מה בין נדבה וצדקה, לסוציאליזם ומיטת סדום

[פרשת תרומה] במאמר זה נעקוב אחר כמה מדברי הרש"ר הירש זצ"ל בשלשה מספריו, העוסקים בכמה מעקרונות המתן בישראל, וננסה לאחר מכן להבדיל בין נתינה מתוך "נדבת לב"- דהיינו מתוך חירות, לבין לקיחה בכפיה, גם אם מתוך כוונה טובה, ובכך נעמוד על ההבדל בין מערכת צדקה מבוזרת, למערכת צדקה ריכוזית. האם היהדות דוגלת בסוציאליזם מודרני?

פתיחת פרשת תרומה טומנת בחובה כמה מהמושגים המלמדים ביותר על מהותה ויעדיה של חברת הברית שנכרתה בחורב. מושגים כ"תרומה", "נדבה", "קדושה" ו"שכינה", המופיעים בתחילת פרשתנו, מתחברים יחד ללמד נדבך במסענו כעם, הן ככלל, והן לאפשרות העומדת לפתחו של כל יחיד שבכל דור.

אדם מורם ונדיב

בפתח פרשת תרומה מוזכר לראשונה מתן צדקה להקמתו של מפעל חברתי המשותף לכולם כמצווה:

"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי.... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, א'-ב', ח').

ראשית, יש להבחין שמתן התרומה, והשתתפות כלל העם בבניין המשכן מוצג בפסוק כהכרחי מחד, ככתוב "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", (זו הנחיה להשתתפות כולם) אך גובה הסכום שייתרם על ידי כל איש, הוא התנדבותי, ככתוב "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו".

בפירושו על הפסוק, כותב הרש"ר הירש שלשון תרומה, נגזרת משרש "רום", ומשקפת בכך שמתן תרומה הוא בפועל מעשה שמרומם ומנשא את האדם (וממילא את החברה בה מתן צדקה הוא נורמה), ומכאן שנתינת התרומה משמעה "להיות מורם ומובדל למען מטרה נעלה".

המחשבה הפרשנית שבבסיס פירוש זה היא שלתרומה יש ערך חינוכי בכך שמרחיבה את מבט האדם מהפרספקטיבה הצרה של צרכיו המיידים, ובכך גם מאמנת אותו לערנות לצרכי האחר, ולמניעת היקשרות יתר לכספו שלו. מכל אלה מתקדם האדם להיותו מורם ומובדל מאלה שאינם מנותני הצדקה, ולמען מטרה נעלה של חסד.

עוד מדגיש הרש"ר שלשון "ויקחו לי" (לשון רבים) כורך את כלל הציבור (כולל משה עצמו) במפעל משותף: "בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוקית".

בטהרתו, קניין אמיתי בנפש היא תוצאת מעשה הנובע מתוך זיהוי עמוק, ורצון כנה, ומכאן- חירותי- ללא כפיה מלאכותית, בין אם למטרות חינוך, ובין אם למטרה אחרת. לכן ממשיכה התורה ומדגישה שמידת התרומה עצמה אינה נכפית, אלא שומה עליה להיות נקבעת בפרטיות ליבו של כל תורם. באמרה "איש אשר ידבנו ליבו", מכוונת התורה, ולמרות שהציבה מסגרת המחייבת את הכלל, שיש להגיע למצב בו תהא הנתינה-התרומה "מתוך התנדבות גמורה" (הרש"ר שם). למעשה, מאופיין כאן תהליך חינוכי, שבראשיתו כופין על הצדקה, כפי שנהגו ברבות מקהילות ישראל במהלך השנים, אך ללא קביעת סכום ליחיד. בכך שלא קובעים את מידת התרומה, מכוונים לשלב בו לא יהיה עוד צורך גם בחיוב חיצוני.

פתוח תפתח את ידך

בפרשת "ראה" (דברים ט"ו, ז') אומרת התורה "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו".

בספרו "חורב" (פרק פ"ח) כותב הרש"ר את הדברים הבאים בביאורו לפסוקים (שימו נא לב למילים המודגשות בקו):

"פתוח תפתח את ידך לאחיך האביון! במילים אלה קורא לך ה' לבצע את המעשים הנאים והקדושים ביותר....להיות לברכה בכל אשר הוא נותן לך, לכל אשר מסביב לך.

שא עיניך מסביב וראה את "משק הבית" הגדול של אביך שבשמים: הכל נועד ליטול מן הברכה. הכל נושא ונישא, הכל נוטל ומקבל פי אלף עם הנתינה, כי היא (הנתינה) הופכת את הקיום גרידא לחיים של ממש".

הרש"ר רואה בפתיחת היד (שהיא ביטוי לנדבת הלב) מעין פתיחת דלתי הלב למתן מחודש, והעברה הלאה של השפע והברכה שזוכה בהם כל אחד לפי חלקו. פתיחת הלב והיד הם הזדמנות להיות כל אחד לברכה עבור כל מי ומה שסובב אותו. מבחינת האדם, זווית ראיה זו, היא ביטוי ושיקוף של יחסי גומלין של נתינה-קבלה-ונתינה הקיימים בכל הסובב אותנו, ושהסך שלהם הוא הטבע ההרמוני- "החיים של ממש", שסביבנו.

רק לקבל רצית? האושר שבנתינה והקשר לטבע האדם

ממשיך הרש"ר ושואל: "ואתה היית רוצה לקבל בלבד ולא לתת"? להיות כמו נהר שהחול מייבשו ושאינו מוביל אל הים את מה שקיבל?

בוא וראה..... הממון שבכיסך הוא שלך רק מאותו רגע שאתה תורם ממנו לברכה. והיה אם אפילו רק פעם תחוש את האושר שבנתינה, את האושר לדעת שנתת מזון לאדם רעב, בגד לאדם עירום, סעד לאדם חולה, שמחה לאדם אומלל, מחיה לאדם מחוסר פרנסה- או אז ישמח ליבך במצווה הנעלה שזיכה אותך ה' יתברך להיות לברכה בכל אשר לך. או אז תתן ברצון כל מה שבידך".

בהפוך אדם בעצמו למרכז של ברכה הוא משקף הלכה למעשה את כלל המנגנונים הטבעיים השוקקים סביבו ומשתלב בהם בדרכו ובטבעו, דרך וטבע האדם-כאדם. והאדם הוא המהות היחידה הידועה המשקפת אפשרות לשינוי, לשיפור, לחרטה ולתשובה, לנדבה ולצדקה, לצמיחת חכמה משמעותית של יצירה, של פתיחה הדרגתית של הלב, ויותר מכל— של היותו בן חורין להכוונת דרכו לגאווה או ענווה.

בעשות צדקה וחסד מתוך זיהוי חשיבותם, ומתוך שמחה, הרי שמביע בכך את רצונו העמוק ואת "כיסופיו" (שכֶּסֶף- לשון כיסופים) בצורה הנעלה ביותר להשתלב במארג הרחב יותר "מאשר עצמו", והמתחשב מאד גם בזולתו. בהקשר של נדבה וצדקה, משתלב אז הכסף שבחזקתו בזמן מן הזמנים, או כל ברכה שקיבל, בפרספקטיבה נכונה ומאוזנת יותר, שביסודה זיהוי היות התורם אף הוא נברא וחלק שבטבע הברוא.

גם בפרשת "ראה" מעלה ("פתח תפתח"), כמו גם בפרשת תרומה כאמור ("איש אשר ידבנו ליבו"), יש לשים לב לכך שהתורה מצווה על עצם הנתינה, כגשר להכוונה וחינוך, אך משאירה את מידת הנתינה ללב האדם. התורה מכוונת ל"פתֺחַ תפתח" (הכפלת הפועל כהדגשה של יתר נדיבות ופתיחות), ומכוונת לזיהוי כזה שיוביל לכך, כדברי הרש"ר לעיל, ש"ישמח ליבך במצווה הנעלה שזיכה אותך ה' יתברך להיות לברכה בכל אשר לך. או אז תתן ברצון כל מה שבידך"

דרגה נעלה עוד יותר מאושר

ברם, הרש"ר מדגיש היבט נוסף: הגם שאשרך והסיפוק העולה ממתן חסד הוא אכן נפלא, הרי שישנה כאן דרגה נוספת אליה ניתן לשאוף- דרגת "לשמה".

אם אכן זיהית, כפי שאמרנו לעיל, שמעשי צדקה וחסד, ופתיחת דלתי הלב והיד, הם ביטוי ל"צוותא" של אדם-טבע (מצווה-לשון "צוותא"- ובמקרה זה דוגמא להשתלבות הרמונית ("ציוות") של מעשה אדם עם מנגנוני הטבע), אזי יוכל להראות כאן סולם שבו שלב נוסף:

"אם קיום מצווה זו למעשה יוביל אותך לידי הכרה, שלא עשית אלא את חובתך, רק מילאת את יעודך, את תפקידך כאדם-ישראל, אז אתה תתאמץ לכבוש את רגש האושר הזה- כי תרצה להיות במעשיך הטובים רק "עבד ה'" במובן הטהור של המילה, ללא שום פניות אחרות, ללא כוונה אחרת...".

זה ביטוי לדרגה הנקראת "לשמה".

בדרגה זו, אליה יש לעלות בזהירות וביושר, חש האדם באמת ובתמים שמעשה הצדקה והחסד (ובכלל) אינו נובע משיקולי כבוד, גדולה, חנופה, ואפילו לא מתוך רגשות נעלים כאושר וסיפוק, אלא מתוך עשיית הנכון ללא שיקול אחר מלבד המעשה הנכון, דהיינו- "ציוות" שלם עם הבריאה. "ציוות שלם", והרמוני זה הוא למעשה דבקות ונאמנות ל"דבר ה'" המתמיד שסביבו, מה שהופך את המעשה לחובה הנובעת מפנימיותו. זו עבודת ה' הטהורה ביותר, מעומקא דליבא, "אשר ידבנו ליבו".

"ובאמת, מדוע ה' נתן לך יותר משדרוש לך לצורך מחייתך, אם לא כדי לעשותך שליח לשגר ברכתו לאחרים, להיות גזבר על אוצרותיו?

כל אגורה שאתה יכול להותיר מצרכיך אינה שלך, אלא היא אמצעי בידך להביא ברכה לאחרים. והיאך תחזיק בידך דבר שאינו שלך? לכן מהדרים חז"ל לקרוא למעשה זה של גמילות חסדים שבממון, בשם הנַאֶה- "צדקה".... ואם מבינים שהצדקה, הבאה לאדם מאת ה', היא חסד מאיתו יתברך, אשר אינה מעניקה לאדם לפי מה שמגיע לו, אלא לפי מה שמסוגל לשאת, אזי גם האדם הנותן לזולת אינו עושה כן בגלל שיש לו זכות לתבוע ממנו, אלא משום שאהבתו של ה' מעניקה לו את הזכות ליהנות ממידת החסד שלך.....".

האמנם מייצגת תפישת הצדקה היהודית סוציאליזם מודרני?

רבים בתקופה המודרנית קשרו בין תורת הצדקה, הנדבה המעשרות והחסד כפי שמשתקפת בפרשיות בהן נגענו ובמקומות נוספים, כמתאימים ביותר להגות הסוציאליסטית של העת החדשה. הסוציאליזם גורס הגדלה והרשאה רחבה מאד לגוף ריכוזי (נציג הגוף השולט) לנסות ולאזן באופן מלאכותי את רמת העושר בין האזרחים, על ידי יצירת מערכת אכיפה שתיקח מראובן שהתברך ב100 חלקים של עושר, ותעביר ממנו לשמעון שהתברך אך ב10 חלקים של עושר, וזאת כמובן על כורחו של ראובן, בכפיה (שהרי אם לא ישלם, תישלל גם חירותו הפיסית, ו/או יוטלו עליו קנסות דרקוניים).

המערכת הריכוזית מנסה ל"חלק מחדש" בצורה מאורגנת משאבים שנשאבו מתוך אלה שבידם משאבים רבים יותר. כך התפתח מושג המס הדיפרנציאלי, שעל פיו נדרש המרוויח יותר לשלם יותר אחוזים (לא רק סכום גבוה יותר מעצם רווחיו הגדולים יותר, אך באחוז זהה לרעהו), או מושגים כגון "מס לעשירים בלבד", ועוד.

מערכות קומוניסטיות לקחו ריכוזיות זו לשלב קשה יותר ובו שללו כמעט לגמרי כל רכוש פרטי על מנת שישלטו כך באנרגיות הייצור האנושיות (בהנחה מופרכת שימשיכו הבריות ליצור את אותה התפוקה בתנאים אלה) ויחלקו אותו כרצונם. ההיסטוריה המחישה שהיה זה ניסוי שעלה במאות מיליוני קרבנות אדם, ובמקומות מסוימים בעולם טרם הסתיים.

בדברי הרש"ר הירש ישנן אמירות שימצאו מסילות לליבם של רבים המחזיקים (בטוב ליבם, ולא בציניות) בתפישות מודרניות כאלה של כלכלה סוציאלית, מתוך תחושה כנה של רחמים ואהדה לחלש.

במאמרו על צדקה ומעשרות כספים (מעגלי השנה, חודש שבט ע"מ ק'), מוסיף רש"ר הירש עוד יותר על דבריו. בהתייחסותו למצוות "מעשר כספים" (החיוב להפריש 10% מהכנסתו הפנויה של אדם לצדקה) כותב הרש"ר כך:

"היהודי הנאמן לה' ולתורתו, מקיים הנהלת פנקסים דייקנית על הכנסותיו, לצורך חישוב המעשר... עשרה אחוזים מהכנסתו השנתית מוקדשים כליל לעניים לצרכי צדקה, לאהבה שבין אדם לחברו.

בדייקנות ובקפידה יפריש מעשר זה מהונו, ולא יחזיק טובה לעצמו, אלא יחוש כמי שממלא חובתו גרידא, כמי שאינו רואה את עצמו אלא כממונה על חלוקת הכספים שאינם שלו". (שוב הדהוד לדבריו שהבאנו מעלה מ"חורב", שחובה זו היא מתוך הכרה שיש כאן חיבור ברמה הגבוהה ביותר לטבע הדברים כפי שמתגלה לעינינו בכל עת)

"הבה ונראה, מה נהדרות הן תוצאותיו הנפלאות של מנהג יהודי בודד זה! כל איש מישראל, אפילו המשתכר כעצמאי, מפקח על קופת צדקה משלו. הקופה, אמנם, אינה אלא קופתו שלו- ובכל זאת אינה שייכת לו, היא שלו רק מבחינת זכיון חלוקת הכספים כטוב בעיניו".

אכן הצדקה היא חובה, אך מתוך מקום של חירות.

היהודי היחיד, ולא הפקיד הממשלתי הריכוזי, הוא המפקח הבלעדי של קופת הצדקה הנגזרת מהרכוש שבחזקתו, ועליו לחלקה בנדיבות ובפתיחות, כטוב בעיניו ("איש אשר ידבנו ליבו", ו"פתח תפתח"), ולא כטוב בעיני הגוף הריכוזי. וזהו הבדל קטן-גדול.

ההכוונה היא כאמור חינוכית, לציוות עם הבריאה, לצמיחת נפש האדם לקיום תכליתה ולהשתלבותה במנגנוני הוויה מתוך חירות אמיתית.

היבט ה"חובה" וה"ציווי", המובע בלשון "לקיחה" של "ויקחו לי תרומה" מיועד מבחינה חברתית ליצור מנגנון שבו (ושוב הרש"ר, שם): "יהא בלתי תלוי בהתעוררותו או במצב רוח זמני של הנותן עד קצה גבול האפשרות, כך מוגן ע"י זה גם המקבל, הנאלץ לפשוט יד, מביזוי והשפלה.... לא מיד הנותן מקבל העני את פרנסתו, כי אם ישר מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה...". המסגרת המצווה מובעת בלשון "לקיחה" ולא "נדבה", בגלל היבט הציווי-והחובה במובנם הפשוט, המיועד ליצור מסגרת והכוונה לנתינה, שאינה תלויה בחולשת האדם בזמן נתון.

הרש"ר הירש הקורא בחום למתן צדקה ונדבה, הוא אותו רש"ר שמדגיש בהמשך: "גם בנקודה זו חבויה הגדלות מרקיעת השחקים של תורת ישראל. אין בה מאומה מן "הכזב הסוציאליסטי", השולל בהחלטיות את זכות קיומו של הפרט ומחסל בזה את שני הגורמים המטפחים ומעלים את כבוד האדם:

1) אינו יודע ממילוי החובה ופעולת הצדקה, שתוכה רצוף אהבה (היינו כשצדקה בכל שיעור שהוא אינה בכפיה אלא נובעת מחירות, רק אז יכולה להיות אהבה במובן המלא שלה, כזו שלוקחת בחשבון את כולם, את המקבל, אך גם את המעביר (הנותן), מתוך כיבוד חזקת הנותן, וצמיחתו לדרגת פתח תפתח ונדבת הלב),

2) אין הוא גורס אפילו מידת רחמים ערטילאיים, שאינם כי אם רגשות חמלה ואהבה בני חלוף, ארעיים, נתונים למצבי רוח זמניים, אשר יש גם והם משפילים את הזקוק לעזרה עם הושטת הנדבה.

היהדות מציעה עוד מני קדם: מערכת צדקה מבוזרת

המבט שמשקף לנו כאן הרש"ר הירש, הוא של התחשבות רחבה במקומו של כל יחיד ויחיד, עני או עשיר ומה שביניהם. בהתחשבות רחבה כזו אין מקום לכפיה, אלא אך למסגרת חינוכית בונה.

התורה מציגה בפנינו הכוונה ל"מערכת צדקה מבוזרת" שבה, מצד אחד, אין זכות לאף אדם לקבוע הגבלה כלשהי להון בו יחזיק אדם, כל עוד הגיע זה אליו ביושר ולא בכחש. ומצד שני שכל אחד שמגיעה אליו ברכה, יישא עיניו, ינדב ליבו, ויפתח ידו במעשר בחומש ואף יותר אם לאל ידו. תפישת הצדקה המבוזרת מתחשבת גם בעני וגם בעשיר, ומחייבת חינוך וכבוד לכל אדם באשר הוא.

מערכת צדקה ריכוזית, שמנסה להשוות באופן מלאכותי את כמויות ההון המצויות ביד כל יחיד, לעולם לא תוכל להגיע לתוצאה רצויה מבלי לגרום בעצמה לעוול רב, ולפגוע שלא בצדק בשלל משתנים כגון:

ראשית, עצם הלקיחה בכוח, (שהיא גם בלתי שוויונית בהגדרה) חורגת בכל המקרים מהכוונה הראשונית ומתנפחת עוד ועוד עם המצאות מסים חדשים הסכם והערב כתוצאה משכחת הרשויות את תפקידם המקורי, וניצול לרעה את הכח שהופקד בידיהם, מה שהוא למעשה כמעט בלתי נמנע.

שנית, לעולם לא יהיה ביד מנהלי מערכת ריכוזית, גם אם יהיו בעלי הכוונות הטובות ביותר, את כל נקודות המידע, מכל יחיד ויחיד במערכת אותה מרכזים, שייתן להם את הידע לקיים חלוקה נכונה, הרמונית ואמיתית. יתירה מזו, החלוקה המתיימרת בהקשר זה להיות שוויונית והוגנת תושפע פעמים רבות מתפישות כאלה או אחרות של אשר הגון ונכון, ותושפע מנגיעותיהם של המחליטים, הפקידים, המפקחים למיניהם ועוד, המוצאים עצמם גובים או משבירים סכומים גדולים מתוך עמדת כוח שפעמים רבות אינה מתאימה.

מערכת נתינה וצדקה, החפצה להיות מדויקת, וללא אפשרות להשחתה, צריכה להיבנות מתוך העם, מלמטה למעלה, ולשאוף לביזור מקסימלי, כאשר כל יחיד ויחיד:

1. עובר מסע של חיים ותהליכים חינוכיים על מנת להבין את חשיבות הצדקה ומקומה בחייו ובכלל

2. מבין את משמעוות ההון שבידו ואת מקורו, ולא לוקה בגאווה של "וישמן ישורון ויבעט"

3. יודע בצורה מדויקת את הֵקְשֶר היותו "מחוייב", ואת "אשר ידבנו ליבו" "ופתח יפתח" שלו

4. יכול להעביר לצדקה כראותו, שיקול דעתו, ומשיכת ליבו

5. קשור בידיעה אינטימית של צרכי סביבתו ועניי עירו הקודמים, וממילא יכול לדייק יותר במתנו

ידע זה בדיוקו, יכול להיות קיים רק ברמת היחיד, כאשר סכומו הכולל יוצר מערכת צדקה של הכלל, אך מבוזרת בהיותה מורכבת מכל יחיד ויחיד שבעם, ומתחשבת בחירותו, איש כברכת ה' עליו כאמור, שביחד מהווים את הכלל.

לו היה האדם בשיא שכלו כל הזמן אזי היה ברור כשמש, עד כמה ראויים עזרה לזולת, צדקה וחסד, וחלוקה מאשר בחזקתו, מתוך שילוב הרמוני בתהליכי בריאה כאמור, ומתוך הבנה של "חובה של עבודת ה'". מתוך ראיה כזו, כנראה ולא היה צורך אף במסגרת מחייבת, או במקרים נדירים (בוודאי בימינו) ש"בית דין כופה על הצדקה".

התורה העמידה מסגרת מחייבת מינימלית על מנת שלא להשאיר את הדברים נתונים למצב רגשי זה או אחר. מצד שני, מכוונת החכמה האלוקית לרגישות מלאה, וחירות מלאה של העשיר והעני כאחד, תוך הקפדה על כבוד האדם אשר הוא אדם. גם לעשיר לא מוחזקת עשירותו כתעודת כבוד, כי תלוי מה עושה עם זה. גם העני לעולם אין לו להיות מבוזה ויש לשמור על כבודו מכל משמר. שניהם מתחנכים "דרך קופת הצדקה הפרטית שלהם" להיותם במצב קבוע של "נותנים" תוך כוונה נוספת לכך, שבעשייתם זו, הם משתלבים בפסיפס מרהיב של יחסי גומלין עתיק והרמוני המשתקף באהבה בבריאה כולה.

מערכת צדקה ריכוזית היא כמיטת סדום

לאור זה, מערכת צדקה ריכוזית לרוב אינה יכולה "צודקת" עוד, כי אינה יכולה כאמור להכיל את כל הידע הדרוש כדי לקיים "צדק חברתי" אמיתי.

האם משמעות הדברים שלא יכולים אזרחי העיר או המדינה לשכור או למנות גורם שיפעיל מערכות רווחה מסוימות אליהם יתרמו ואף ייתרמו כל המשתתפים כחלק מחוזה או אמנה חברתית ולפי סטנדרטים קבועים מראש? בוודאי שיכולים, ויתכן שבמקרים מסוימים זה יהיה יעיל יותר, ועל כך יכולים אזרחים להסכים. כאשר מדובר בחוזה עסקי שיבטיח את רווחת האזרח אם יזדקק לרפואה או לתמיכה כספית, ישנם מנהלי מערכות כאלה הנקראות כמובן- חברות ביטוח, שהוא תחום בו ישנם היצעים רבים וישנה תחרות על ליבו של הצרכן.

ברם, נראה כי הנחת היסוד בבניית מערכות כאלה היא מחויבות להיעדר כפיה, ולבנייתה קודם כל מ"למטה למעלה", ולא מ"למעלה למטה", היינו בניה מתוך מחויבות לדיוק ומתוך תפישת "אשר ידבנו ליבו". במערכת המחויבת לרווחת כל אדם באשר הוא אדם, בהרמוניה המתחשבת בכלל היבטי הבריאה וביחסי הגומלין ביניהם, כמו גם בערכים כחירות, רכוש, חינוך, נדיבות ופתיחות, לא יכולה להיות כפיה מיותרת.

קטע פרשנות יפה שנכתב על ידי אחד מאדמו"רי פולין, הרב יצחק זליג מסוקולוב קוצק (1866-1939), שהשווה את כפיית ערך השוויון הכלכלי הקיימת בסוציאליזם עם "מיטת סדום" אותה דרשו חז"ל, וזו לשונו:

"בגמרא סנהדרין ק"ט, ב', מובא על אנשי סדום שכאשר בא אליהם איש זר היו מניחים אותו על המיטה, ומי שהיה ארוך יותר היו מקצצים את רגליו, והקצר יותר- היו מפשיטים (מותחים) את איבריו עד שהיה שווה בדומה למיטה. ותמוה הדבר. ויש לפרש: שהנה נאמר (דברים י"א, ו) "ואת כל היקום אשר ברגליהם" וגו', ודרשו חז"ל (סנהדרין ק"י, א'): "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו". וזה היה חוק סדום- שכולם יהיו שווים בממונם. וזה הרמז שהיו מקצצים את רגליו, רוצה לומר, את כספו, שיהיו כולם שווים בדיוק". (מתוך ספרו שארית יצחק שיצא בת"א שנת תשמ"ט).

במילים אחרות ניתן לבאר, שהרגליים הם סמל לממונו של אדם ("ואת כל היקום אשר ברגליהם"), ומיטת סדום מסמלת את הניסיון ליצור שוויון מלאכותי בממונם של הבריות. שוויון כזה לעולם לא אפשרי באמת, ונסיון לאלצו, במערכות שלקחו עקרון זה לקיצוניות (רוסיה, סין, קובה, צפון קוריאה ועוד), יצר שורה של מיליוני מתים ומדוכאים, עוני רב מאד, שחיתות וטוטליטריות מצמיתה, של סדום ועמורה. בעלי רעיון השוויון הכלכלי (בכפיה), והרמז הוא כאמור לקומוניסטים ולסוציאליסטים, מושווים אפוא לאנשי סדום "הרעים והחטאים לה' מאד" (בראשית י"ג, י"ג).

ואכן כדברי הרש"ר בסוף מאמרו ב"מעגלי השנה": "הצדקה היהודית ברוח התורה, אינה כי אם התגלמות אהבה משולבת ביראת ה' ומתפשטת על ידה. את המידות הסגוליות הללו מינה הקב"ה כמטפחי הצדק בחוג עמו הנבחר... ואתן יחד העניק לנו את תרופת הפלאים, אשר העולם הכושל מחפש אחריהן לשווא זה עידן ועידנים".

התורה מלמדת אותנו מבט רחב וחי שכזה, הלוקח מצד אחד בחשבון את חולשת האדם ויכולתו לחטוא מחד, ולכן כאמור, את הצורך במסגרת חינוכית ככלי לעליה. מצד נוסף מלמד מבט זה את היות כל אדם-אדם, שווה בין שווים, מהעני ביותר ועד העשיר ביותר, וכל מה שביניהם, שנבראו בצלם, להיותם בני חורין, לעבוד ולצבור הון ביושר כברכת ה' עליהם בנסיבות או תוצאות. במקביל, מכוונת גם כאמור, ללמד גם ללמוד את העיקרון שנשקף מ"איש אשר ידבנו ליבו" ו"פתח תפתח", שמחייב את הנתינה ואת יחסי הגומלין בין כולם כחלק ממערכת טבעית "החרותה על הלוחות", לוחות הברית ולוחות הלב, שכולנו חלק ממנה.

מתוך מבט כזה יכול אדם להגיע לדרגת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אישי, שכל מגמתו ומסע חייו להתקדש במעשיו, להשתלב עם מנגנוני בוראו, וממילא תשרה השכינה בקרבו. יהי רצון שנזכה.

[#87]