איש אשר רוח בו: על מנהיגות ופנימיות

[במדבר, פנחס] כאשר נבחר יהושע בן נון, כיורשו של משה, העידה עליו התורה שהוא "איש אשר רוח בו", ש"לא ימיש מתוך האהל", דהיינו, שלא מאפשר לכל רוח חיצונית לזעזע את רוחו האיתנה השוכנת באוהלו של גוף. מה גדול הוא ההבדל, בין דמות המנהיג התורני, אליו נקראים כל איש ואישה בישראל להידמות, לבין מודל המשתקף בדלות מנהיגי ימינו המגבשים בדרך כלל את דעתם על פי סקרים והלך רוח פופוליסטי ועל פי הבלי הזמן המזדמנים שחרית ערבית.

יש כמה וכמה הגדרות למנהיגות, כאשר אחת החביבות עלי היא "יכולתו של אדם להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת".

מידת המנהיגות אינה מתבטאת רק בהנהגת עם או צוות בעבודה, או יחידה בצבא, אלא מתחילה בראש ובראשונה במפעל הגדול והחשוב ביותר לו אנו קוראים הבית שלנו.

לשיטתי, בהינתן שזוכים לחיי נישואין יציבים ומתפתחים, אזי שני אלה- מנהיגות הבית, (הכוללת גם חינוך בבוא העת) הם למעשה, וזה לא מובן מאליו, ענפים מרכזיים בזוגיות, והיבטים שלה, ולא נושאים נפרדים ממנה.

ולכן, הבנת חשיבותה של מנהיגות, והבנת כמה מן התכונות המצויות במנהיגים, על מנת ללמדן ואף לאמצן חשובות לענ"ד לשים את הלב אליהן במהלך השנים ובכל גיל. כל הילדים שלנו, מקטן ועד גדול חווים למעשה בפועל, בין אם עיינו בנושא ובין אם לאו, את המנהיגות שלנו ואת ביטויה בתוך הבית פנימה. גם במסורת עמנו, מצוי הדבר באופן חוויתי, דרך רבים מסיפורי התנ"ך וחז"ל וזאת עוד לפני שדורשים עליו בשבת שבע ברכות או בקורס כלשהו.

--

כשמתבוננים או חיים בקרב קבוצת אנשים, או חברה, מעין "בתוך עמי אני יושב", ניתן להבחין בתכונות המאפיינות אותה לאורך זמן. כך למשל במקרה של עם ישראל, התורה וחז"ל משתמשים במטבעות לשון כגון "עם קשה עורף", או "ביישנים רחמנים גומלי חסדים". היוונים כינו את היהודים "אומת הפילוסופים" (אוהבי החכמה) ועוד.

זהותנו כ"עם", נובעת במידה רבה מהדוגמא האישית והחיה שהיוו ומהווים מנהיגים, הוגים, לומדים ועמלים, מהעבר הקרוב והרחוק. בחוויות החיים שלנו, וגם מסיפורי העבר, אנחנו מבחינים בתכונות ובמעשים של יחידים מיוחדים, שיש בהם כדי להוות מודל ערכי ומעשי עבור כל אחד ואחת מאתנו. תכונות כגון יושר, עמידה על האמת והצדק, איזון, אומץ, אחדות (במובן של INTEGRITY) נדיבות, השכנת שלום, כבוד לאחר ועוד.

אנו פוגשים ולומדים על כל אחד מרועי עמנו מתוך מיקוד על אחדותם וגבורתם הרוחנית, מבעד לעמידתם והתגברותם על קשיים מרובים, מול מלכים ורודפים, או מול אתגרים ומשברים בעם פנימה. אין התנ"ך וחז"ל מהססים לדבר גם על כישלונות ואי עמידה בניסיון של מנהיג זה או אחר (על פי ערכו). העניין האחרון הוא חלק עיקרי וחשוב באמת ובאותנטיות המקראית, המחברת אותה לחיים האמיתיים, שהרי גם חולשה ואפילו זמנית, היא חלק חשוב ממסעו של האדם באשר הוא אדם, ובסיס לצמיחתו ומוסריותו.

כך למשל אנחנו לומדים ומתפעלים מגבורתו הרוחנית של אברהם אבינו שסייעה לו לחקור ולהתבונן ללא מורא ובמשך עשרות שנים, בתוך עולם אלילי חשוך ונוראי, ולחקור ברזי הבריאה, עד שגילה את מה שהפך למסורת המונותיאיסטית, או בלשון חכמים- "שיש מנהיג לבירה". אותה גבורה אפשרה לו לעמוד מול כל משפחתו, שכניו, וכלל עובדי האלילים שבקרבם גדל.

אנחנו צופים כל שנה מחדש בעמידתו של נכדו של אברהם, יעקב אבינו מול לבן "שביקש לעקור את הכל", ושל יוסף מול פיתויה רב הימים של אשת פוטיפר, ואח"כ בחכמתו הרבה מול אתגרי משרת המשנה למלך. אנחנו מתמקדים כל תקופה בעימות הגדול של משה עם פרעה, שהשפיע ועודו משפיע על האנושות, בעיקר בעולם המערבי- עד עצם היום הזה, וחוזים אחר כך ולומדים על משה כמנהיגו של דור שעשה מעבר חד מעבדות מפרכת לחירות מחייבת, וכך עוד רבים שבכל דור ודור.

אנחנו לומדים גם על תכונות האימהות, על גבורתה של יעל, על חכמתה של דבורה, על תפילתה של חנה, ועל אומץ ליבה של רחב שהפכה אותה להיות אשת יהושע, ושל חנה האחרת עם שבעת בניה מול הקלגסים ועוד ועוד.

בכל אותם מקרים הדגימו המנהיגים ביחידותם וייחודם את אותה תכונה שנאמרה בפרשת בלק על העם כולו, שהוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אותם יחידים וגיבורים, בני ישראל מיוחדים שבכל דור, יכלו לעמוד בפרץ, מול רוחות משתנות, מתוך אחדות ופעולה הנובעת מהבנה עמוקה של צדקת דרכם ושליחותם, ולייצג מבעד לסיפור של מסירות בת חיים שלמים את אשר הפך אט אט דור אחד דור, להמחשתה והתגשמותה של אותה נבואת בלעם בערבות מואב, שכוונה לתולדות עמנו בכלל.

איש אשר רוח בו

בפרשת פנחס, למדנו על מינויו של יהושע ליורשו של משה כמנהיגם הבא של העם בכניסתם לארץ. "ויאמר ה' אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו וסמכת ידו עליו" (במדבר, כ"ז, י"ח).

התורה מאפיינת ומדגישה את אישיותו של יהושע כ"איש אשר רוח בו". מכל שמות האדם, [כגון תינוק, עולל, ילד, אנוש, גבר, עלם, בחור, נער, אדם, איש] נחשבת במחשבת המקרא, המילה "איש" כדרגה הגבוהה ביותר הנאמרת באדם מכל שמותיו. איש בעל שאר רוח, היא התכונה והדרישה העיקרית שהוזכרה ביחס ליהושע שנבחר להנהיג את ישראל אחרי פטירת משה.

הרש"ר הירש כותב על "רוח האדם" כך:

"כרוח נושבת הנעלמת מן העין, והניכרת רק בתוצאות פעילותה ככח נע ומניע, כן שוכן באדם כח ההכרה, וכח הרצון. יסוד רוחני ומוסרי זה איננו נעדר בשום בן אדם".

פעולותיו של אדם הן המגלות את מהותה של הרוח שבקרבו. זו אינה נראית כשלעצמה אלא ניכרת בדבריו, שהם שיקוף של חלק מהכרותיו (חכמתו) וכן ובעיקר דרך מעשיו (שהם ביטויו האמיתי של רצונו). זה נכון לכל אדם באשר הוא.

ממשיך הרש"ר ואומר: "אף על פי כן נאמר כאן על יהושע שהוא ראוי להיות יורשו של משה, משום שהוא "איש אשר רוח בו", ומכאן שהרוח נזכרת כאן בצורה מודגשת. וכך אנו אומרים על אדם שהוא "איש רוח", אם יש בו שאר רוח במידה יתירה. וכך נקרא הנביא "איש הרוח" (הושע, ט',ז')". מבאר הרש"ר אם כך, שביהושע היה שאר רוח מיוחד, שהבדיל אותו מעמיתיו.

מהו אותו שאֵר רוח מיוחד שהיה ביהושע?

נעיין וננסה לראות בסיס לדבריו מבעד לשתי דוגמאות עיקריות:

ראשית, הדגים יהושע מנהיגות, חוסן רוחני, יכולת עמידה בלחץ, ועצמאות מחשבתית, כאשר עמד (יחד עם מנהיג אחר, כלב בן יפונה), אל מול עשרה מנהיגי ציבור דומיננטיים אחרים, ומול בכיו ולחצו של חלק גדול מהעם שקונן על מה שהבין מדברי שאר המרגלים.

שנית, הדגים הלכה למעשה בשקידתו רבת השנים בחכמה- את נאמנותו לצמיחה רוחנית ועמקות. וכך מעיד עליו הפסוק: "... וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, י"א).

מכיוון שאנו יודעים שיהושע עליו נאמר "הנער", היה בן 42 בתחילת המסע במדבר, ובן 82 בסופו, הרי שאין כאן נער במובן השגור בימינו של בן עשרה. הנער בן העשרה מנסה לנַעֵר בגיל זה מוסכמות, ומורֵד מעט, כדי להתחיל להתפתח עצמאית, ולכן שמו. תכונה זו מתבטאת באופן אחר גם אצל חכם השואף להחכים. כדי להחכים יש צורך "לנער" דעות קדומות והשגות קודמות כדי להמשיך ולהתקדם בסולם החכמה. מי שתקוע לא מתקדם.

ולכן יש לומר שהביאור היותר עמוק כאן הוא שיהושע היה נער במובן זה, שהחכים בצורה רציפה במהלך המסע במדבר, כיאות לתלמידו של משה רבינו. אנו גם יודעים שהנהיג צבא ולחם באומץ בקרבות רבים, שיצא לארץ ישראל עם המרגלים, ומה היה כשחזר.

ואם כך, אז איך ניתן לפרש את המשך הפסוק: "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".

בהתאם לקו שנקטנו יש לומר, שהכוונה ב"לא ימיש מתוך האוהל", היא שיהושע לא מש מאוהלו-כלומר מפנימיותו, אם בהמתינו למשה למרגלות ההר, אם במסעו לארץ ישראל, ואם במלחמותיו וכיבושיו. בכל אלה נבעה עוצמתו ומנהיגותו, מיכולתו להמשיך ולהתפתח, וכן מאחדותה, פנימיותה ועצמאותה של נפשו. המנהיג האמיתי, יורשו של משה, הוא איש אשר רוח בו, ש"לא ימיש מתוך האהל", דהיינו, שלא יאפשר לכל רוח חיצונית לזעזע את רוחו האיתנה השוכנת באוהלו של גוף.

מה גדול הוא ההבדל, כהבדל בין מזרח ומערב, בין רובם המכריע של מנהיגי ימינו בכלל ארצות המערב, ומכלל הקשת הפוליטית, המגבשים את דעתם על פי סקרים והלך רוח פופוליסטי, ועל פי הבלי הזמן המזדמנים שחרית ערבית. אצל אלה חיצוניות "החוץ" היא הקובעת את דרכם, ואת "הכרתם וכח רצונם".

כל אדם הוא מנהיג בביתו

אכן, רוחם של גדולי עמנו ונטיית ליבם של רבים בכל הדורות שלמדו והפנימו מהם מוסר ולקח, בנתה ואפשרה נדבך חשוב במסענו כעם.

ברם, הגם שראיה ממרחק שנים, של גיבורי רוח והערצתם בלב, מועילה לחינוך וכיוון האדם, אין הדבר מספיק כשלעצמו, ללא המחויבות, שבכל דור יש ללמוד היטב מה נאמר כאן, במונחים של אותו דור, ולתרגם את ההכרה שנוצרה, לכח רצון, קרי לפעולה.

ראינו לעיל את דברי הרש"ר הירש על כך ש"יסוד רוחני ומוסרי זה איננו נעדר בשום בן אדם". ואכן, שיעורים אלה על מעלותיו ותכונותיו של מנהיג, לא באו אך כדי לספר לנו סיפור יפה בתולדות או "תרבות" עמנו, כי אם ובעיקר להדריכנו לחיינו אנו, בחזקת "אשר אנכי מצווך היום"- הן במובן של כל תקופה ותקופה, והן במובן הפשוט ביותר: היום הזה ממש (או כל יום אחר).

כהיבט לדברים נוספים של בלעם בפרשת בלק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". במהלך הביאור שלאורו פסענו כאן, יוצא שכשם ש"יהושע נער לא ימיש מתוך האהל", הוא "איש אשר רוח בו", כך כל אחד ואחד מבני משפחת יעקב-ישראל יכולים להיות טובים ומלאי "פנימיות ותוך". בלעם הרשע ראה זאת בחזונו, והתורה כוונה לכך מבעד להדרכתה. וזוהי תכונה מרכזית במנהיג, כל מנהיג.

וכפי שפתחנו, לא צריך לחפש רחוק ולחפש להנהיג עם שלם או חברה בע"מ או להיות קפטן בקבוצת ספורט כדי להיות מנהיג. אלא שתעודת חייו של כל אחד משוכני "אוהלי יעקב ומשכנות ישראל", כלומר שלי ושלךָ ושלךְ ושלנו, כיחידים או כבעלי משפחה היא של מנהיגים בזעיר אנפין.

כל אחד ואחת מאיתנו שכבר זכו, או מי שעוד יזכה ב"ה, מתמנים למעשה להיות מנהיגים בביתם שלהם, וכמנהיגים בדרך הישר (ומי אינו רוצה בכך עבורו ועבור צאצאיו), עלינו לנסות להוביל את עצמנו ואת יקירינו לעבר מטרה משמעותית משותפת, דרך משימת חיינו, משימת החיים המשותפים שלנו עם בחיר/בחירת ליבנו, או משימת החינוך שלו את ילדיו בבוא העת, תוך הנעתה של תנועה ערכית מתמדת, בתוכו, ובתוכם של הסובבים אותו.

בכדי לעמוד בתפקיד זה במשך עשרות שנים עד 120, על מנהיגי הבית, האיש ואשתו, ואם זכו כהורים, לסגל לעצמם תכונות של מנהיג יהודי אמיתי, כזה אשר זוכר "שרוח בו", ושמחפש את "תוך האהל". עלינו להבין כמה שנוכל, על פי מקומנו, ערכנו, ונטית נפשנו, את דבר ה' בכללותו- כלומר את כלל המציאות המזומנת לנו, לעיין היטב וביושר מה שניתן ללמוד ממנו, לשמור את מיקודנו עליו, ולתרגל נאמנות לתהליך ארוך טווח הנפרט בסופו של דבר ליום יום.

מנהיגות היא מיומנות נרכשת. על מנהיג הבית להתרגל, ולתרגל את היותו מנהיג, דרך מגוון המצבים והאתגרים שמזומנים לו בחייו, בחריצות, בסבלנות, בשיתוף, ובאומץ, ומתוך זיהוי והבנה שאוהלו, האישי, והקרוב-המשפחתי, הוא הקרקע בעלת הפוטנציאל הפורה והחשוב ביותר בחייו. קרקע זו היא "נכס הדלא-ניידי" האמיתי.

גם הישגים יהיו בתהליך זה, וגם מכשולים וקשיים. ולכן יש לנו לזכור, שעבור מנהיג "כל עיכוב צריך להיות מקור של כח לעליה הבאה", (הרב יחיאל יעקב וינברג, שרידי אש).

כל זה עשוי להיות רק מתוך חריצות, מחויבות, וסבלנות, ומתוך זיכרון שעל כל אחד ללמוד אט-אט ובסבלנות את נקודת המבט של השני, בין אם בן/בת זוג, ובין אם של ילדים/חניכים, ולהבינו ולרוממו בסבלנות.