ממהותה של מנהיגות: ערך הפרט כתנאי לאחדות הכלל

מנהיג אמיתי וערכי מזהה, מתחשב ורותם את יכולותיהם המיוחדות של כל אחד ואחת מאנשיו להשגת חזון ומטרה משותפים, תוך שהוא מצליח להוביל לשינוי ערכי חיובי בקרבם. כל מנהיג ציבור, הקורא, מעודד, או אינו מתנגד, לאובדן גוון קולו הייחודי של הפרט, סותר למעשה את תפקידו כמנהיג בישראל כפי שלמדנוהו ממשה רבנו.

כאיש אחד בלב אחד: לפי מהותו של כל אחד ואחד

הפסוקים בספר שמות (פרק י"ט, א'-ב') מתארים את בואם של בנ"י למדבר סיני עד הגיעם להר. "...ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". הפסוק מסכם את המעבר מרפידים להר בלשון רבים: "באו"... "וַיִּסעו... ויבואו... ויחנו" .

בהגיעם אל הר סיני, משתנה פתאום ההתייחסות לעם ישראל ועוברת מלשון 'רבים' ללשון יחיד, כפי שכתוב "וַיִחַן שם ישראל נגד ההר"– במקום ו"יחנו".

רש"י מבאר שהשינוי בלשון נובע מכך שקיבלו את התורה "כאיש אחד, בלב אחד" – היינו במטרה משותפת ובשאיפה אחת. עוברים שלשה ימים ומגיעה קבלת התורה עצמה. כלל ישראל שומעים "קולות וברקים...וקול שופר חזק מאד...וכל העם רואים את הקולות".

על מהותן של אותן קולות רבים אומר המדרש בשמות רבה, לפרשת יתרו כ"ט, א' על הדיבר הראשון- "אנכי ה' אלקיך:

"חזר ר' לוי ופירשה, אמר להם: השמע עם קול אלהים, כיצד?

אילו היה כתוב קול ה' בכחו, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא קול ה' בכח, בכח של כל אחד ואחד.

הבחורים לפי כחן,

והזקנים לפי כחן,

והקטנים לפי כחן....."

כותב על כך הרב שלמה וולבה זצ"ל בשער השלישי של חלק ב' בעלי שור:

".....נתבאר שכל אחד אמנם שמע אותן הדברות, אבל כל אחד שמע פירוש אחר, וכפי שביאר הרמח"ל בדרך עץ החיים שישנם ששים ריבוא פירושים על התורה וכל אחד כפי שורש נשמתו קיבל פירוש משלו, ועל זה נאמר להם "אנכי ה' אלקיך" שהכל בא מאחדותו ית'. הרי לב אחד, ודברים אחדים, אבל כל אחד קיבל לפי כוחו, ולא בטלה הפרטיות של כל אחד, ואדרבה: דווקא במעמד זה, קיבל כל אחד לפי הפרטיות שלו, הרי אחדות הלב יחד עם גילוי פרטיותו של כל אחד.

מצטיירת לנו במעמד הר סיני תמונה מיוחדת במינה שיש בה בכדי ללמד אותנו כמה שיעורים חשובים ביותר לכלל ולפרט הנוגעים אף לימינו.

לכאורה, היה אפשר לחשוב, שבמצב שבו כולם היו "כאיש אחד בלב אחד", היו דעתו של כל אחד, וחווייתו והבנתו את הדברים, זהים לחלוטין לזו של חברו, ושדווקא מזהות דעה זו, נבעה אחדותם.

ברם, התורה מלמדת אותנו שפני הדברים היו הפוכים לחלוטין: המשותף והמאפיין להיותם "כאיש אחד בלב אחד" היתה דווקא הזווית הייחודית של כל אחד, שהתקבלה "מלמעלה" ללא עוררין, ודווקא במעמד המכונן והגדול ביותר של אחדות עם ישראל מאז ומעולם.

עוצמת החוויה היתה כה גדולה, ודווקא מתוך שהיתה "בכח של כל אחד ואחד", היינו, בזווית ראיה שונה של פלוני או אלמוני, כפי כחו, כלפי אותו הדבר בדיוק. במונחים של ימינו ניתן לדמות את הדבר לתמונה דיגיטלית חדה וברורה של כדור הארץ המורכבת ממיליוני "פיקסלים" קטנים שכל אחד נמצא במקומו המיוחד, ודווקא מהיותו שם, בשילוב עם כלל הנקודות, מורכבת תמונה שלמה ורבת היבטים של כדור שלם.

דרך תיאורם הדרשני של חז"ל למעמד זה, מתגלה לעינינו נדבך חשוב ועקרוני ממנהיגותו של הקב"ה: מנהיג העולם ובוראו, מנהיג את ישראל דרך שמדגיש את חשיבות יחודו של כל יחיד עד כדי כך, שדווקא במקום בו כולם היו כאיש אחד בלב אחד, מדגישים חז"ל שנתן הקב"ה לכל אחד את הפירוש המתאים לשרש נשמתו שלו.

בעצם מעמד מתן תורה מגיע אלינו דברו של בורא ומנהיג העולם, ומלמדנו שדווקא במצב הנשגב של מקבלי תורה אמיתיים, שהוא המצב שכולנו מייחלים לו, המצב שבו סוף-סוף מתקיימת אחדות בכלל ישראל, בדרגת איש אחד-בלב אחד....

דווקא במעמד זה עלינו להשכיל ולדעת שקבלת התורה מבוססת על ההכרה שכל אחד ואחד שונה מחברו, ושקבלת תורה אמיתית, שתוביל ל"איש אחד בלב אחד" חייבת להיות כזו המכירה בגוון היחידאי ("אינדיבידואלי") היחודי של כל אחד ואחד.

מדרש כמעט זהה לנ"ל מובא במספר מקומות וביניהם, בפרשת נתינת המן, בשמות רבה (על פרשת שמות פרשה ה', ט'). גם בסיומו של המדרש שם, ישנה תוספת המקבילה את אותו דגש על ההתייחסות של ה' לכלל אך מתוך דגש המתייחס לכל יחיד ויחיד:

"אמר רבי יוסי בר חנינא: אם תמה אתה על הדבר הזה, למוד מן המן, שלא היה יורד לישראל אלא לפי כח של כל אחד ואחד מישראל.

הבחורים היו אוכלין אותו כלחם, שנאמר (שמות טז, ד): הנני ממטיר לכם, לחם מן השמים וגו'.

והזקנים, כצפיחת בדבש, שנאמר (שם שם, לא): וטעמו כצפיחת בדבש.

ויונקים, כחלב משדי אמו, שנאמר (במדבר יא, ח): והיה טעמו כטעם לשד השמן".

והחולים, כסולת מעורב בדבש, שנאמר (יחזקאל טז, יט): ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך.

והעובדי כוכבים, טעמו אותו מר וגד, שנאמר (במדבר שם, ז): והמן כזרע גד הוא.

פניו של האדם- ראי לפנימיותו

בספרו "שפתי חיים"[1] כותב הרב חיים פרידלנדר בשם מורו הרב אליהו דסלר:

ש"פני האדם מבטאות את פנימיות האדם- תכונות נפשו- כפי דברי הגמרא בברכות נ"ח, א'- "אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה"....שוני הפרצוף נובע מהבדלי הדיעות- המידות, הפרצוף הוא ראי לתכונות נפש האדם, שע"י הפרצוף אפשר להכיר את פנימיות האדם..".

הפרצוף הוא ראי להכרת תכונת נפש האדם, כל הפרצופים שונים כשם שכל הדעות שונות. דבר זה טבוע בבריאה, ומודגש כאמור במתן תורה.

אנו מוצאים בספרי מסורתנו גם מושג קבלי שנקרא "חכמת הפרצוף". משמעה של חכמה זו היא היכולת להכיר את נפשו המיוחדת של כל אדם ע"י הבנת תווי פניו. זוהי חכמה שעל פי דברי הזוהר ניתנה לאדם הראשון, הייתה לשלמה המלך החכם מכל אדם, ואף ניתנה למשה רבינו ע"ה מנהיגם של כל ישראל.

כך מובא בזוהר רזי דרזין חלק ב’ פרשת יתרו דף ע' ע”א על הפסוק בו אומר יתרו חותן משה, אליו: “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע":

"כתוב “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א), זה ספר מאותן ספרים סתומים ועמוקים. להבין חכמה הסתומה והעמוקה שנמסרה לאדם הראשון בדבר צורות האנשים, חכמה זו נמסרה לשלמה המלך, ונחל אותה וכתבה בספרו". ולגבי משה כתוב: "...עד שבאה השכינה ולמדה לו, והיא ראתה וביררה לכל אותן האנשים שנראו בפרצוף הראוי, ושם למד משה חכמה זו ונכנס בתוכה, זהו שכתוב: “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם”, זהו שכתוב בו “וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ” (תהלים קב, כח)...." “וְאַתָּה תֶחֱזֶה”, ותסתכל בזה, אתה ולא אחר. להבין ולהסתכל בהששים רבוא ישראל".

בין אם הדברים הם כפשוטם, ובין אם באים אך כדי ללמדנו נמשל חשוב, הרי שדומה שמשמען דומה:

משה רבינו החכים בחכמה לה קוראים חז"ל "חכמת הפרצוף", שהיתה הכרחית עבורו ע"מ שיוכל להנהיג את ישראל בצורה נכונה ויעילה, בין היתר ע"י "שיוכל להבין ולהסתכל בהששים ריבוא ישראל". על פי דברים אלה ובבחינת "תן לחכם ויחכם עוד", לימדה השכינה את משה רבינו ע"ה לדבוק באותה תכונת מנהיגות שלמד מבורא עולם. כשם שהמנהיג-הבורא-נותן התורה, נתן במעמד נתינתה ששים ריבוא פירושים בהתחשבו בשרש נשמתו של כל אחד ואחד, כך גם משה רבינו הנהיג את ישראל מתוך ראיה המתחשבת בתכונות הנפש של כל אחד ואחד.

אם כן, ולסיכום המסר העיקרי במאמר זה, ראינו תכונה אחת של מנהיג ישראל: זה המאחד את הכלל דרך התחשבות ביחודו השרשי של כל פרט המרכיב את הכלל הזה. ראינו שהתורה ניתנה לעם ישראל כשהיו "באיש אחד כלב אחד" באחדות מלאה, ודווקא במצב זה ניתנו 600,000 פירושים לכל אחד ואחד מהם על פי שרש נשמתם האישי והיחודי. נראה שישנו כאן מסר עמוק ממנהיג העולם שאחדותו המלאה של עם ישראל באה אך מתוך התחשבות בגוון היחודי של כל יחיד.

מכך ניתן אולי ללמוד לקח חשוב, על יסוד מה שלימדונו חז"ל אודות מהות הנהגתו הישירה של הקב"ה בהר סיני, ואודות הנהגתו של משה: כל מנהיג ציבור, הקורא, מעודד, או אינו מתנגד, לאובדן גוון קולו היחודי של הפרט, סותר למעשה את תפקידו כמנהיג בישראל כפי שלמדנוהו ממשה רבנו.

תפישה המנטרלת, מתעלמת או מתנגדת לגוונו הנברא והמתפתח של היחיד, מעכבת הלכה למעשה את אחדותו של כלל ישראל ודוחה למעשה את קבלת התורה של "איש אחד בלב אחד".

ציבוריות כוחנית בה "כולם צריכים לחשוב אותו דבר על כל דבר", או "להתייחס באותה צורה לכל דבר", היא זו שבה נרמס היחיד ומקומו, ובניגוד למה שמלמדנו הקב"ה כאן. שהרי, אם ההנהגה ברגע המכריע והגדול בתולדותינו, היתה כזו, הרי שרק תפישה שתחזור לאותו עיקרון היא שתוביל לאחדות של איש אחד בלב אחד ולקבלת תורה אמיתית.

[1] אמונה ובחירה א' 204

[#18]