[בלוג] בִּנין הִתְעלוּת בחוף נחמה

האם אבל ונחמה סותרים? סיימתי מסע מקליפורניה שבמערב ארה"ב לניו יורק שבמזרחה, במחשבות על חשיבותה ועצמתה של תקומת הכלל והפרט מצרה או אסון, מאבל או שבר שניחתים עליהם. אין זה סוף אבל, אך זו עת נחמה, ראה מה עלה משברים בוערים.

אחד המראות הטבועים בזיכרונו של כל מי שכבר עמד על דעתו ב-11.9.2001, הוא מראה מטוסי הנוסעים המתרסקים בעוצמה ונבלעים אל תוך בנייני התאומים הרמים, שפיארו במשך כחצי יובל את קו הרקיע של העיר הגדולה.

התמוטטותם של הבניינים על כל יושביהם, ענני העשן והאֶפר, מראה הניצולים הבורחים מהמקום מכוסי אבק ורסיסים, ושברי הבניינים ההרוסים עת התבהרו השמים, נחרתו בעצב, לעד, בלבם של כל שוחרי החיים והחירות באשר הם.

סיימתי את מסעי ממערב למזרח בכניסה אל הכרך הגדול כחודש וחצי לאחר תחילתה של השנה השבע עשרה לפיגוע הנורא, וכשני חדשים מיום פטירתה של אמי. במהלך ימי המסע שבכל אחד ואחד מהם נכתב קטע מספר זה, נעו רגשותיי בין עצב רב להשלמה, ובעיקר בתנועה, הן פיזית מעצם המרחקים הרבים שגמעתי, והן מחשבתית ורגשית, מעצם ההתעסקות הרציפה באבל, בכתיבה ובחוויה הקשה של השבועות שקדמו למסע, ומאז ימי בין המצרים.

במהלך השנים ביקרתי באתר נפילת בנייני התאומים מספר לא מועט של פעמים וליוויתי כצופה מרחוק ומקרוב את תהליך הפינוי, הניקיון, חידוש היסודות, הנצחת הנופלים והשלמת הקמתו של בנין חדש, שכוון על ידי המתכננים והמבצעים להגיע לגובה של 1776 רגל, כשנת הכרזת עצמאותם למניינם.

בביקורָי במקום התפעלתי בכל פעם מחדש הן מנחישותם ומרוחם של האמריקאים בעצם תכנונו והקמתו של בנין חדש כתגובה לרצח ההמוני הנתעב, והן בדגש שנתנו לזיכרון הנופלים באנדרטה המופלאה שהקימו במקום, כמו גם במוזיאון הנרחב שנפתח לאחרונה על מנת להנציח ולהזכיר את מאורעות אותו יום.

אכן חביב אדם שנברא בצלם. שעצם עמידתו של הבנין החדש מהווה עדות נאמנה לתפארת רוח האדם ומהותה, בהילחמו בְּהֶרֶס באמצעות בניה, בחורבן דרך תקומה, וברֶשַע דרך העמדת בנין של טוב וצדק.

בזעיר-אנפין, ישנם קווי דמיון בין שהתרחש בכרך הגדול מאז נפילת התאומים ועד ליום עמידת הבנין החדש, לבין מסעו ההיסטורי של עם ישראל למוד התלאות. במשך אלפי שנים של עלילות דם, רדיפות, גירושים וניסיונות שמד, ובראשם השואה האיומה, המשיכו אנשי עַמנו להעמיד בכל פעם מחדש מגדלורים של חכמה, של תקווה, של תקומה, של אמת ושל צדק. כל גירוש ופיזור ברחבי תבל, כל מעשה טבח, כל שריפה של ספרים וכתבים, או רצח של גדולים מלאי רוח וחכמה כספרי תורה חיים, לא הרפתה את עמידתם האיתנה של בני עמנו.

תמיד קמו לנו גיבורי רוח להמשיך וללכת, להתעלות מחדש, ללמוד ולהקים בניינים חדשים של ידע, של חכמת לב, של גמילות חסדים, של חינוך דורות חדשים, ושל עשייה ותקומה מחודשת ברוח ובחומר. ואכן, בפיגועי ה-11.9 מהווה גם העם האמריקני דוגמא מוחשית ונאה לבנין שכזה בחומר וברוח איתנה, שעלה מתוך אודים עשנים וכאב על אלפי קורבנות.

ומתולדות הכלל יש ללמוד גם לַפְּרַט. כל אחד ואחת יכולים ללמוד מכך גם לאבלם הפרטי: יש להקים על היסודות שהיו, לבנות מחדש, להינחם בבנין ובזיכרון, ולהמשיך ולעלות בסולמו של מסע החיים, שהאובדן הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

באחד ממכתביו כותב[1] הרב שלמה וולבה ע"ה את אחד מלימודיו בפרשת חיי שרה אודות משמעותה של נחמה. הפסוק (בראשית כ"ד, ס"ז) מתאר את נחמתו של יצחק שנהייתה אפשרית רק עם הגעתה של רבקה והקמתם את ביתם: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".

מבאר רש"י עפ"י מדרש חז"ל, שעם בואה של רבקה חזרו לאוהל שלושה דברים שנעדרו ממנו בשלוש השנים שאחרי פטירתה: הנר הדולק, הברכה שבעיסה, והענן שמעל האוהל[2]. יצחק אבינו ע"ה התנחם מפטירתה של שרה אמו רק משחזרו לאוהלה כל אותן מדרגות שהיו בו בחייה עם הקמת בניינו החדש עם רבקה, וזו היתה נחמתו.

מסביר שם הרב וולבה, שאין משמעה של נחמה שכחת האֶבֶל, כי אם התעלות למדרגה גבוהה מזו בה היינו קודם, שהרי שבה הברכה לאוהל למרות היעדר שרה, היינו, למרות חסרונה של המשענת שקיבלנו מהנפטר בעודו בחייו.

בכל גיל של האַבֵל ושל הנפטר, הֵיעַלֶם המשענת היציבה על ביטוייה הרבים (שמחה בהיותו, דוגמא אישית, תמיכה, ועוד), יכול לרפות את נפש המתאבלים ולערערם. הצלחתנו להִבַּנות בחזרה לדרגה בה היינו קודם לפטירה, ואולי להתעלות עליה אף ללא הנפטר שהלך, מהווה נחמה למרות מידה של אבל וחלל שיישארו תמיד.

ברם, החזרה לדרגה הקודמת היא בהקמת בנין חדש על יסודות זה שנלקח. כזהו אחד מסודות שרידותנו כעם, וכזה גם מעשה האמריקאים כאמור. נישואי יצחק ורבקה והנחמה עם הקמת ביתם החדש, הם רק דוגמא. אפשר ליישם עקרון זה גם בדרכים נוספות, כגון חינוך הדורות הבאים, בנין ושיפור מידותינו שלנו, ובעיקר השתדלות לְלַמֵד ולקיים את מעלותיו של הנפטר בקרוביו וחבריו שנותרו, על מנת שיזכו וימשיכו, את מורשתו הרוחנית בשנים ולדורות הבאים.

יה"ר שנזכה גם אנחנו בכך, ושנזכה כולנו לראות בימינו את התגשמות דבריו של ישעיהו הנביא (כ"ה, ח') "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר".

(פורסם בספרי "חדר 17"), וראה את השירים "מרפא לנפש", ו"כלל אחד" כאן. לאתר "חדר 17" לחץ כאן.

[1] אגרות וכתבים א', ע"מ ע"ח

[2] יש לבאר את משמעותם של שלשת אלה דווקא, אך אין זו מטרת הדברים, כי אם להדגיש את חזרתם כחלק מהותי בנחמתו של יצחק.

[#51]