שמו של אדם

(ויקהל-פקודי) פרשיות ויקהל פקודי והקריאה בשם בצלאל בן אורי בן חור לבנין המשכן מלמדים אותנו כמה יסודות עקרוניים באשר למהות קנין מעלותיו של אדם. ארון הברית מבטא את מהותו של בצלאל בונהו, ככלי נושא לחכמת לב וצדק.

תהליך יצירת המשכן וכליו השונים, כארון, שולחן, מנורה וכו', מתואר בתורה באמצעות הוראות מדוקדקות, רבות פרטים ומשמעות, שמקבל משה רבינו ע"ה מהקב"ה, והמיושמות ע"י בצלאל וצוות של חכמי לב נוספים שצורפו אליו.

מעלת האדם על הבהמה היא היותו מדבר כדברי אונקלוס, ורש"י בר' ב', ז' . היבט יסודי בכח הדיבור, היא יכולת האדם ל"העביר" תופעות שהכיר בצורה מדויקת לידי מחשבות, מילים ומושגים. תכונה זו נקראת בלשון התורה "לקרוא בשם".

בראשית ב', י"ט-כ' כתוב: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וכו'":

כפי שאנו רואים במקומות שונים במקרא, קריאה מדויקת בשמות מבוססת על זיהוי תכונות אמיתיות של חפץ או כל ענין כלשהו, שבהתאמה להם באה הקריאה בשם הדבר. האדם, המדבר, הוא "הקורא בשמות".

על הקב"ה נאמר (תהלים קמ"ז, ד) "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יקרא"ִ. הקב"ה אף הוא קורא בשמות, כלומר הוא הטובע בכל דבר את מהותו ותכונותיו היסודיות כפי שהם. השמות שקורא בהקשר זה, הם הביטוי של מהותו המדויקת של הדבר, שאותה יש לאדם לנסות וללמוד.

הגמרא בשבת קל"ג, ב' מביאה עקרון יסודי לכל המידות הטובות שמאז ומעולם משמש מדריך לעבודת היהודי: "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו'...". על היהודי להתאים עצמו להנהגתו הצודקת, רחומה וחנונה של הבורא, כמו גם לכל תכונותיו האחרות כביכול, ע"מ לשרת את התקדמותו כעבד ה' בצורה המיטבית[1].

וכך גם כאן: "לכולם שמות יקרא" בא ללמדנו ששומה על האדם להיות "קורא בשמות", ועל יסוד הגמ' לעיל, "מה הוא קורא בשמות, אף אתה היה קורא בשמות". יתירה מכך, במקרה זה, התדבקותך במידה זו היא התדבקותך בעצם התכונה שעושתך לאדם- היותך מדבר, ובכך הנך מקיים את תכליתך.

ככל שזיהוי התכונות של הדבר שאותו נקרא בשם מדויק יותר, כך גם שמו של הדבר, יהיה מדויק ומתאים יותר למציאות. הקריאה בשמות מאפשרת קנה מידה מחד, וגם תקשורת בין אנשים מאידך.

זהו גם בסיסו של הלימוד, שהוא מדידה מדויקת של כללים, סוגיות ודקויות. אנו למעשה משתמשים בלשון הקודש באותה מילה, למד (חולם במ'), הן למדידה והן ללימוד, שעקרון אחד למו.

מצינו במקרא דוגמאות רבות המאירות לנו את שנאמר לעיל:

-"זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:" (בראשית ב' כ"ג)

-"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (שם י"ז ה')

-"וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (שם כ"ה כ"ו)

-"הלעיטני נא מן האדם אדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום" (בראשית כ"ה, ל')

-"ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עימו" (בראשית כ"ו, כ')

וכך גם עם משה, שמות השבטים, הארון על שם האורה שבו, ועוד רבים.

שלשה שמות נקראו לאדם

המדרש בתנחומא ויקהל אומר:

"את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכלן מה שקונה הוא לעצמו".

השם שההורים קורים לילדם, מבטא בדר"כ את תקוותם לעתיד בעבור הילד, דרך מה שהשם שבחרו מייצג. השם "שקוראים לו בני אדם", מבטא את התכונות שדרכם נראה האדם לסובבים אותו, השם הטוב שלו, ומה שמעשיו מייצגים עבורם.

ויש להתבונן: שני הראשונים, הם חיצוניים בעיקרם, כלומר מבוססים על תקווה או ראיה חיצונית של תכונות ומעשים. המקרה הראשון, הוא השם המייצג את תקוותם או תפילתם של ההורים שיהיו לילדם תכונות טרומיות של דמות או מהות מסויימת שעל שמה נקרא, אך שאינו כמובן המהות עצמה. המקרה השני שמביא המדרש הוא "מה שקוראים לו בני אדם", היינו כפי שמשתקפת דמותו הרוחנית של אדם לאחרים.

ברם, השם שקונה אדם לעצמו, שהוא ה"טוב מכולן" כדברי חכמים, אין משמעו שם חיצוני, מצד איך שנראה לאחרים, קרובים או רחוקים, (שהרי אלה נאמרו כבר בשני המקרים הראשונים במדרש) או כל ענין חיצוני אחר, כי אם מהווה את זהותו הרוחנית, האמיתית, שהיא קניינו האמיתי, הפנימי: מעשיו הטובים, ערכיו, חכמתו, מידותיו, השכלתו, התורה שלו, וכל הצעדים והעליות בהם השכיל להשתדל בכלים שנתן לו הקב"ה, שהסה"כ שלהם מהווה את השם שקנה לעצמו, כלומר את מהותו האישית, המיוחדת.

ואכן, המדרש אומר: "תדע לך שהרי בצלאל על ידי שקנה שם טוב, זכה שיעשה מלאכת המשכן, וכתיב, 'נִבְחָר [כלומר מובחר] שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב' (משלי כ"ב א'). מלמדת התורה בשתי פרשות, "כי תשא", ו"ויקהל", שכאשר נבחרה קבוצת חכמי הלב להוציא לפועל את בנין המשכן, קרא הקב"ה בכבודו ובעצמו בשם בצלאל "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה " (שמות ל"ה ל').

מחוייב שאם הקב"ה בכבודו ובעצמו קורא בשם בצלאל, הרי שזה שמו במובן הפנימי האמיתי והטהור ביותר, כפי היסוד שהסברנו לגבי קריאה בשמות ע"י ה' ומטרת האדם בכך. לא שם של רושם, או כל דבר חיצוני אחר, שהרי בהכרח לא שייך לומר כך בקריאת הקב"ה בשם בצלאל.

בצלאל וארון העדות

בפירושו לשמות כ"ה, מציין הרש"ר הירש זצ"ל עקרון חשוב ועמוק לגבי המשכן, והוא שהמשכן קיים בשביל הכלים, ולא הכלים בשביל המשכן. כלומר, כלי המשכן, הארון, השולחן, המנורה, המזבח וכו' הם הם "המקדש", ובהבנת משמעותם ניתן להבין יסודות חשובים בעבודת ה' ובצמיחת האדם.

נראה, כי יסוד דבריו נמצא באשר חז"ל דורשים: "ראה מה הארון חביב שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו" (תנחומא ח'). ארון הברית משמש בעיקרו ככלי נושא ללוחות הברית, לשברי הלוחות הראשונים (ב"ב, י"ד), ולספר התורה אשר כתב משה בסוף מסעי בנ"י במדבר. הגמרא (שם) מביאה שתי דעות באם היה למעשה הספר בתוך הארון או על מדף בצידו. אך בכל אופן, ברור לנו שאין שום מעשה ממעשי המקדש עצמו שנעשה באמצעות הארון בעת היותו במקדש, אלא שתכליתו כתפקידו, שבו ובתוכו נמצאת התורה הקדושה. וכדברי חז"ל "לא נעשה (המשכן) אלא בשביל הארון".

על פי המדרש, בעוד שבעשיית כלי המשכן האחרים שימש בצלאל כיועץ ומנחה לחכמים האחרים, הקפיד לעשות את הארון במו ידיו. כנאמר (תנחומא ז') "אין אתה מוצא באחד מכל כלי המשכן שעשה שם בצלאל כלום אלא בארון, וכל המלאכות האחרות, כל הכלים האחרים, באמירתו ובעצתו".

ואכן, בצלאל השכיל להבין יחס מיוחד לארון הברית: המדרש ממשיך ומספר שבשעה שאמר משה לבצלאל ללכת ולעשות את המשכן, אומר המדרש (שם):"במה פתח תחלה"? ו"יעש בצלאל את הארון", (כלומר, בצלאל הבין בפועל שמשמעות דברי משה ללכת ולעשות את המשכן היא בראש ובראשונה עשיית הארון "שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון").

והמדרש אכן מהללו ומשבחו (ומובן שאכן ירד בצלאל לסוף כוונת משה) (שם): "... זה שאמר הכתוב 'תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, הוֹדַע לְצַדִּיק, וְיוֹסֶף לֶקַח' (משלי ט' ט'). משה אמר לו להתחיל במשכן והוא התחיל בארון. למה? בשביל שהארון מקום התורה וכו' ".

עקרונות נוספים במעשה הארון, רעיוניו, ומשמעותו כמצוות הציבור, נלמדים במקומות רבים במפרשים מכל הדורות ואצל חז"ל, וקצרה היריעה להזכיר רבים מהנושאים הכרוכים בענין עקרוני זה. ברם, לענייננו, אדגיש נקודה קצרה: בפרשת תרומה ראינו (שמות כ"ה י'-י"א): "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (ציפוי הזהב מבפנים ומבחוץ).

הארון עשוי מעץ המצופה לחלוטין בזהב מכל צדדיו. ראוי לציין מעט ממשמעות השימוש בשני החומרים היסודיים הללו- עץ וזהב: עץ הוא המייצג החזק של כח הצמיחה, והמשול לתורה- "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג' י"ח), ולישראל שנמשל בכל רחבי המקרא לסוגים רבים של עצים וצמחים. הזהב, הוא המתכת האצילה והטהורה ביותר, זו שאינה מושפעת כלל ממתכות אחרות או מהסביבה.

בבניית ארון העץ המצופה זהב, מתאר רש"י שנבנו למעשה שלשה ארונות, שנים של זהב ואחד מעץ, פתוחים מלמעלה, "ונתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ".

מכאן, אומר המדרש, "שיהא תלמיד חכם תוכו כברו, שנאמר מבית ומחוץ תצפנו". שכשם שהיה הארון זהב מבפנים ומבחוץ, כך התלמיד החכם חייב שיהיה תוכו כברו, פנימיותו כחיצוניותו.

ורבא במסכת יומא ע"ב, ב': "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם (אמר) אביי ואיתימא רבה בר עולא [אמר] נקרא נתעב שנאמר אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה". אותו אחד ששותה מים (תורה), ואין תוכן כברו, הרי הוא עושה עוולה.

כותב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב'): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי…. אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות:"

התורה מדריכה את האדם לאחדות פנימית של אחד בפה ואחד בלב. מטרת האדם המרכזית, שהיא סיכום מלא לעבודת ה' שלו, ולעצם היותו אדם היא מחשבה ומעשה על פי האמת, כלומר, על פי התאמה מירבית להנחיות התורה ולטבע הבריאה, שיוצר אחד למו. ומי שתוכו כברו, על פי התאמה זו, יוצר לעצמו שם במובן הרוחני, הפנימי של אישיותו, כפי שהזכרנו, והוא הוא חכם הלב האמיתי. כבצלאל.

ניתן עתה לחזור למדרש לעיל: "ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכלן מה שקונה הוא לעצמו", ולהבין טוב עוד יותר את משמעותו:

הקב"ה שקרא בשם בצלאל לבנות את הארון, קרא בדיוק בשמו של אותו צדיק עליון שאישיותו המיוחדת, מייצגת את עצם המשמעות של הארון שאותו הצטווה לבנות: תלמיד, חכם, צדיק המוסיף לקח, שבהיותו חכם לב, מי שהוא אחד בפה ואחד בלב, נושא בתוכו את התורה, כשם שהארון נושאה, וצומח בלימודה להיות תוכו כברו כמו ארון העץ המצופה זהב טהור מבית ומחוץ.

[1] להרחבה בענין זה ראה מאמר "עולם חסד יבנה" במדור הגות תורנית

[#5]