עיונים בתפישת הרמב"ן את נושא ההשגחה ומהותה (חלק ו')

מאמר ו': סתירות לכאורה בדברי הרמב"ן בנושא ההשגחה, הנס, והטבע.

[מאמר 6 מתוך 8 בסדרה] סקירה יסודית של תפישות הטבע והנס ברמב"ן, מעלות מגוון סתירות לכאורה בין דבריו מתוך מגוון המקורות, מה שיוצר בתורו שאלות רבות באשר להגיון הפנימי העולה מדבריו. במאמר זה נסקור כמה מסתירות ושאלות אלה, שעל פתרונן ננסה לעמוד במאמרים האחרונים בסדרה זו.

לקריאת מאמר זה מומלץ לעיין במאמרים הקודמים בסדרה.

עיון משולב בכלל דבריו של הרמב"ן זצ"ל ממגוון המקורות שהבאנו במאמרים הקודמים ושנוסיף כאן, מעלה מספר סתירות לכאורה בכמה מישורים, הקשורים לשני היבטי הדיון בהשגחה, שהזכרנו במאמרים הקודמים.

כזכור, אמרנו שהדיון בהשגחה מתחלק לשני חלקים: הראשון הוא הדיון העקרוני במהות ההשגחה, במושגים התלויים בה, במשמעותה, באופן התגלותה, ועוד. השני הוא הדיון בפרטי ההשגחה, כלומר, באופן בו ישנו ביטוי מציאותי לאשר נקרא בשם "השגחה" לפרטיה (שאלות כגון איך מושגח צדיק, איזו השגחה יש לבינוני, מה בדיוק קורה לעם ישראל לעומת עמים אחרים, מה פשר שיפוט אישי בראש השנה, ועוד). על פי אותה חלוקה נכוון גם את החלק הבא בעיוננו שבו נצביע על כמה מהקושיות העולות מפשט דברי הרמב"ן וננסה לפתרן.

ננסה להציג את הדברים בשני מסלולים:

א. סתירות עקרוניות, כלומר, כאלו הנובעות מאי התאמה לכאורה הקיימת בין ההגדרות השונות שנותן הרמב"ן למושגי היסוד בהם עסקנו.

ב. סתירות בפרטים, כלומר בפרטי דברי הרמב"ן אודות אופן ביטויה של ההשגחה במציאות.

בפתח הדברים אנסה להצביע על עיקרי הסתירות העולות לכאורה מדבריו, ואחר כך אציע אפשרות הבנה בשיטת הרמב"ן, המשלבת הוראה של הגיון פנימי ומציאותי[1] אחיד, השזור למיטב הבנתי כחוט השני במשנתו. סיכומם של הדברים יהיה הצגתם של יסודות הגותיים- עיוניים העולים מדבריו, שייתנו לנו הצצה לבסיס שיטתו של הרב זצ"ל.

עשר קושיות על דברי הרמב"ן

ראשית נציג וננמק את הסתירות העקרוניות העולות מלימוד דברי הרמב"ן במקורות השונים. הסתירות העקרוניות מתמקדות במהות ההשגחה באופן כללי, וביחס בין הנס, הטבע וה"מקרים", ואלה הן:

א. נפתח בשאלה בה כבר נגענו במאמר שקדם: כאמור לעיל מלמד הרמב"ן בפרשת בא, שמות י"ג, ט"ז, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד.

ואומר גם בדרשת תורת השם תמימה[2]: "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, שהרי יעודי התורה כולה ניסים ומופתים גמורים הם". וגם, בהמשך ההקדמה לספר איוב: "מערכת מזלו משתנה בחטאו לרעה או בזכותו לטובה ואין הטבע מנהיג".

לעומת דברים אלה, אומר הרמב"ן [3] "אבל הכללים שמורים מאד...", ומוסיף [4], ואחרי כן לא ברא ולא יצר אלא אמר שיעשו הכללים פרטיהם כאשר שם בטבעם, כמו שאמרו חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם..." ועוד [5] "... כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים...".

קושיה ברורה העולה מהדברים היא, שמצד אחד, מלמד הרמב"ן [6] כי כל דברינו מעשינו ומקרינו, הם כולם נס ומשתנים בחטאינו לטובה או לרעה. מצד שני כפי שגם ראינו במאמרים הקודמים, הרמב"ן מצדד ומדגיש את חשיבותה של מערכת טבעית[7], קבועה, שבה דבוקה החכמה האלוקית, ושעל סמך קביעותה נסמכים דיני התורה (שהם ביחס לאדם). אם כך, מהי בעצם מהות ההשגחה? אם הטבע קיים חשוב וקבוע, ובסיס לדיני התורה ולכל מעשה המעוגן בקביעות, כיצד זה אומר הרמב"ן שכל דברי מקרי ומעשי האדם הם כולם נס?

בדבריו בפרשת וירא בראשית י"ח, י"ט, אומר הרמב"ן:

"והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש - ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תיפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז)..."

בפירושו על הפסוק "לא יגרע מצדיק עיניו"[8] מבאר הרמב"ן מעין אותם דברים:

"...עד כי החסיד הנמוך הדבק באלקיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בעניין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההווים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההוויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו לדבק באלקיו ישתמר שמירה מעולה והרחוק מן הא-ל במחשבתו, ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים".

בדבריו בפרשת עקב על הפסוק "בכל לבבכם ובכל נפשכם"[9] אומר גם כן:

"אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות... ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:

בשער הגמול[10] כותב:

"...ופירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההווים בנוהג של עולם, והבאים על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאין הגונים לפי טבע שלו ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן הנגיעות שבאות אפילו על המלכים. שבגון אלו אין ניצול מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים, לעשות לו כל רצונו בעולם הזה, שנאמר (תהלים י', ה'), "יחילו דרכיו בכל עת. אבל שאר בני אדם, בין צדיקים בין רשעים כולם בכלל מנהגו של עולם הם".

ובהמשכה של ההקדמה לפירושו על איוב אומר:

"והנה נאמין בהשגחה גמורה כעניין עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ רואות רעים וטובים גם בהשגחה מופתית רצוני לומר ייעדי התורה והניסים כולם...".

על בסיס קושיה א', כל חמשת הציטוטים לעיל מעלים אף הם מספר שאלות דומות במהותן:

ב. אם אכן, כדברי הרמב"ן, כל "דברינו, מעשינו מקרינו הם כולם נס", ואם הננו מאמינים "בהשגחה הגמורה", אזי כיצד אומר הרב שבעולם השפל, "...גם בני אדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם"? הרי לפי דבריו אין מקרה, מעשה או דבר לאדם שאינו ב"נס"?

ג. אם יש שהאדם "מונח", או "משולח ונעזב" למקרים, איך ניתן לומר גם שהוא תמיד מושגח?

ד. אם כל "מעשינו ומקרינו כולם נס", אזי מדוע מציין כאן הרמב"ן שרק "בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד"?

ה. ואם הכל נס, מה משמעות "נתינה למקרים" מלכתחילה?

ו. מדוע בפרשת ו"ירא" ובהקדמה לאיוב כותב שהנסים נעשים רק לחסידים ולדבקים, ואילו בפרושו בפרשת "עקב" בדברים, כותב שהנסים יעשו לצדיקים ולרשעים, ורק הבינוניים "כדרך מנהגו של עולם"? ומדוע בדבריו בשער הגמול, מונחים כולם ל"מנהגו של עולם" ורק ה"רשעים" הגמורים "נשמרין מן השמים" מהמקרים? יש כאן לכאורה שלש גרסאות.

סתירה לכאורה נוספת קשורה לכוונת "כל דברינו ומקרינו" "וכל מעשינו". הרי כל המקרים והדברים הקורים לאדם כרוכים בטבע, ר"ל, שכל הטבע והיקום כולו הוא מבחינת האדם חלק מרכזי ב "דבריו" וב"מקריו", שכן כל הידוע לו, וקורה לו (כדבריו "כל מקרינו") נובע בכל עת מהבריאה הקבועה כפי שהראנו במפורט בפרק על השקפת הטבע.

אם כך:

ז. יש לומר שההשגחה הכללית כולה אף היא נופלת בגדר "נס" למרות קביעותה. האם לכך מתכוון הרמב"ן? או שרק ביחס לאדם יש לומר ש"הכל נס"?

ח. ולפי אותו הלך מחשבה, האם ניתן לומר ש"מידת הדין של מטה", המתבטאת בא-ל שדי, היא אך ביחס לאדם? הלא מידת הדין היא מושג גורף המתייחס לכל ההנהגה הטבעית כפי שאנו מכירים אותה.

ט. ועוד, אם נאמר, כפי שיוצא מדבריו, שישנן כאן רק שתי דרגות, הלא נאלץ לומר שגם ההשגחה הכללית כולה, כולל היחס לשאר הבריות ולא רק כלפי האדם, אף היא בנס?

י. כמו כן ראינו בפרשת בא, נקודה עקרונית נוספת והיא "ומן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה". והראינו שבמושג "נסים נסתרים", מתכוון הרמב"ן למעשה למידת הדין, הטבע והקביעות (עיין בתת הפרק "שלש דרגות שהן שתים בעצם"). אם כן, הרמב"ן אומר שבאמצעות הנס המפורסם אנו לומדים שגם הטבע הוא כולו נס. מצד שני, ניתן לטעון שלא היינו יכולים להכיר בנס מפורסם לולא היינו מורגלים בטבע. אנו מכירים בהיותו של נס רק בגלל שיש טבע קבוע ומתמיד, אחרת מה משמעות החריגה מהטבע הקבוע? אם כך, לכאורה יוצא שבגלל שיש טבע יודעים שיש נס ולא להפך כיוצא מדברי הרמב"ן. כיצד תיושב הסתירה?

במאמרים הבאים בסדרה ננסה לענות על כלל השאלות הנ"ל תוך הצבעה על ההגיון הפנימי והמציאותי העולה מדברי הרב.

[1] הגיון פנימי: סדר הגיוני רציף בדבריו, וישוב הסתירות מתוך קבלה "ללא שאלות" של הנחות היסוד שלו, ומבלי לעיין ולחלוק עליהן. הגיון מציאותי: בחינה עיונית-שכלית גם של הנחות היסוד, בנסיון לראות האם ניתן לזהות את אחדותן גם עם "ההגיון הפנימי".

[2] ע"מ קנ"ג בכתבי הרמב"ן א'

[3] דרשה על דברי קהלת, ע"מ קפ"ז כתבי הרמב"ן א'

[4] שם

[5] בפרושו לפרשת "בחוקותי" (ויקרא כ"ו י"א)

[6] ראה מאמר תורת הנס של הרמב"ן לעיל

[7] עיין במאמר תורת הטבע של הרמב"ן לעיל

[8] איוב ל"ו, ז'

[9] דברים, עקב, י"א, י"ג

[10] סימן נ"א, מהדורת חזון יואל, ע"מ צ"ח-צ"ט

[#27]