומה למצוות שמחת שלשת הרגלים, בהם מצוּוה כל איש ישראל על "ושמחת בחגך", היינו לשמוח שמחה פעילה ו"אקטיבית" כהיבט נוסף ונעלה אף יותר מהשלמה גרידא.

מכלל הדברים עולה ששמחה כזו יכולה (בדר"כ) לנבוע רק מהבנה רחבה, המשולבת בהרבה עמל ועבודה. זה לא קורה מאליו, שהרי דעת אינה יכולה להקנות ללא עמל! ולא בכדי המשך המשנה דלעיל הוא הפסוק בתהילים קכ"ח: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך--- אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".

[1] משרד הבריאות, האגף לבריאות הנפש, "הפרעות דכאון וחרדה בישראל- ממצאים עיקריים מסקר בריאות הנפש בעולם", מרץ 2012

[2] מירנה ויסמן, מתוך "סערת נפש", פרופסר יורם יובל, ע"מ 252.

[3] ועיין עוד במאמר "חשיבות הסדר: התאמת התורה העולם והאדם"

[4] חלק ב', ע"מ תט"ו-תט"ז

[5] ירמיהו, ו', ט"ז

[6] תורת חובות הלבבות, מהדורת לב טוב, תש"נ, חלק א', ע"מ נ"ו. כל הציטוטים הם מתרגום אבן תיבון.

[8] שם, נ"ו-נ"ז

[9] שם, ק"ל

[10] אמנם ניתן וראוי לחלק חכמות לפי סדרי חשיבויות מהשימושיות לרוחניות יותר ולאלוקיות (עיין בחלק באסופה זו העוסק בהגות הראב"ד וכן בהקדמה לחוה"ל). אך ראוי לזכור שחכמת הא-ל היא אחת ושלמה באופן מוחלט, ולכן כל החכמות הן היבט של חכמה אחת זו. מכאן גם שאין לזלזל באף חכמה. זהו הביסוס העקרוני לברכה שטבעו חז"ל על חכמתם של חכמי אומות העולם "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". מכאן אף ברור, ששומה על המעיין להכיר את החשובות שבכל קטיגוריה של חכמה ע"מ שיחזיק במדרג שלם של היבטים שיאפשרו לו לראות טוב יותר את החכמות העליונות מחד, ואת האחדות השורה בחיבורם יחדיו מאידך.

[11] שם, ע"מ קל"ב

[12] שם, ע"מ קכ"ח, קלב-קל"ד

[13] וגם בהלכות תלמוד תורה א',ב'. להרחבה בנושא זה בכלל, ובפירושו של הרמב"ם בפרט ראה נא מאמר "ממהותה של מנהיגות יהודית".

[14] דברים כ"ח, מ"ה-מ"ז

[15] יפה פירושו של רבי מימון הדיין זצ"ל, אבי הרמב"ם על הפסוק בתהלים צ', י"ב "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה": משה מתפלל, שכאשר נשקע בגלות, אל ירחיק אותנו ה' מכל וכל. די לנו בכך שנסתם מאתנו מועד הקץ. לכן, האר לנו באור תורתך, ובמקום נביא שיתנבא לנו תן לנו לב חכם, שנבין בו את תורתך ונמצא בה שלווה....". ובמקום אחר מובא ש"לבב" עם ב' כפולה- לשלמות בין ראש ולב.

[#4]