עיונים בתפישת הרמב"ן את נושא ההשגחה ומהותה (חלק ב')

מאמר ב': מהות ההשגחה והיחס בינה לבין ידיעה וצדק

[מאמר 2 מתוך 8] כיצד מאפיין הרמב"ן את ההשגחה ואת חלוקתה לכללית ופרטית? במאמר זה, השני בסדרה, נסקור את תפישת הרמב"ן את מהותה של ההשגחה, וכן את האופן בו ראה את היחס בין השגחה למושג כידיעת ה' ולצדק.

כפי שהובא במאמר הראשון בסדרה, ובדעות השונות שסוקר הרמב"ן אודות שיבושי האמונה, מנסה הדיון ב"השגחה" לברר נושאים עקרוניים רבים ומגוונים. כשלב ראשון להבנת הסוגיה, יש לעיין בהגדרת הרמב"ן עצמו למושג ה"השגחה" ועיקרי הידיעה והאמונה העומדים בבסיס השקפה זו.

בהקדמתו לפירושו על ספר איוב [1] כותב הרמב"ן כך:

"האמונה בידיעת הא-ל יתברך, מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם, פינות גדולות מתורת משה רבנו ע"ה, כי הכופר אשר יאמר כי אין הקב"ה יודע אישי השפלים והשגחתם כופר בתורה בכללה...".

ההבחנה הראשונית שמביא הרמב"ן, כפי האמור בציטוט לעיל היא שההשגחה מחולקת לשני היבטים: "השגחתו בכללם" (השגחה כללית) והשגחתו "בפרטם" (השגחה פרטית). מהו על פי דברי הרמב"ן ההבדל בין שני אלה, ואיך מתבטא?

בפירושו לאיוב ל"ו, ז' על הפסוק "לא יגרע מצדיק עיניו" מבאר הרמב"ן:

"זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה ובאו בו פסוקים רבים כי אנשי התורה והאמונה התמימה יאמינו בהשגחה כי הא-ל ישגיח וישמור את אנשי מין האדם, כמו שכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו[2], ואמר דוד כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין[3] ולא בא בתורה או בנבואה שיהיה הא-ל משגיח ושומר אישי שאר הבריות שאינן מדברות רק שומר את הכללים בכלל השמים וצבאם ולכן הותרה השחיטה לצורך האדם ...".

ההשגחה הפרטית, היא שמירתו את "אנשי מין האדם", כלפיהם נוהג בצדק מוחלט כאומרו "לתת לאיש דרכיו וכפרי מעלליו", ושאותם יודע בפנימיותם ("כל לבבות דורש"... "וכל יצר מחשבות מבין").

ההשגחה הכללית היא שמירתו ית' את הכללים בשאר הבריאה. בנוסף לאדם שההשגחה עליו היא פרטית כאמור (ובהכרח, ממילא גם כללית), ההשגחה הכללית מתייחסת ל"שאר הבריות שאינן מדברות", ושמותרות לשימוש האדם כרצונו, ברשות מה'. שמירה זו היא גם שמירת ה' על כלל השמים וצבאם.

כך, ההשגחה הפרטית מקבלת את שמה ממעורבות אישית, פרטנית של הקב"ה בחיי כל יחיד ויחיד מבני האדם, שכלפיו קיימת הנהגה "כדרכיו וכפרי מעלליו", ביחס ישיר ומיוחד למעשיו, בעוד שכלפי שאר הבריאה לא ניכר דקדוק בפרטים כי אם רק בכללים, ומכאן "השגחה כללית".

את הטעם להבחנה זו מביא הרמב"ן בהמשך פירושו (שם)[4]:

"והטעם הזה ברור וידוע כי האדם מפני שהוא מכיר את א-להיו ישגיח עליו וישמור אותו, ולא כן שאר הבריות שאינן מדברות ואינן יודעות את בוראם ומטעם זה ישמור את הצדיקים, כי כאשר לבם ועיניהם תמיד איתו, כן עיני ה' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה..."

ההשגחה הפרטית באה על האדם מעצם מהותו כ"מדבר": האדם הוא הבריה היחידה המדברת, כלומר בעלת מערכת מושגית ויכולת ידיעה משכילה, שבעטיה מכיר האדם את אלקיו, ולכן האלקים ישגיח עליו וישמור אותו. וככל שיעלה האדם בדרגתו לדרגת "צדיק", וידבק בה' בלבו ובעיניו, כך גם עיני ה' יהיו עליו "מראשית השנה ועד אחרית השנה".

כפי שנראה בהמשך, ביטויה ומשמעותה של ההשגחה הכללית הם הקרוי בלשוננו "חוקי הטבע". במאמרים הבאים נרחיב על כך, כמו גם על ביטויי ההשגחה הפרטית ודרכיה ביחס לרמותיהם המוסריות השונות של בני אדם, ועל הקושיות העולות מדברי הרמב"ן בתיאוריו את דרכיהם של שני סוגי ההשגחות.

ידיעה והשגחה

אולם, טרם נדון בכך, יש להבחין בעיקר אמוני שמביא הרמב"ן, העומד בבסיס הדברים על השגחה והמניח אותה ואת שני היבטיה, והוא עצם ידיעתו המתמדת של הבורא בכל פרטי הבריאה וכלליה, והיותו מחדשה. עיקר זה הוא כה מרכזי עד שמי שאומר "כי אין הקב"ה יודע", הרי הוא "כופר בתורה בכללה".

נחזור לציטוט שראינו לעיל בהקדמתו של הרמב"ן לפירושו על ספר איוב[5] שם כותב:

"האמונה בידיעת הא-ל יתברך, מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם, פינות גדולות מתורת משה רבנו ע"ה, כי הכופר אשר יאמר כי אין הקב"ה יודע אישי השפלים והשגחתם כופר בתורה בכללה...".

הרמב"ן מדגיש עיקר זה גם בהמשך דבריו (שם):

"אבל צריכים אנחנו להאמין שהא-ל יודע האישים כולם ופרטיהם, העליונים והתחתונים מעשיהם ומחשבותיהם, העובר וההווה והעתיד, כי הוא העושה אותם ומוציאם מאפיסה מוחלטת אל ההויה שהם עליה... ואחרי כן נעתיק אל אמונת ההשגחה והשמירה ונגזור ונאמין מה שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם ולתת לאיש דרכיו וכפרי מעלליו...".

בשני האזכורים הנ"ל מתייחס הרמב"ן לידיעת ה' את הפרטים, כעיקר אמונה (האחד פותח ב"האמונה בידיעת ה'.. והשגחתו... פינות גדולות מתורת משה רבינו ע"ה..", והשני "אבל צריכים אנחנו להאמין.."). עוד נראה שעיקר האמונה הזה, מעוגן על פי דבריו בהכרה קודמת, "כי הוא", הבורא, מחדש העולם, הוא זה שעשה והוציא כל כלל ופרט, בעבר בהווה ובעתיד "מהאפיסה המוחלטת אל ההויה". הכרה זו היא הבסיס לעיקר האמונה אודות ידיעת הבורא את הפרטים.

בהתאם לנאמר לעיל, מוסיף ומלמד הרמב"ן שכשם שחדושו ית' את העולם הוא הבסיס העקרוני לאמונתנו שהוא יודע כל, כך גם נובע מידיעת הכל עיקר אמונה נוסף של היות הכל מושגח, כדבריו "ואחרי כן נעתיק אל אמונת ההשגחה ונגזור ונאמין...". סדר הדברים הוא אם כך: מחדש-יודע-משגיח-יכול. וזהו הבסיס לתורת ההשגחה כולה, ואלה בדיוק דבריו אותם הבאנו לעיל מפרשת בא:

"...יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול..."

ההשגחה והצדק

כפי שראינו לעיל ועוד נראה להלן פעמים רבות בדבריו, מדגיש הרמב"ן כי חלק בלתי נפרד מההשקפה על ההשגחה הוא הצדק האלוקי המוחלט. כל מאורע הוא חלק מהנהגת הצדק בעולם הזה ולעולם הבא. על פי השקפה זו לא יתכן שיקופח אדם כלשהו על מצווה או עבירה שעושה.

בחיבורו "שער הגמול" , כותב הרמב"ן את הדברים הבאים[6]:

"וכך דרשו בגמרא (תענית י"א.) "אל אמונה" כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין, כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה אפילו על עבירה קלה שעושין. "ואין עוול" כשם שמשלמים שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אפילו על מצווה קלה שעושים, כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושים".

בפירושו לאיוב ל"ו, ז' על הפסוק "לא יגרע מצדיק עיניו" מבאר הרמב"ן:

"זה הכתוב מפרש ענין גדול בענין ההשגחה ובאו בו פסוקים רבים כי אנשי התורה והאמונה התמימה יאמינו בהשגחה כי הא-ל ישגיח וישמור את אנשי מין האדם, כמו שכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו[7]..."

הקב"ה שומר את "אנשי מין האדם", כלפיהם נוהג בצדק מוחלט כאומרו "לתת לאיש דרכיו וכפרי מעלליו". כפי שראינו, זו מהותה של ההשגחה הפרטית, שמהותה היא מערכת גמול שבה נסיבות מקרה הקורה לאדם, או תוצאותיו, מותאמות באופן מלא לבחירותיו, ולדרגתו המוסרית. ועוד נרחיב על נקודה זו להלן כמתבקשת מאליה משיטת הרמב"ן.

[1] ע"מ י"ז

[2] ירמיהו ל"ב, י"ט

[3] דברי הימים א', כ"ה, מ'

[4] מתוך נימוק זהה לזה שהקדים כבר הרמב"ם במורה נבוכים ג', י"ז, ונ"ג

[5] ע"מ י"ז

[6] סימן כ"ו מהדורת חזון יואל, ע"מ ס"ה

[7] ירמיהו ל"ב, י"ט

[23#]