מאמר בן כ40 שנה מאיר על חלקם של אנשי העליה השניה בתחילת המאה ה20 בעידוד הלאומנות הערבית מתוך חזון מרקסיסטי. רעיונית, המשיכה מגמה זו להשתקף גם מבעד ליחס לאש"ף מאז 1967, בואכה הסכמי אוסלו בשנות ה90, ועד ימינו. אותה תפישה עקרונית משתקפת גם בתגובה המבישה של אנשי התנועה הפרוגרסיבית העולמית והנאו-מרקסיסטית לאירועי הטבח של ה7 באוקטובר, ונוכחותם הבולטת בהפגנות הפרו-פלשתינאיות במערב.
רבות דובר בחדשים שלאחר טבח ה7 באוקטובר על "קונספציות" שכשלו. ואכן, דרך האסון נחשפו טעויות עקרוניות שהשתרשו בישראל לאורך זמן רב והיוו גורם מכריע באסון, וששומה על מקבלי ההחלטות העתידיים לבחנן מן היסוד. לצד אלה נרשמו אכזבה ו/או השתאות כלל ישראלית כאשר ארגונים שונים לזכויות נשים, זכויות אדם, מוסדות האו"ם, אגודות סטודנטים, אוניברסיטאות יוקרה, ארגוני האו"ם וארגוני סביבה פרוגרסיביים (כגון אגף גרטה השבדית ודומיה), ובתי דין לזכויות אדם, שתקו בדממה רועמת, או הפכו את עורם מהר מאד לאחר הטבח בהאשמת ישראל באותם פשעים שנעשו לנו.
מהם שרשי התפישה המוטעית כל כך כלפי הלאומנות והטרור המוסלמים בעולם בכלל, ובארץ ישראל בפרט? מהם יסודות העיוורון שמשמעותו עולה בחיי אדם כה רבים? מדוע מופיעה הטעות הזו כל פעם מחדש? מדוע התחברו תנועות שמאל בארץ ללאומנות הערבית מראשיתה, ותמכו בה מזה למעלה מ100 שנה? מדוע חברו ארגונים פרוגרסיביים בעולם להפגנות בעד ולצד התנועות הרצחניות פעם אחר פעם, כפי שניכר הדבר באופן גרוטסקי בתגובת כל הגופים והארגונים שמנינו לעיל?
במאמר שלפנינו ננסה להצביע על כמה עקרונות שישקפו את המשותף לכשלים הפרקטיים והמוסריים האלה מבעד למסע קצר לאורך 120 שנה שיאיר על האופן בו תולדותיו המודרניים והאוטופיים כביכול של המרקסיזם, משתקפים כמקור בלתי אכזב של עיוורון ואשליה, המובילים פעם אחר פעם לפשיטות רגל מוסריות וערכיות.
הכסף והקידמה יקנו את הכל?
בישראל ובמערב רווחת מזה שנים ההנחה שיצירת אפשרויות פרנסה לפלשתינאים ביהודה שומרון ועזה, לצד מגוון תמריצים כלכליים, העברת כספי מיסים, חשיפה למנעמים המערביים, ותמיכה בינלאומית נדיבה, יהוו סיבה חזקה מספיק על מנת שהטרור הערבי הפראי והרצחני לא יתפרץ. הנחת יסוד זו (מזרח תיכון חדש) היתה אחת מהנחות היסוד של הסכמי אוסלו, ומאז 2006 ובמקביל לעליית החמאס בעזה באותה שנה, גם בזירה הצפונית מול ארגון הטרור של נסראללה.
אחד השיאים המפוקפקים של גישה זו (בשנים האחרונות לפחות) היתה העברת מעטפות הכסף לחמאס שהתקבעה בממשלות נתניהו הקודמות והנוכחית (ובאישור ותמיכת גורמי המקצוע במערכת הביטחון), והמשיכה גם בממשלת בנט-לפיד קצרת הימים. הנחה זהה התבטאה בתפישת זו האחרונה, שקבעה (שוב, בעידוד גורמי מקצוע) שמסירת מאות רבות של קמ"ר ימיים ל"לבנון" תהווה תמריץ גדול מספיק (לחיזבאללה במקרה זה) לשמור על שקט ורתיעה ממעשי טרור כתוצאה מ"האינטרס הכלכלי" שיווצר כאן. גם את תוצאותיה של טעות גסה זו אנו רואים היטב מאז ה8 באוקטובר בצפון הארץ.
אצל רבים היו מניעי המדיניות פרגמטיים בעיקרם (אך מתוך עיוורון עקרוני). אך אצל רבים אחרים הסיבות לכשל הם פרי באושים של השקפה עקרונית ומוסדרת יותר. כפי שנראה, ישנם כאן בפעולה יסודות שהושרשו עוד לפני שנים רבות (באופן מפורש ומודע יותר או פחות) כתוצאה מתפישות מרקסיסטיות ו/או סוציאליסטיות. אלה הפכו מאוחר יותר לתפישות נאו-מרקסיסטיות הרווחות היום אצל רבים כמובנות מאליהן כביכול, וללא דקדוק ושימת לב למשמעויות הנובעות מהשקפתם.
הלך החשיבה המערבי הקלאסי החוצה מפלגות וצדדים פוליטיים, ובכללם גם רוב ההנהגות, הוא שהגורם לזעם הערבי הג'יהדיסטי על "מבחר שהידיו", בארץ (ובעולם), אינו מעוגן ביסוד דתי, כי אם במניעים פרגמטיים והישרדותיים, של "חלש" מקופח שבסך הכל זועק שגם הוא רוצה "זכויות", שוויון ורווחה כלכלית. לא מבלבל את אלה השימוש הדומיננטי במוטיב "אל אקצה". לא עזרו כל ההטפות במסגדים ביהודה שומרון ועזה, וכל זעקות "אללה הוא אכבר" המלוות את כל מעשי הטבח והטרור בני 100 שנים, ושנשמעו היטב גם במצלמות הגו-פרו של החמאס ב7 באוקטובר. כל אלה לא העלו ספק אצל רבים, שאולי, גם בישראל נדבך דומיננטי של הסכסוך הוא על רקע מוסלמי דתי ורדיקלי.
לדאבוננו, מעשי הטרור והשנאה הלאומנית ערבית הגיעו לשיאן בעיצומו של חג שמחת תורה תשפ"ד, ב7 באוקטובר 2023. במקביל לטבח, ולתמיכה הגורפת בו של "בלתי מעורבים" כביכול, הן בשטחי הרשות הפלשתינאית, והן כמובן בעזה, הדגימו אירועי הטבח בעוטף פעם נוספת עד כמה התעלמות מהמציאות ועיוורון, עלולים להיות הרסניים ומסוכנים.
המציאות חזקה מכל דמיון: גם בישראל וגם במערב
המציאות תמיד היתה אחרת. ועוד לפני טבח ה7 באוקטובר.
הכספים שהועברו לרשות הפלשתינאית שימשו ומשמשים מזה עשרות שנים למשכורות ותמריצים למחבלים ולמשפחותיהם, למימון מערכת חינוך רצחנית, לבניין כיכרות על שם מפגעים, ולעוד אינספור פיתוחים "מתוחכמים" של בניין תרבות הג'יהאד. מה שחמאס עשה עם כל הכספים שהועברו אליו דרך ישראל, אירופה, וארה"ב כולנו יודעים כיום היטב, אך למעשה וכאמור, כל זה לא התחיל בשמחת תורה תשפ"ד.
הטרור הפלשתינאי בכלל (שהחל הרבה לפני 1967, וגם ברצועת עזה), וכל הסבבים המדממים מול הרצועה שבשלטון החמאס ב17 השנים האחרונות בפרט, לצד אינספור רקטות וטילים, היו עדות אחר עדות אחר עדות, למה שהתבשל והתעצם שם.
גם בעולם המערבי יודעים היטב שמדיניות ההגירה המוסלמית וההשתלבות באירופה נוחלת כישלון חרוץ מזה זמן. כישלון זה משתקף היטב במחקרים וסקרים, בפשיעה, בפרעות מדממות מדי כמה זמן, בחוסר רצון מפורש של רבים להשתלב בארצותיהם החדשות מתוך מניעים של קנאות דתית ובציפייה שאירופה תשתנה לבסוף בכפיה, וכמובן גם במעשי טרור במערב מזה עשרות שנים.
בחדשים האחרונים, באופן בלתי מפתיע, משתקפת הבעיה היטב גם בהזדהות של מוסלמים רבים מדי (לצד אמיצים שבהם, מעטים מדי שיוצאים כנגד) עם חמאס "מהים עד הנהר" בהפגנות ענק ברחבי היבשת, ולמרבה הצער גם בארה"ב. לאלה הצטרפו כתף אל כתף כאמור, גם כוחות מערביים של הפרוגרס העולמי, וכפי שנראה להלן, זה לא מקרי כלל, ומעוגן היטב ביסוד רעיוני אחד.
עובדה ידועה היא שאוסמה בן-לאדן בא ממשפחה עשירה מאד, ושלא המצוקה הכלכלית הניעה אותו להשתמש במשאביו כדי לטפח את אל-קעידה ולממן את פעילותה. חיזבאללה הוא ארגון עשיר וממומן היטב דרך עסקי הסמים המשגשגים, וזאת מלבד המימון האירני רב השנים. מנהיגי הרשות הפלשתינאית בהנהגת הטרוריסט הרוצח ערפאת בשעתו, ואחרים כמותו בהנהגה שם, וכן מנהיגי החמאס "הפוליטיים" אוהבי מלונות הפאר של ימינו, לא הראו אף פעם סימנים לפרישה מתכנון, עידוד, והוצאה לפועל של טרור רצחני. הם לא חדלו גם כאשר התעשרו באופן מסתורי במקביל לקבלת כספי תמיכה מתמימים ומפחות תמימים מרחבי העולם. כמה מהמחבלים הפלשתינים בישראל, באו ממשפחות מבוססות היטב, וברי היה שלא הנושא הכלכלי הוא שהניע אותם.
אין זה אומר שאין פלשתינאים שאינם חפצים בטרור ומעוניינים פשוט לעבוד ולהביא פרנסה הביתה. אין זה אומר גם שלא היו מְפגעים שהומרצו מהצד הכלכלי. ברם, המציאות מדגימה, פעם אחר פעם, שהטענות שהכסף המערבי ו/או הקטארי, מתן פרנסה ושוויון הזדמנויות, או הפיתוי לדמוקרטיה "כמו שלנו" יגרמו לשינוי אמיתי הם אשליה.
לא זו התרופה לגלי הטרור בישראל ובעולם, ולא חוסר חומרי או קיפוח הוא הסיבה העיקרית לשנאה של המוסלמים הרדיקלים ליהודי ארץ ישראל ולתרבות העולם המערבי. הטרור המוסלמי על בסיס דתי סוני או שיעי מדגים זאת מזה מאות בשנים, ומשתקף היטב גם במלחמות מדממות של מוסלמים בינם לבין עצמם, ובטרור הרצחני בארצות המערב ובישראל החל מראשית המאה ה20.
אכן, יסודות הטעות הישראלית והמערבית ביחס ללאומנות הערבית והאסלאם הרדיקלי, הוא סיפור שראשיתו כבר לפני 120 שנים.
העליה השניה והשאיפה לאוטופיה מרקסיסטית
במאמר בשם "הציונות ותפיסותיה הפרגמטיות עד לקום המדינה", שחובר בתחילת שנות ה80 (דהיינו לפני כ40 שנה, ועוד טרם ימי הסכם אוסלו) על ידי המשפטן חיים רגבי ז"ל, מצביע המחבר בצורה מאלפת על גורמים מרכזיים שתרמו רבות לתקומתה של הלאומנות הערבית בארץ ישראל.
המאמר מופיע בלקט מאמרים בהוצאה פרטית שפרסמה משפחתו לאחר פטירתו. במאמר (ע"מ 104-106 שם), מאיר רגבי בזרקור חד על חלקם של אנשי העליה השניה, עוד בראשיתה ב1905, בעידודה של הלאומנות הערבית מתוך חזון מרקסיסטי אוטופי, ובמקביל לעליית הקומוניזם הסובייטי זמן קצר לאחר מכן. יסודות תפישתם של אנשי העליה השניה דאז, מקבילים באופן מרתק ולא מפתיע לתפישות נאו-מרקסיסטיות בנות ימינו, היונקות אף הן מאותו שרש רעיוני.
רגבי נולד בבירות, לבנון, בשנת 1924 לבית דובר עברית, למד בבית ספר עממי צרפתי ובתיכון אמריקאי. הוא היה בעל תואר ראשון במדעי החברה מהאוניברסיטה האמריקאית בבירות, ובעל תואר מוסמך במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. אחר עלייתו ארצה ב1945 הצטרף למאבק להקמת מדינת ישראל.
מעצם היותו דובר ערבית שחי במדינה ערבית במשך יותר משני עשורים, ובעיקר עקב היותו איש מחשבה, ניכרת מלקט מאמריו הבנתו את התרבות הערבית- מוסלמית, כמו גם הבנה ישירה ובלתי אמצעית של ניואנסים רבים בתרבות הסביבה ובמניעיה הדתיים והרעיוניים.
וכך כתב במאמרו (קו מודגש-אי"ל): (שם, 104): "שינוי מהותי ביחסה של הציונות כלפי "עם הארץ" התחיל מהעליה השניה. העולים הראשונים מעליה זו הגיעו לארץ ישראל בשנת 1904, אולם רובם עלו ארצה לאחר כישלון ההתקוממות הסוציאליסטית ברוסיה בשנת 1905. עולים אלה היו לרוב צעירים אינטלקטואלים וסוציאליסטים, מרקסיסטים שרופים עד כדי אימוץ הרעיון- שמשלא הצליחו להגשים את הסוציאליזם ברוסיה, פעלו להגשמתו בארץ ישראל- וזאת במסגרת משולבת של ציונות וסוציאליזם".
רגבי מתאר עובדה מבוססת היטב אודות תפישת אנשי העליה השניה את החקלאות כערך חיים נעלה, מה שהובילם להפוך לחלוצים בתנופה אדירה ש"תרמה תרומה רבת משקל להגשמת הציונות".
ברם, במקביל לעשיה החקלאית ולמסירות הנפש בה, כותב רגבי ש"בד בבד עם הרחבת ההתיישבות היהודית תוך מגמות נעלות ונשגבות, יצרה העליה השניה את הבעיה הערבית בארץ ישראל וזאת עשתה בשתי דרכים: 1) ע"י כיבוש העבודה, ו2) ע"י עידוד הלאומנות הערבית".
מהו "כיבוש העבודה"? אנשי העליה הראשונה רכשו אדמות רבות מ"אפנדים" ערביים והמשיכו להעסיק פלאחים (פועלי חקלאות) בעיבודה. אולם ובשונה מהם, מחויבותם האידיאולוגית של אנשי העליה השניה לעבודת האדמה בפועל, גרמה לנישול מתגבר של פלאחים מפרנסתם שהיתה שמורה להם בימי העליה הראשונה. הפלאחים הערביים (שרבים מהם היו מבקשי עבודה שהגיעו מכל המזרח התיכון ולאו דווקא תושבי המקום) היו עד אותה נקודה שווי נפש אם הם עובדים עבור האפנדי הערבי או עבור החקלאי המהגר. אך נישול הפרנסה אצל רבים ("כיבוש העבודה") "יצר מרמור אצל הפלאחים שהחלו עקב כך לגבש תודעה לאומית ואנטי ציונית" (שם).
תודעה חדשה זו, שהתפתחה למרבה האירוניה דווקא על רקע פגיעה ב"מעמד הפועל הערבי", התחברה להיבט המוסלמי והחלה לצמוח מתוך עוינות (חוק התוצאות הבלתי צפויות בפעולה...).
הדרך השניה והעקרונית יותר, היא המרתקת בעיני, ויסודה נעוץ באידיאולוגיה המרקסיסטית עצמה. וכך כותב רגבי:
"הציונות הסוציאליסטית אף דגלה בתורת מרקס הקוראת למלחמת מעמדות בין הפרולטריון למנצליהם הקפיטליסטים. החלוצים האמינו כיתר המרקסיסטים בעולם, כי למעשה המלחמות בין המדינות אינן מלחמות בין עמים, אלא מלחמות הנובעות מהתנגדות אינטרסים קפיטליסטיים וכי עם התגברות מעמד הפועלים על הבורגנות הנצלנית יבוא השלום בין העמים. באשר ליחסים בין היהודים לערבים סברו המרקסיסטים הציונים, שעם מיגור הבורגנות היהודית וסילוק האפנדים הערבים לא יהיה מקום עוד למריבות וסיכסוכים בין הפועל היהודי לפועל הערבי, בפרט לאחר שהפועל היהודי ילמד את הפועל הערבי ויובילו לקראת קדמה ורווחה".
הלך חשיבה זה השתקף כאמור גם באותה "קונספציה" שכשלה באסון ה7 באוקטובר 2023, וכאמור בחלק הקודם. יסוד זה התבטא גם בחזונו של שמעון פרס ל"מזרח תיכון חדש". ההנחה שהסטנדרט המערבי של "קידמה ורווחה", הוא משאת ליבם של כלל ערביי המזרח התיכון, מאפיינת למעשה את כלל המעורבות המערבית באזור מזה כ100 שנים. ברם, אשליה זו מתנפצת פעם אחר פעם אל קרקע המציאות ובדרך כלל מלווה באש ובנהרות של דם.
ממשיך רגבי: "אידיאליסטים אלה סברו גם שכל תנועה לאומית הינה בהכרח תנועה עממית אשר מטבעה עשויה לאהוד את הסוציאליזם, ועל כן תמכו הם בתנועה הלאומית הערבית, אשר באותה עת החלה להראות ניצנים ראשונים. לא עלה בדעתם שהתנועה הלאומית הערבית עשויה לינוק את תורתה ממגמות השתלטנות שאפיינו את היהירות, ההתנשאות והאכזריות המדינית של הערביות הקדומה כפי שהשתקפה בתורת האיסלאם. הם לא הבחינו כי התנועה הלאומית הערבית אינה דוגלת באחוות עמים אלא חותרת לקראת הקמת אומה ערבית גדולת מימדים, בעלת תרבות אחידה, שלמה ורציפות טריטוריאלית שתגובש על ידי מחיקת כל ההבדלים התרבותייים הקיימים בארצות שהיו פעם תחת שלטון ערבי".
אבחנתו זו של רגבי היא אבחנה חדה לשורשה העקרוני של טעות מרה שמלווה אותנו עוד מתחילת המאה ה20, בואכה זמן כתיבת מאמרו (תחילת שנות ה80, טרם נפילת קיר הברזל). אותה "גברת" התבטאה "בשינוי אדרת" מאז ימי העליה השניה, והמשיכה להשתקף מבעד ליחס השמאל הישראלי לאש"ף מאז 1967, בואכה הסכמי אוסלו בשנות ה90, ועד ימינו.
אותו עיקרון, והלך חשיבה ממשיכים גם בתנועות הפרוגרסיביות של ימינו, שכפי שנראה להלן הם למעשה נאו-מרקסיסטיות.
מרקסיזם וניאו מרקסיזם: תיאורו של דאגלס מאריי
בספרו "שגעון ההמון- איך שיח הזהויות הורס את החברה" שכבר הומלץ כאן, מתאר (ע"מ 67) העיתונאי והוגה הדיעות דאגלס מאריי (שהתגלה במלוא עוזו בחודשים האחרונים במאבקו למען ישראל בתקשורת העולמית, וכמעוז הסברה פרו-ישראלית אחרי הטבח) את הכרזה המרקסיסטית המפורסמת מ1911, "הפירמידה של השיטה הקפיטליסטית".
הפירמידה מחלקת את העולם למעמדות היררכיים כוחניים שבתחתיתם מעמד הפועלים המחזיק את כל הפירמידה על כתפיו. "בקומה שמעליהם אכלו ושתו בבגדים הדורים המעמדות הקפיטליסטיים שנתמכו בידי העמלים והיו יכולים ליהנות מכל השפע הזה רק בזכות עבודת הפועלים". מעליהם היה הצבא, מעליו הכמורה, מעליה המלך, ו"לבסוף בראש הפירמידה כולה, אפילו מעל למלך, היה שק גדול של כסף הנושא את סימן הדולר".
לאחר שהחלו להיראות מעשי הרצח והזוועה הקומוניסטיים, ובייחוד לאחר מלחמת העולם השניה, בואכה התמוטטות חומת הברזל בסוף שנות ה80, יצרו ההוגים המרקסיסטים גרסה חדשה של אותו עקרון. וכך כותב מאריי (שם 67-68) (הערות לא דגושות בסוגריים, והדגשות קו תחתון-אי"ל) "גרסה של הדימוי הישן הזה פילסה את דרכה אל לב אידיאולוגיית הצדק החברתי של ימינו. ...אחד הדברים שמורים על היסודות המרקסיסטיים של תבנית החשיבה החדשה הזאת הוא שהקפיטליזם שומר על מקומו בפסגת פירמידת הדיכוי והניצול. עם זאת השכבות האחרות בפירמידה ההיררכית, מאוכלסות בסוגים שונים של אנשים. בפסגת ההיררכיה נמצאים אנשים שהם לבנים, גברים והטרוסקסואלים. הם לא חייבים להיות עשירים, אך המצב חמור הרבה יותר אם הם כאלה. מתחת לנוגשים העריצים האלה נמצאים כל המיעוטים..."
כפי שנראה, כוללת קבוצה זו בעיני הנאו-מרקסיסטים את כל מי שנתפש בעיניהם כ"חלש" ומקופח מראש, ולענייננו הרלוונטי, הפלשתינאים והעזתים ה"כבושים" תחת המגף הישראלי כביכול, מככבים במצעד המדוכאים. ואילו היהודים שהם מלכתחילה "אוהבי כסף ורכוש", ובגדר "לבנים" ומסומנים מראש כגורמי עוול מצד זה, הפכו להיות בנוסף לחטאיהם הטבועים, גם כובשים ונוגשים.
בימינו החליפה ההשקפה הנאו-מרקסיסטית את מושג ה"פרולטריון" במושג "פריבילגים" המוגדרים כאלה המנצלים מראש ובאופן מוחלט מעצם היותם "כאלה" את האחרים שהם חלשים ומקופחים "בהגדרה" (ובטיעון מעגלי "מפואר" של הנחת המבוקש). עיוות מובנה זה, מחייב לתפישתם, וכהמשך ישיר לסוציאליזם הקשה, כפיית שוויון מלאכותי, לא רק של הזדמנויות, אלא ובעיקר- שוויון מלאכותי של תוצאות, מה שכמובן אינו אפשרי ללא התערבות בכפיה.
ממשיך מאריי: "הפרטים האלה (החלשים, או החלשים לכאורה) נרמסים, מדוכאים, נדחקים ומוזנחים בידי המערכת הלבנה, הפטריארכית, וההטרוסקסואלית... וממש כפי שהמרקסיזם בא לשחרר את הפועלים ולחלק את העושר לכל, כך בגרסה החדשה הזו של הטענה הישנה, כוחם של הזכרים הפטריארכים הלבנים צריך להילקח מהם ולהתחלק באורח הוגן יותר עם קבוצות המיעוט הרלוונטיות".
אלה הם הפזמונים השגורים בקרב יחידים או קבוצות מקרב הפרוגרס המערבי ובמונחים של קולקטיביזם קבוצתי מובנה. הגישה הנאו מרקסיסטית מכוונת לכפיה כוחנית מתוחכמת תוך הסתמכות על חוקי חופש הביטוי וההפגנה המערביים. להשקפתם יש כאן פעילות "מוסרית" של "מידה כנגד מידה", כנגד כל מי ששייך בעיניהם לאותם קבוצות של פריבילגים מדכאים בהגדרה, ומתוך תפישה שהמטרה מקדשת את האמצעים (אין זה מקרי שבהפגנות נגד ישראל מופיע הכיתוב by any means necessary- "בכל האמצעים הנדרשים").
כמה מהטקטיקות כוללות הפעלה גורפת עד כדי נבירה במאמרים או אמירות של מאן דהו עשרות שנים לאחור, של "תרבות הביטול" (cancel culture), הפגנות אלימות בקמפוסים וברחובות, השפעה כוחנית אקטיביסטית על תרבויות ארגוניות, חתירה למעורבות בולטת בצמתים מרכזיים בתקשורת, במשפט ובאקדמיה, קבלה למוסדות שלא על בסיס יכולת אלא על בסיס גזע או נטייה, מעצם היותם שייכים לגזע מגזר או קהילה מסוימים, ועוד.
בהמשך הדברים (ע"מ 72-73) מציין מאריי את עבודתם של החוקר הפוסט-מרקסיסטי הבולט ארנסטו לקלאו ושותפתו לכתיבה שנטל פוף, שהציגו ב1985 (במקביל לתקופת כתיבת מאמרו של רגבי) את "אחד היסודות המוקדמים למה שיהפוך בהמשך לפוליטיקת הזהויות". לקלאו ופוף חיפשו לכנס תחת המאבק הסוציאליסטי קבוצות נוספות כגון נשים, סטודנטים, צעירים, מיעוטים לאומיים (כגון הפלשתינאים), גזעיים ומיניים, תנועות אנטי גרעיניות ואנטי ממסדיות... מאבקים אורבניים, אקולוגיים, אנטי סמכותניים, אנטי ממסדיים, אתניים, או של מיעוטים מיניים", והכל בשם "התועלת שהמאבק הסוציאליסטי (שהחל כבר אז לפשוט את הרגל, בימים שלפני קריסת חומת הברזל) יכול להפיק מתנועות חברתיות חדשות".
מאריי מתאר שצירופם של התנועות החדשות האלה הניב "יתרונות מידיים ברורים", כתיאורם של לקלאו ופוף (שם 74): "האויב מוגדר לא לפי התפקוד שלו כמנצל אלא מתוך שהוא אוחז בכח מסוים (כפרולטריון בשעתו). והכוח הזה בתורו אינו נובע ממקום כלשהו ביחסי הייצור, אלא הוא התוצאה של צורת ארגון חברתי האופיינית לחברה בת ימינו. החברה היא אכן קפיטליסטית אך אין זה מאפיינה היחידי: היא גם סקסיסטית ופטריארכלית, וכמובן גם גזענית".
במאמרה המצוין והמומלץ במגזין אפוק (ינואר 2024) מראיינת מאיה מזרחי את הפרופסור והחוקר דיוויד ברנשטיין, מבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, המתאר היטב את שתי התיאוריות הנאו מרקסיסטיות ש"הכו שרשים בעשרות השנים האחרונות באוניברסיטאות האמריקניות והפכו לנפוצות מאד היום". דבריו של ברנשטיין בראיון למזרחי, מחזקים את דבריו של דאגלס מאריי, ומוסיפים את הקישור האקטואלי לעיוות המוסרי הנובע מההיגיון הפנימי הפרוגרסיבי.
הראשונה היא "תיאוריית הגזע הביקורתית" שהופיעה בשנות ה-70, ושטענתה המרכזית היא שבאופן מובנה "הצלחה של קבוצה נתונה בחברה נובעת ממידת הדיכוי שהיא הפעילה כלפי קבוצות אחרות בחברה"..... הדיכוי הוא תכונה מובנית בכל הצלחה, שבהכרח באה תמיד על חשבון ובגלל "ניצול או דיכוי אחרים". המצליחים חוטאים בהגדרה. אלה הם למעשה ה"פריבילגים" שראינו מבעד לדברי דאגלס מאריי. יש לשים לב לתפישת האדם המשתקפת כאן במונחים קולקטיביסטים, וכהמשך ישיר לתפישת האדם במרקסיזם. תפישת אדם כזו אפשרה לדורסנות הקומוניסטית הסובייטית ודומותיה להשמיד כל יחיד ש"הוחלט" שהוא סוטה מ"טובת הכלל".
מסביר ברנשטיין בראיון למזרחי, "שאם אתה משתייך לקבוצת כוח בחברה אתה אוטומטית גזען. לכן, אנשים לבנים, המשויכים היום לקבוצת הכוח בחברה, נתפסים אוטומטית כגזענים כלפי שחורים, בעוד ששחורים אינם יכולים להיות גזענים כלפי לבנים, פשוט מכיוון שלא ניתן להיות גזען אם אין לך כוח בחברה. כל התיאוריה הזו מבוססת על דינמיקות (קולקטיביסטיות) של כוח".
התיאוריה השנייה שמתאר ברנשטיין בראיון מכונה "התיאוריה האנטי-קולוניאליסטית", המבקשת לכפות תיקון של מה שהיא תופשת כעוולות קולוניאליסטיות, המייצגות חוסר צדק היסטורי גדול שצריך לתקן. "גם תיאוריה זו מיוסדת על גרסה של המרקסיזם, המתבוננת בעולם מבעד לאותן עדשות של מדכאים ומדוכאים. גם במקרה זה היהודים מתויגים כמדכאים, כלומר כקבוצה קולוניאליסטית"....
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? (עמוס, ג', ג')
בראיון למזרחי, מסביר ברנשטיין היטב עד כמה שתי התיאוריות האלה רלוונטיות למה שקורה בין ישראל לחמאס, ועד כמה יש בהן בכדי להבין מדוע פרוגרסיביים רבים תומכים בימים אלה בחמאס – המוגדר כקבוצה מדוכאת המחוללת מהפכה של שחרור מול הכוח הקולוניאליסטי: "המטרה היחידה של האנטי-קולוניאליזם היא להיפטר ממי שאתה מגדיר כקולוניאליסט, ולהחליף אותו במי שאתה מגדיר כמדוכא החי תחת הקולוניאליזם". כפי שראינו גם בדברי מאריי, "האידיאולוגיה העכשווית השתמשה באותו רעיון (של המלחמה בפרולטריון-אי"ל) אך עשתה בו שינוי: כעת המעמד המדכא הם לא הבורגנים אלא האנשים בעלי הכוח. בדרך כלל אלה הלבנים או הקולוניאליסטים; ומנגד, המעמד המדוכא הם לא הפועלים, אלא קבוצות שונות שנבחרו, כגון נשים, שחורים, פלסטינים ועוד. כדי ליצור חברה טובה יותר, קבוצות המדוכאים חייבות לקום ולהילחם".
זהו היסוד הרעיוני מאחורי הצטרפותם של חברי הפרוגרס להפגנות הפרו-פלשתינאיות במלחמתם כנגד ה"ציונים" אותם הם תופסים למרבה הזוועה הנאו מרקסיסטית- כנצלנים, קפיטליסטים, בעלי הכח הכובשים, מנצלי החלשים והגזענים". אין להתפלא שעולה כאן גם ניחוח אנטישמי "למהדרין" שהרי לשיטתם, עקב חיבת היהודים לכסף ולכח הם צריכים לשמר את כוחם ה"כובש", ורוצים להשאיר את המצב על כנו, ובעקיפין להמשיך ולשלוט בפלשתינאים ה"מסכנים".
כותב עוד מאריי בספרו (שם 74-76): "לקלאו ומוף יצאו במפורש למצוא או לברוא מעמד "מנוצלים" חדש. מעמד הפועלים היה אולי מנוצל, אך הוא לא הצליח להכיר בכך, והכזיב תיאורטיקנים שלא הצליחו בדרך כלל ללכת בנתיב הקידמה הסלול לפניהם....צאצאיהם האידיאולוגיים של המרקסיסטיים בפוליטיקת הזהויות ובשילוב המיצבים, שמחו להתגורר בחלל מוצף סתירות, אבסורדיים וצביעות".
הצביעות, אוי הצביעות.
לחינם התאכזבו ישראלים רבים שלא הבינו איך במקרים רבים לא התעניינו חבריהם משכבר הימים בשלומם אחרי הטבח הנורא[1]. אכזבה והשתאות כלל ישראלית נרשמה גם כאשר ארגונים שונים לזכויות נשים, זכויות אדם, מוסדות האו"ם, אגודות סטודנטים, אוניברסיטאות יוקרה, ארגוני האו"ם וארגוני סביבה פרוגרסיביים (כגון אגף גרטה השבדית ודומיה), ובתי דין לזכויות אדם, שתקו בדממה רועמת, או הפכו את עורם מהר מאד לאחר הטבח בהאשמת ישראל באותם פשעים שנעשו לנו.
במאמרה שצוטט לעיל, מזכירה מאיה מזרחי גם את קריאתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יום לאחר פארסת השימוע בקונגרס לשלושת נשיאות האוניברסיטאות המובילות בארה"ב (הרווארד, MIT, ופנסילבניה). נתניהו קרא "לארגוני זכויות הנשים ולארגוני זכויות האדם בנושא אחר לכאורה: שמעתם על האונס של נשים ישראליות, זוועות נוראות, השחתת איברי מין. איפה אתם לעזאזל?".
מזרחי מביאה שם את תשובתה המזעזעת של פמיניסטית בריטית ידועה בשם לינדזי ג'רמן, שהגיבה לנתניהו בזו הלשון: "אי אפשר לדעת בדיוק מה קרה באותו יום, אבל אפשר לנסות להסתכל על ההקשר שבו מתקיימים האלימות והאונס במצבים כאלה...ישראל היא מדינה מתנחלת קולוניאלית המדכאת את שאיפות השחרור הלאומיות של העם הפלסטיני".
אלה הן דוגמאות בוטות לצביעות שלא תיאמן ואנטישמיות, שהתבטאה בין יתר דברים ובמיוחד באדישות אכזרית או בהכחשה והטלת ספק בעדויות לזוועות מעשי האונס בעוטף. גם התעלמותם של דמויות מפתח נשיות (מישל אובמה, אוקטביו אורטז, מישהו?) מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית ממה שקרה לנשות העוטף ומסיבת נובה, תיזכר להן לדיראון עולם.
במאמר מוסגר על דברי ברנשטיין על כך שהתיאוריות האלה "הפכו לנפוצות מאד היום", וכפי שהזכרנו לעיל, יש להתבונן: כאשר רעיון מסוים הופך לנפוץ ורווח, אין משמעות הדבר שכל אחד מהמחזיקים בהיבטים בו או בכולו, יודעים להסביר את התיאוריה הפוליטית והמשמעות הפילוסופית שמאחוריו. יש מתוחכמים ומשכילים יותר, שיודעים היטב איזו אידיאולוגיה הם מבקשים לבסס במרחבי התרבות בפועל. לעומתם יש רבים הרבה יותר, שכצרכנים, קולטים ומאמצים רעיונות רווחים כמובנים ונכונים כביכול מאליהם, ומבלי לעצור ולבדקם, כמעט אך ורק מתוקף היותם משתקפים בתקשורת או בתרבות. ולכן- אין תחליף ללימוד ועיון עצמאי, ואין דרך אחרת לרכוש חכמה ודעת, וחשיבה ביקורתית ועצמאית .
בלשון חכמינו מימי הבינים, נקראות תפישות מעין אלה דעות "מפורסמות", כלומר כאלה שרווחות בהקשר חברתי מסוים אך שלרוב אינן דעות "מושכלות". לכך כיוונו מעלה כאשר הצבענו על כך שגם אצלנו בחוגי השמאל, מרכז, וגם ימין, לא בהכרח ידעו לנמק את כל הדעות שרווחות בימינו בגדר "פוליטקלי קורקט" ומשמעותן. אך המתוחכמים שבהם, יודעים גם יודעים, ויושבים בצמתים אסטרטגיים משפיעים בממסד התקשורתי, אקדמאי, משפטי ואף צבאי.
המערכונים המבריקים והמדויקים של תכנית הסאטירה ארץ נהדרת (כגון אלה כאן[2], כאן[3], וכאן[4]) כנגד הצביעות הפרוגרסיבית, היו ב"הפוך על הפוך" מייצגות נאמנות של השקפות פרוגרסיביות השולטות בימים כתיקונם (אלה הרחוקים של לפני ה7 באוקטובר 2023), לא רק באו"ם או בברקלי, אלא וכאמור גם בחלקים נרחבים בתקשורת, באקדמיה, ובמערכת המשפט שלנו, כולל לעתים גם בתכנית זו עצמה. הבה ונקווה שההתפכחות של כולנו תהיה מלאה ושלמה מעתה והלאה.
הפיכחון של דוד בן גוריון
וחזרה לימים שסביב קום המדינה: דוד בן גוריון שהיה מפוכח הרבה יותר ממשיכיו, ידע להתגבר על ההטיה המובנית של תפישתו המקורית ולהשתנות בהתאם. וכך מתאר זאת רגבי במאמרו (שם 106): "בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, סבר בן גוריון כיתר הסוציאליסטים, אך לאחר פגישות עם מנהיגים ערביים ושידוליו הרבים למצוא נוסחת פשרה כלשהי, נוכח לדעת כי תורת מרקס אינה ניתנת ליישום בין היהודים לערבים. יחד עם בן גוריון נטשו רבים את רעיון הפתרון המרקסיסטי של הסכסוך הערבי היהודי, אולם נותרו לא מעטים מבין הציונים הסוציאליסטים שלא זנחו תורה זו וממשיכים עד היום (תחילת שנות ה80 עת נכתב המאמר) לאהוד את התנועה הלאומית הערבית ולעודד אותה עד כדי תמיכה בחסידיה הנלהבים ביותר, במיוחד אלה הטוענים שאף הם סוציאליסטים, והנמנים עם אויביה המושבעים של ישראל".
בן גוריון שהיה אף הוא סוציאליסט קשה אך מפוכח הרבה יותר, זיהה כעבור זמן את הכשל בגישה האידיאליסטית ואי ההלימה שלה למציאות הריאלית, והוביל שינוי ביחס לערבים.
אך נראה שתמיד נשארה שארית לאשליה ולדמיון. הלם השואה ותלאות הקמת המדינה, שימרו תפישות אלה על אש קטנה, מבעד למציאות העגומה של הטרור הערבי לפני 1948 (כגון מאורעות תרפ"ט ועוד רבים) ואחריה. אך משהוקם אש"ף ב1964, ואחרי מלחמת ששת הימים ב1967, החלה לצוץ שוב "אותה גברת בשינוי אדרת" מבעד לאהדה ל"חלש" הערבי ולתנועה הלאומית שלו. אלה הגיעו לשיא מחודש בהסכמי אוסלו כעבור עוד כ30 שנה ממלחמת ששת הימים. לאחר ההסכם, ולמרות האינתיפאדות והטרור, המשיכו רבים להחזיק באשליות מאשליות שונות לגבי היכולת לפתור את הסכסוך מהזוויות השונות שתוארו לעיל, אם נאו מרקסיסטיות, אם פרגמטיות, אם תמימות, ואם השואפות לכפיית המערביות "שלנו", אם רק ישכילו אלה ויראו אותה. המשותף לכל אלה, היא ההתעלמות מהאפשרות שישנה כאן כאמור מלחמת דת שנכפתה עלינו, עוד בתחילת המאה ה20, שלה שרשים עמוקים בערש האסלאם.
ניתן לומר, שהתנועה הלאומית הערבית העמידה במקביל לאוטופיה המרקסיסטית דאז והנאו-מרקסיסטית של ימינו, אוטופיה נגדית משלה: אוטופיה רצחנית גזענית וקולקטיביסטית של אסלאם רדיקלי.
לשקר אין רגליים
זיהוייהם של רגבי, מאריי וברנשטיין חדים ונכוחים. הרוח המרקסיסטית הפכה כאמור במערב שלאחר נפילת ברית המועצות ל"נאו-מרקסיזם", שהצליח תוך שימוש בטקטיקות ובמושגים דמגוגים מתוחכמים וגנובים (שוויון, גיוון, חוסר אפליה), ובמימון נדיב של ארגונים פילנטרופיים, ואחר כך גם של ארגונים מדינתיים לחדור להכרתם של רבים וטובים, משמאל אך גם מימין, אם בידיעה מפורשת ואם שלא בידיעה מפורשת.
רוחות אלה חדרו למעשה לחלקים נרחבים בעולם המערבי וגם כאמור, לחלקים רחבים בממסד הישראלי, על גווניו כגון הצבא, המשפט, האקדמיה והתקשורת, שהוקמו בתחילת הדרך ברוח דמותו של הסוציאליזם הקשיח של מפא"י ותנועת העבודה, ונותרו משורשים היטב גם אצל יורשיהם הרוחניים המודרניים, וזאת למרות השינויים הפוליטיים התכופים.
רבים מאלה מאיישים תפקידי מפתח בצמתים מרכזיים של הממסד הישראלי, אם בזכות כשרונם (ללא ציניות) ואם בזכות גישתם המחשבתית שהפכה ברבות השנים לתואמת התפישה המערכתית, ושהמשיכה עקב כך להתקבל בברכה ולעזור לקידומם גם אם לא במפורש. זוהי גישה עקרונית שלא השתנתה מספיק גם אחרי 76 שנות עצמאות, ושהעיוורון הנובע ממנה, לצד חולשה לזהות את הבעיה או להודות בה, הובילו במהלך השנים לתפישות מדיניות שגויות רבות מימין ומשמאל ולמחירים כואבים וקשים מנשוא.
וכבר אמרו חכמים (מסכת שבת, ק"ד) "קושטא קאי, שיקרא לא קאי" (אמת עומדת שקר לא עומד), או בגרסה העממית שהשתרשה: "לשקר אין רגליים". וכך, וכפי שהודגם בחדשים האחרונים ובכלל, כשמתמידים בזיוף ובהתעלמות, וכשהאמונה ברעיון הופכת להיות עיוורת ומנותקת, אם ברמה האישית ואם ברמת הכלל, סופו של השקר שמתפוצץ באופן אכזרי.
נסיים בתקווה שאירועי החדשים האחרונים גרמו להתפכחות אצל כולנו, ואצל כל מי שצריך, אזרחים ואנשי ממסד כאחד, ושנעלה כולנו על דרך של אחדות מתוך יושר וייעוד משותף, ללא זיופי מציאות ואשליות, כי אין לנו לא ברירה אחרת, ולא ארץ ישראל אחרת.
-----
[#102]
[1] (ראה תיאורו של אחד ממארגני מסיבת הנובה, (דקה 7:50) כאן: https://open.spotify.com/episode/1BKaGT6czq4c8awzdkqu2u?si=24980f1afd9b425c
או תיאורם של כמה מאנשי השמאל הקשה מהעוטף כאן (דקה 18:35-20:05):