תפישת חכמים בהתאמת התורה העולם והאדם

מדברי חז"ל מובן שישנה התאמה מלאה בין התורה העולם והאדם הנקרא עולם קטן. ישנה גם התאמה רעיונית בין העולם למשכן. הבנת עניין זה מדגישה את חשיבותה של השאיפה לסדר ובהירות בחיי האדם בכל אשר יחשוב ויעשה.

במאמר "שמו של אדם", ראינו שמן המאפיינים הבולטים בפרשיות ציווי ובנין המשכן, בולטים במיוחד האריכות, הדקדוק, והסדר שעליהם מורה התורה במעשה המשכן, כליו, בגדי הכהן הגדול ושאר הפרטים הקשורים בו.

גם העבודה עצמה, צוותה בדקדוק ובסדר מתוך הנחיה שלא לסטות ממנו כחוט השערה, כהשאלה להכרח לציית לחוק טבע, שממנו ברור שלא ניתן או כדאי לסטות. כל מה שאינו מדויק בפרטיו ומדוקדק בכוונה ובמעשה, גם אם בא מכוונה טהורה, יחשב "אש זרה" כפי שתתאר התורה בהמשך, בסיפור מותם של נדב ואביהוא בני אהרן.

בדברי כאן, ברצוני להצביע על היבט מסוים ויסודי לענין זה והוא חשיבות מושג ה"סדר" עצמו, ועד כמה הוא עקרוני ויסודי.

חשיבותו של סדר הוא אחד מהנושאים המרכזיים העומדים ביסוד הלימוד. הסדר הוא יסוד מוסד לעצם הלימוד, לצורת הלימוד, לקביעות הלימוד, לתוכן הלימוד, לבהירות מחשבתית, וגם לתפישת החיים בכלל, בעבודה על המידות, בפיתוח שיקול דעת ועוד.

ברם, חשיבותו של הסדר מעוגנת ומבוססת בחכמת הבריאה עצמה.

אומרת הגמרא במסכת שבת ע"ז, ב' "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". המדרש בקה"ר ח', א', אומר על הפסוק בקהלת (ח' א'): "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו."…אומר המדרש: "החכם- הוא הקב"ה, ויודע פשר הוא משה". הבריאה נבראה בחכמה תכליתית והבנת פישרה היא הדרך בה פסע משה רבינו. אומר גם רבי ירוחם הלוי ממיר (במדבר נ"א): "...כל האורגניסם של הבריאה כולה היא סוגיה אחת גדולה בחכמה. בראשית ברא אלקים: תרגמו בירושלמי: בחוכמתא ברא: חכמה היא נפש כל הבריאה, מחצב כל הבריאה, מחצב כל חומר וחומר. מחצב הגוף עד לכל חלקיו ממוצא החכמה הם".

הסדר והחכמה הם יסוד הבריאה כולה, והחכמה היא נפש כל הבריאה (פנימיות הבריאה) בכלליה ופרטיה, מהכלל הרחב ביותר ועד לדקדוק הפרטי ביותר.

החכמה מצויה בכללים הקבועים

באחד מחיבוריו המפורסמים, "הדרשה על קהלת"[1] מתייחס הרמב"ן לדברי שלמה המלך בקהלת א', ט': "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש". וזו לשונו:

"...אבל הכללים שמורים מאד, כי מה שהיה הוא שיהיה, כי לעולם יהיה על האדמה אדם וכל בע"ח וצמח כאשר היה בתחילה....

וממשיך הרמב"ן (שם):

"....ואחרי כן (אחרי ששת ימי הבריאה- אי'ל) לא ברא ולא יצר אלא אמר שיעשו הכללים פרטיהם כאשר שם בטבעם, כמו שאמרו חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ולכן אמר- אשר ברא אלקים לעשות"

הרמב"ן מצביע על כך שהתורה (ושלמה אחריה) מכוונים למקדנו בקיומם של כללים קבועים מהם נובעים הפרטים "כאשר שם בטבעם", דהיינו בחוקיות מסוימת ובסדר קבוע ומאוזן. זוהי למעשה המשמעות של הנקרא בלשוננו "טֶבע". התאמה למציאות משמעה שמירת הכללים, דהיינו התחשבות מרבית בקביעות הנובעת מהם על פי טבעם.

כל דבר שאנו לומדים מחייב קנה מידה כלשהו ע"מ להתייחס נכון לפרטי הדברים ולכלליהם. הגם שככל שנלמד יותר יתפתח קנה המידה, בכל מקרה התפתחותו מחייבת כאמור את התמדתם של התהליכים הסיבתיים. אנו סומכים על כך שדברים לא ישתנו פתאומית, אלא יתמידו בקביעותם. זהו הבסיס לכל המדעים.

לו יצויר שכל התופעות סביבנו היו משתנות ללא הרף, ללא סדר מסוים ואחדותי, כאשר יום היה הופך ללילה, ושוב ליום ללא סדר, וצמחים היו גודלים פעם באדמה, ופעם הפוך מהאויר, או שכח העילוי היה מפסיק לעבוד בזמנים משתנים ועוד הלאה על זו הדרך, לא היה האדם מסוגל ללמוד את קביעותו של קיים או ענין מסוים, מלבד היות שינויים בחומר ללא הרף.

במצב כזה לא היתה יכולת לנסח חוקים קבועים, לרכוש מקצוע או לפתח קנה מידה מסודר כלשהו לגבי החיים.

קביעות התהליכים, התמדתם, וזיהוי טבעם של הדברים המרכיבים אותם הוא המאפשר לנו יציבות והמשכיות רעיונית, כמו גם לימוד קבוע, ואת האפשרות להבין כל חכמה, או את פשט דברי התורה באופן ברור, או לנסח בלשוננו את החוקים המזומנים לנו בטבע, או לפסוק הלכה ולדון משפט.

על סמך הקדמה זו ניתן עתה להבין טוב יותר את דברי הרמב"ן בהמשך אותה דרשה[2], בה מוסיף היבטים נוספים על תפישה זו ומשמעותה:

"...והדבר השני שירצה שלמה לקיים, שלא יאמר אדם הנה העולם חולף ואינו עומד, אם כן אין ביצירה כל תועלת, ולשוא נברא העולם, אין בו לא זכות ולא חובה, לפיכך הזכיר שכלליו קיימים, והבורא אותו ית' עשאו לקיום גדול והחכמה דבוקה בכלליו, ואם יחכם בהם האדם תתקיים חכמתו לעד בהם והוא קיום נפש בחכמה..."

אותם כללים קיימים וקבועים, הם הבסיס העקרוני לקיומו של כל ידע קבוע שהוא, ולכל אשר תדבק בו הנפש בחכמה. האדם הרוצה להחכים יחכם בכללים אלה, "ואם יחכם בהם תתקיים חכמתו לעד בהם".

הלימוד (לשון מדידה, לַמֹד), משמעו פיתוח מתמיד של קנה מידה נכון על הבריאה ומרכיביה. המשכיות רעיונית וגדילה רוחנית אפשרית רק כאשר ישנו קנה מידה קבוע בו יכול האדם להשתכל. וזהו, כאמור לעיל, הבסיס העקרוני לקיומו של כל ידע שבו מחזיק האדם.

לכן, מלמד הרמב"ן, שככל שיחכם האדם בכללים וידבק בהם, יגדל בשכלו ויראתו.

התורה-העולם-המשכן-והאדם

ישנו עקרון נוסף המופיע כחוט השני מדברי חז"ל דרך דברי ראשונים ואחרונים, והוא ההקבלה שקיימת בין העולם, המשכן והאדם.

המדרש בתנחומא על פרשת פקודי אומר:

...."כתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג) ואומר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה (שמות לא) ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן. כיצד? כשברא הקב"ה את עולמו כילוד אשה בראו".

המלב"ים מאיר לנו בפירושו על תהילים ח',ז' "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" וזו לשונו:

"הנה צורת האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החוקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו בו ב"האדם", ומצד זה קראוהו הראשונים עולם קטן, אשר הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם הגדול כולו.... על זה אמר תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ - הוא המשל והדמות של מעשי ידיך.....".

וממשיך ומתאר (שם), איך שכל הבריאה מדורגת, דרך עליה אל יצירת האדם ממדרגה למדרגה- "מדומם לצומח מצומח לחי מחי למדבר", ועם הרבה דרגות באמצע "הממצעים בין הצומח והחי". וגם בחי "מן התולע אל הרמש מן הרמש אל הדגים מן הדגים אל העופות מן החיים המטילים ביצים אל החיים שדמם חם ומולידים חיים אשר האדם הוא ממינם, ואז יצתה עטרת הבריאה ושלימות כל הנמצאים הוא האדם... שהוא התכלית האחרון של הבריאה כולה".

והרמב"ם האריך בזה מאד במורה הנבוכים א', ע"ב. גם האבן עזרא בפ' תרומה, (שמות כ"ה), כתב: "היודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי עולם העליון. כי האדם כדמות עולם קטן". ובמקום אחר: "ויוצר רוח אדם בקרבו שהוא עולם קטן כנגד שמים וארץ".

אומר מדרש רבה בראשית א', א':

"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה.... כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם"

מסביר המדרש שכשם שמלך בשר ודם אינו בונה ארמון מדעת עצמו, אלא ע"י אומן-(כגון ארכיטקט), שאף הוא משרטט ומסתמך על שרטוטים מדויקים בכל החדרים והחללים, כך הקב"ה כביכול הסתכל בתורה וברא את העולם. משמעות הדברים היא שישנה התאמה מלאה בין דברי התורה לכל אשר בבריאה, ובכללו האדם, כשם שישנה התאמה בין השרטוטים שבידי ארכיטקט לבנין שאותו בונה, שבורא אחד למו. כל החוקים והכללים שהם חכמת ה' במעשה בראשית, ושהקב"ה הסתכל כביכול בתורה ובראם, נמצאים גם באדם.

חשיבות הסדר הלכה למעשה

עתה יובן יותר הפסוק מקהלת שראינו לעיל: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו".

אומר רבי ירוחם: "מעתה נבין כבר ודאי "שמי כהחכם, ומי יודע פשר אדם"- זה הקב"ה, זה משה. ובהראות למש"ר בהר רוחניות המשכן, היתה זאת כבר עבודה גדולה וקשה למשה רבינו לעמוד על תבנית כל דבר ודבר, איך נשמת המשכן יעשה בתבניתו בפועל. וכמה מסירות נפש היתה בזה מצד מש"ר לא לטעות ולא לעוות כל דהו אף לא כחוט השערה."

מסירות הנפש הזו, והדיוק הלימודי שלא לעוות משהו כחוט השערה משמעה סדר! סדר במחשבות, ביסודות, סדר בלימוד מצד מה שנלמד, וסדר בלימוד מצד קביעות. סדר בתפילה, סדר יום, ועוד.

הסדר הוא מסגרת ותנאי להתקדמות.

בדר"כ היכן שאדם סובל, או שיש בו סתירות פנימיות ולבטים, הדבר נובע מכך שהנושאים שקשורים בדברים שמפריעים לו, וגורמים סבל בנפשו, אינם "מסודרים אצלו", אינם "בהירים אצלו". ולכן "אין שמחה כהתרת הספקות".

רבי ירוחם מביא עוד מדברי ה"סבא מקלם" שהיה אומר "שסדר דומה לקשר שבשלשלת של מרגליות, שאף העיקר הלא הם המרגליות, והקשר שבשלשלת הלא הוא באמת רק דבר טפל, אבל מ"מ אם יתירוהו הנה יפלו כל המרגליות ארצה. כן הוא ענין של סדר, סדר הוא השומר כל טוב שבעולם

[1] כתבי הרמב"ן א', דרשה על דברי קהלת, ע"מ קפ"ז

[2] שם, קצ"א

[#14]