תכלית חכמה: גישת אריסטו וגישתם של חכמי ישראל

רבי ירוחם הלוי מביא באחד ממאמריו התייחסות חכמה של אריסטו ליחס בין נותן ומקבל במעשה החסד. למרות הערכתו לדברי הפילוסוף, מעיר רבי ירוחם שישנו הבדל דק ומשמעותי שמוסיפים חכמי ישראל בהבנתם נושא זה. ההבדל הדק, אך המשמעותי, נוגע במהות החכמה ותכליתה.

באחד ממאמריו על פרשת וירא, מביא רבי ירוחם הלוי[1] שאלה שנשאל הפילוסוף אריסטו בנושא חסד: "נשאל אריסטו: מדוע זה העושה טובה לאחד, אוהב אותו (את המקבל) יותר מאשר המקבל אוהב את הנותן, בעוד שלפי השכל היה ראוי לכאורה להיות להיפך?" תשובת אריסטו היתה: "כי הנותן רוכש מהמקבל יותר מאשר המקבל רוכש מהנותן, כי הנותן רוכש בפעולתו מעלה רוחנית, ובגלל זה אוהב את המקבל".

אומר רבי ירוחם שזו אכן תשובה חכמה: "הנה זה תשובה בדרך החכמה כי גם מצד החכמה לבד ניתן להכיר ולהעריך כמה שווה וכדאי לשלם בעד מעשה של חסד"..... אבל, מוסיף רבי ירוחם, שלמרות התשובה החכמה "עדיין לעיקרן של דברים לא מגיעים".

מדוע לא מגיעים לעיקרן של דברים? משום שגישת התורה, והכוונתה, מוסיפה היבט עקרוני נוסף.

למי מדבר אברהם אבינו?

בספר בראשית, בתחילת פרשת וירא, מסופר לנו אודות התגלותו של הקב"ה לפני אברהם בעודו יושב בפתח האוהל "כחם היום". בהרימו את עיניו, מתגלים אליו שלשה אורחים הניצבים עליו, והוא רץ אליהם כדי לקבל את פניהם. והנה, מתחילים לשונות הפסוקים כמו לתעתע בנו: אחרי "וַיֵּרָא אֵלָיו" אזי מיד "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה". ואז אומר פתאום (י"ח, ג') "אֲַדֹנָי אם נא מצאתי חן בעיניך אל תֲַעבֹר מעל עבדך". וממשיכה הלשון להתחלף בין לשון יחיד ללשון רבים.

כפי שמבאר רש"י המילה "אדני" יכולה להתפרש בשתי דרכים. על פי הדרך הראשונה היא נאמרת בלשון חול, בה פונה לאורחים בלשון אדון ברבים (אך עדיין ממשיך הפסוק בלשון יחיד, מה שעדיין מעלה תמיהה).

ברם, על פי פירוש רש"י השני, פונה אברהם אל ה' ומבקש שלא יחדל מהתגלות בעודו מטפל באורחיו. על פניה זו אמרו חז"ל במסכת שבועות לה, ב': "אף זה קודש... הא דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה". הרי לנו תיאור ועל פיו עוזב אברהם לכאורה את רגע ההתגלות ע"מ לגשת ולקבל את אורחיו, ולכן גדולה הכנסת האורחים יותר מהקבלת פני השכינה.

אומר רבי ירוחם: "כשאמרו גדולה הכנסת אורחים הרי זו גדולה ממש, מהכנסת אורחים משיגים ממש יותר מהקבלת פני שכינה. הוא אשר מרגלא בפומֵיה דרבא (רבא היה רגיל לומר) "תכלית חכמה- תשובה ומעשים טובים" (ברכות י"ז, א'). תכלית החכמה הם השיבה ליסודות, והמעשים הטובים.... עם כל גדלותה לאין חקר של קבלת פני שכינה הנה, לפי זה, "המעשה" (של הכנסת אורחים) גדול עוד יותר.

לכאורה קשה: היתכן לומר שעזיבת מעמד נבואי לצורך עשיית מעשה חולין כאירוח היא אכן עדיפה? היתכן לומר, כפי שמצביע הרב ירוחם, שהדרגה הרוחנית המושגת במעשה החסד עצמו פחותה בחשיבותה מעצם ה"המעשים הטובים" שהם חלק מרכזי בתכלית החכמה? אמנם מפורסמת לשון ספר החינוך (מצוה ט"ז) "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם...". אבל סוף כל סוף גם על פי זה, מכיוון ש"לבו ומחשבותיו תמיד אחרי מעשיו", אזי עדיין ניתן לטעון שהלבב הוא התכלית. ואומרת הגמרא בסנהדרין ק"ו, ב' "הקב"ה ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב) דכתיב וה' יראה ללבב".

מוסיף רבי ירוחם:

"עבור אנשי החכמה כאריסטו, ולו יהיו הגדולים שבחכמי אומות העולם, מהווה החכמה כשהיא לעצמה את תכליתם, והם בודאי לא יאמרו בשום אופן מאמר כזה בהערכת מעשה החסד, הם אינם מעריכים שווים של מעשים וגם בל ידעום"..... ...האבות שלנו העריכו וידעו היטב יוקר של מעשים ושלמו בעדם גם במחיר של הקבלת פני השכינה".

לא זו בלבד שאברהם רץ לאורחיו מיד כשנתגלו לו, הרי הוא כבר ישב בפתח האוהל והמתין, בעודו כואב את ברית המילה אותה עשה שלשה ימים קודם לכן.

תכלית חכמה-מעשה: מ(י)סודותיה הגדולים של התורה

מדברי רבי ירוחם עולה כי ההבדל העקרוני בין חכמת אריסטו, שהיא אכן במקרה זה חכמה, וחכמת התורה היא שהתורה מוסיפה היבט נוסף: לא תכלית חכמה-חכמה כאצל אריסטו, כי אם תכלית חכמה-מעשה, כדברי חז"ל האמורים, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים".

ביאור הדברים הוא שהמעשה הטוב כולל בתוכו את הדרך לחכמה, החינוך שבאמצעותו מתהווה חכמה מלכתחילה הוא חינוך למעשה. אמור מעתה: לא רק יישום מה שיודע, אלא שמה שיודע, נרכש בין היתר על ידי המעשה, שלולא היישום לא תיתכן חכמה אמיתית כלל. לא זו בלבד ש"נעשה ונשמע" במובנו הפשוט משמעו שנתחייב קודם לעשות- ואז ננסה להבין, אלא "נעשה ו(אז נוכל בכלל) לשמוע"- שרק בזכות העשייה יתווסף היבט נוסף בהבנה, שלא היה אפשרי בלעדי זה. מבלי העשיה לא תתכן הבנה מלאה.

תלמידיו של הרב דסלר זצ"ל העידו עליו [2] שאמר:

"לא לימוד פילוסופיה או חכמת כוחות הנפש או ביקורת על אחרים או על ידי יצר הרע- אין מוסר אלא מה שהאדם לומד על עצמו ולעצמו — לשנות את עצמו שינוי מעשי". עוד אמר: "אם מתכוון אדם לתפוש רעיון נשגב במוסר בשכלו בלבד, מבלי להשיבו אל ליבו, אל יחשוב שעכ"פ הרי בשכלו הבין את הענין. אינו כן. תוכן הענין הוא האמת המוסרית הלבבית שמתבטאת בו, ומי שלבו ממאן להכיר את האמת הזאת, מחמת שרצונותיו מתנגדים לה, אין ספק שגם שכלו לא יתפוש אותה על בוריה".

היישום הישיר (המתבטא גם ב"עשייה" המתקיימת בתהליך הלימוד עצמו, (היינו האופן בו לומד אדם) הוא החשוב ביותר משום שדרכו חווה האדם את רעיונותיו (שנודעו לו כבר, או שלומד כתוצאה מיישום) באופן המאפשר לו להבינם ברובד עמוק יותר, שהוא למעשה רובד חדש.

את שלמות הרעיון והמעשה, ואת אשר עושה הנעשה לנשמע, ניתן להדגים דרך ההבדל בין הדרכת נישואין ולימוד מהות הנישואין טרם החתונה, לבין החוויה של הנישואין עצמה והנלמד ממנה באופן ישיר, או דרך הסבר על מהות השבת לעומת שילוב ההבנה הנרקמת דרך שמירת שבת מעשית, ועוד דוגמאות רבות.

זהו אחד מסודותיה הגדולים של חכמת התורה[3]: נעשה ונשמע, כלומר נעשה ואז נשמע, דהיינו- נעשה וכך נשמע, ללא הפרדה. המעשה מוביל לדרגת הבנה שאינה יכולה להתממש בלעדיו.

דברי רבי ירוחם מעלים אותנו על סולם שבראשו מחכה לנו הרמב"ם.

שיטת הרמב"ם: המעשה במלוא כוונתו הוא-הוא הקבלת פני השכינה

בהסתמך על דברי רבי חייא הגדול[4], ועל סמך שינויי הלשון החריגים לכאורה בעשרת הפסוקים הראשונים שראינו לעיל, לומד הרמב"ם (מו"נ ב', מ"ב) שכל המהלך הזה כולו, כולל הכנסת האורחים, הוא חלק מכלל ההתגלות שהיתה לאברהם. כלומר, מעשה הכנסת האורחים והבשורה לאברהם על הולדתו הקרובה של יצחק (ועוד), הם למעשה תוכן ההתגלות בפועל של הפסוק הראשון בפרשה "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם וגו'"[5].

בכל אופן, בהתאם למהלך שהתחלנו, נעז לחדש שפירושו זה של הרמב"ם משקף שיטה ותפישה המכוונות ללמדנו לשאוף לאחדות מלאה בין חכמה למעשה, באופן השלם ביותר האפשרי, ונראה שהרמב"ם אף מכוון לכך במפורש להלכה, ובמספר מקומות.

אברהם איש הרוח והמעשה, מתואר כיושב כאמור בכאביו לאחר שנימול, "בפתח האוהל כחום היום", ומלמדנו משמעותה של מסירות נפש לדבר ה', הן במעשה הברית, והן בישיבה, בעודו בכאב פיזי, מצפה לאורחים. לשון התורה מחברת כאמור לעיל, ומשלבת באופן שאינו ברור כל כך על פי הפשט, בין הקבלת פני השכינה לבין הכנסת האורחים. במשך עשרה פסוקים משתנה הלשון מיחיד לרבים, ממלאכים לאנשים, ותוך מעבר חוזר ונשנה כביכול בין "הקבלת פני שכינה" ופניה לה', לבין פניה לאורחים המתגלים.

נטען כאן, שהלשון המשולבת, הכורכת את כל ענין התגלות השכינה והתגלות האורחים כאחד, באה ללמד אותנו, על פי שיטת הרמב"ם, עקרון יסוד שאליו יש לכל חפצי לקח לכוון בעבודת ה' שלהם. לשון התורה מלמדת שמטרת החכם הצדיק היא להגיע לדרגת קידוש החומר כזו, שגם כאשר עושה מעשה "ארצי" אמיתי ונכון, הרי שיכול להיות מחובר בכך לשכינה באופן בלתי ניתן להפרדה.

כפי שנראה, שילוב הלשונות בא ללמד שבפועל אברהם לא הפסיק אף פעם מ"לקבל את פני השכינה". למעשה קיים אברהם את אשר עליו נאמר אח"כ ע"י שלמה המלך, "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו'), דהיינו שהיה מחובר לעשיית הנכון בהקשרה הרחב, וממילא על פי זה, היתה השכינה עימו בכל עת.

המעשה הנכון בכל הקשר שיהיה, הנעשה "לשמה", מהווה לכשעצמו את גדר "קבלת פני השכינה". מצד זה מלמדת התורה את מעשה הכנסת האורחים כמשולב בהתגלות, וזאת על מנת ללמד שהשאיפה לאחדות מעין זו היא אחת מפינות הוראת התורה. אברהם למעשה קיבל את אורחיו בעודו מקבל את פני השכינה, והדברים נכתבו כך למען למד מוסר השכל זה.

מעשה אמיתי, טוב ונכון הנעשה לשמה הוא תכלית חכמה, וגדול לעין שיעור מחכמה ללא מעשה כלימוד רבי ירוחם בדברי אריסטו, שהיא בתורה גדולה כמובן, ממעשה ללא חכמה.

הרמב"ם משרטט לנו את קנה המידה הזה באופן מפורש, במקום נוסף, וקושר אותו לדרגת חכמתם ומעשיהם של אבות האומה בשני מקומות בולטים לפחות, הכוללים פסיקה להלכה:

בפרק נ"א של החלק השלישי במו"נ, כותב הרמב"ם כי האבות ומשה רבינו, הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לאדם, בה כל מעשה "ארצי" כמו הנהגה, ענייני כספים, ניהול רכוש וכו', מתבצע ללא הפרדה, וללא ניתוק, ולו לרגע, מדבקות הדעת בשכינה. תחת תפישה זו ממשיכה הקבלת פני השכינה ונשארה אפשרית בעודם עוסקים במעשי יום יום.

וזו לשונו: "כי ארבעה אלו, כלומר האבות ומשה רבנו נתבארה בהם ההתאחדות בה', כלומר השגתו ואהבתו כפי שהעידו בכך הכתובים…. והיו עם זאת פעמים מתעסקים בהנהגת בני אדם והגדלת הממון והטיפול ברכוש, וזה לדעתי ראיה שבשעת אותם המעשים היו עושים אותם באבריהם לא יותר, ודעתם לפניו יתעלה לא תסור. ונראה לי עוד כי אשר גרם השארות ארבעה אלה כפי תכלית השלמות לפני ה', והשגחתו בהם תמידית ואפילו בעת התעסקם בהגדלת הממון, כלומר בעת הרעיה, ועבודת האדמה, והנהגת הבית, מפני שכל תכליתם היתה בכל אותם הפעולות להתקרב לפניו יתעלה קרבה כלשהי…".

ראינו בדברי אריסטו לעיל שאליהם התייחס רבי ירוחם, שחכמה לשם חכמה היא אמנם חכמה בדרגה מסוימת, אך אינה שלמה ללא מעשה, שהעדרו, מונע בפועל עלייה בדרגות נוספות בחכמה. מרבא למדנו בברכות י"ז, ש"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". הרמב"ם משלים לנו את התמונה בהראותו דרגה של מעשים מקודשים מעצם כך שישנה דבקות בלתי מפסקת בחכמה העליונה, בעת שנעשה מעשה, וכחלק מדבקות זו. דרגה זו, של מעשה מכוון היטב, בהקשר הנכון, ובהתאם לחכמה, היא המעשה בטהרתו, ובדרגתו הגבוהה ביותר מצד חיבורו לדעת. שילוב מעין זה, מייצג בפועל מסירות אמיתית לנכון שאינה מתחשבת בדבר מלבד קידוש שם שמים בכל מעשה ומעשה, ללא מחשבה על שכר, תמורה או פרס, או כל מניע אחר מלבד הרצון ל"הקבלת פני השכינה" בכל עת.

כשהזכרנו מספר פעמים את דברי רבא הנ"ל, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", הדגשנו עד כה את היבט המעשה כמחובר לחכמה. אך רבא מלמדנו גם שללא תשובה בתווך ("תשובה ומעשים טובים"), הדבר אינו אפשרי. מעשי האדם חייבים להיות מלווים בבדיקה מתמדת ושִיבה, שוב ושוב, לחשבון נפש. בלי חשבון נפש, שהוא הבסיס לתשובה, לא הגענו לתכליתה של החכמה.

ואכן, על פי לימוד זה ברמב"ם, המקור השני שבו הפעם פוסק להלכה את האידיאל של החכמה התורנית שהראינו, הוא, ושלא במקרה, בסוף הלכות תשובה.

פרק י', המסיים את הלכות תשובה (ואת ספר המדע כולו) מוקדש לרעיון זה של חיבור החכמה והמעשה ל"שמה", באופן שלם ואחדותי:

בהלכה א' פוסק הרמב"ם: "אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו: שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו אלא...(כל מי), שמחנכין אותן לעבוד מיראה (יראת עונש בהקשר זה), עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

אלא (הלכה ב'):

"העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל".

גם כאן, כמו בקטע מהמו"נ שראינו קודם, אותו כתב כ20 שנה לאחר מכן, מייחס הרמב"ם את הדרגה הזו למורשת האבות, ולמשה רבינו. כך מלמד הרמב"ם בהמשך הלכה ב':

.... ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה). ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

טהרת המניעים: הדרגה שאליה מכוונת התורה לשאוף

אם נשים לב לדברי הרמב"ם במשנה תורה לעומקם, נראה כאן דרגת עומק נוספת, שלעניות סברתי, אליה כיוון בעקבותיו גם רבי ירוחם מלכתחילה בדבריו על אריסטו. זוהי דרגה דקה, אך דומה שאם תובן אל נכון, תוביל אותנו באופן ברור להגדרת המשימה האמיתית של מסענו כשומרי תורה ועבדי ה'.

הדרגה הראשונה עליה הצביע רבי ירוחם בדברי אריסטו דיברה כזכור על תמורה כמניע לאהבה. השאלה שנשאל אריסטו היתה מדוע הנותן אוהב את המקבל יותר משהמקבל אוהב את הנותן? התשובה, התייחסה כאמור לתמורה, מבחינת מהי תוצאת מעשה החסד למקבל או לנותן. תשובת אריסטו היתה "שהנותן רוכש בפעולתו מעלה רוחנית, ובגלל זה אוהב את המקבל".

בתפישת הרמב"ם טמונה תוספת דקה, אך משמעותית ביותר, המעבירה את כל הסוגיה לרובד אחר ונעלה יותר:

הרמב"ם אינו מכחיש שישנה "רכישה" של מעלה רוחנית לזה העושה מעשה אמיתי, מעצם עשייתו. ברור שרודף האמת בכל מעשיו, ובמקרה שלנו "הנותן", רוכש בפעולתו מעלה רוחנית וכדברי אריסטו אצל רבי ירוחם.

ברם, הדרגה הנוספת שאליה מרוממים אותנו חז"ל במימרא ש"תכלית חכמה- תשובה ומעשים טובים", ושפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה, מכוונת אותנו לשימת לב דקה למניעים שלנוכאשר אנו פועלים פעולה כלשהי.

ה"נותן" של אריסטו אצל רבי ירוחם אוהב את המקבל אך ורק בגלל שבאמצעותו רכש מעלה רוחנית. הוא אינו אוהב בהכרח את הנתינה מצד עצמה, כי אם אך את אשר נבנה בו כתוצאה ממנה, ולכן (כך דבריו) אוהב את המקבל.

לעומת זאת, ה"עובד מאהבה" כדברי הרמב"ם בהלכה ב': "עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה" (יש לשים לב ללשון-- שהעוסק בתורה ובמצוות מחכים), ועושה "את האמת בגלל שהוא אמת וסוף הטובה לבוא!".

העובד מאהבה של הרמב"ם אינו נותן למקבל "על מנת לקבל פרס" ואינו אוהב אותו בגלל שנבנה בו משהו, אלא, נותן למקבל, אם וכאשר זהו הדבר הנכון לעשות, כדבר ה', ותו לא!

ברם, האם בונה בעצמו מעלה רוחנית? בודאי שכן, שהרי סוף הטובה לבוא. אך "סוף הטובה" הזו מעולם לא היתה המניע שלו, כי אם תוצאה עצמית של המעשה עצמו. זוהי אהבת ה' אמיתית, אליה מדריכה תורה, ושאותה אריסטו לא ראה.

קנה המידה שכל אחד יכול לכוון אליו

אחרי שחלקנו את מניעי המעשה לדרגותיהם, מתבקשת מיד השאלה, מה לנו ולדרגתם? זו דרגתם של אבות, דרגתו של משה רבנו, דרגה כזו אינה דרגה שלנו כלל, וממילא מה יוצא מלימוד כזה?

זו אינה שאלתנו שלנו, כי אם גופא השאלה ששואל הרמב"ם עצמו בשני המקורות שהבאנו: הן במורה הנבוכים, והן להלכה.

הלכות ד-ה בפרק הנ"ל מהלכות תשובה מובילות לדבר זה בדיוק:

ד. אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא; תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג; ועוד)--כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

ועוד אמרו חכמים, "במצוותיו, חפץ מאוד" (תהילים קי"ב, א')--"במצוותיו", ולא "בשכר מצוותיו". וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה; אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום--אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו: כלומר, עבדו מאהבה.

ה. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות--הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה--הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה--שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

יש מקום להזכיר את דברי הרב אריה אליהו דסלר ע"ה בענין זה, בשם הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל[6], שההגעה מתוך ש"לא לשמה"- "לשמה", אינה ענין אוטומטי כפי שניתן אולי להבין מהפשט של דברי חז"ל. האדם העושה מעשה ש"לא לשמה", עושה כך בדרך כלל מחולשה או מחוסר בהירות. ברם, רק אם ידע שעליו להגיע ל"לשמה" יוכל לעלות בסופו של דבר מתוך ה"שלא לשמה" "לשמה". אם לא ידע, ולא יתחזק.... לא יוכל להגיע.

כך כותב הרב דסלר:

"מתחילת עסקו בתורה שלא לשמה תהיה מחשבתו להגיע לידי "שמה".... שלא כל "שלא לשמה" יביא לידי "שמה", ורק אם עיקר השאיפה היא טהורה.... באופן כזה יגיע ל"שמה".

ואכן דומה כי דברי הרב דסלר נלמדים היטב מפסיקת הרמב"ם בהמשך הלכה ה':

".....לפיכך כשמלמדין את הקטנים... ואת כלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.

ענין זה אינו אוטומטי כאמור, כי אם "מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה בנחת"- היינו, זהו ידע הניתן ללמידה, והרמב"ם פוסק שכך יש ללמוד וללמד מלכתחילה.

במו"נ שהבאנו (ג', נ"א) אומר הרמב"ם במפורש: "כי אותם ההתעסקויות עבודה גדולה בהחלט, ואין דרגה זו דרגה שאפשר שיחשוב איש אשר כמוני להדריך בני אדם להשיגה." אבל אותה הדרגה יש לשאוף להגיע אליה על ידי אותה ההכשרה אשר הזכרנו…".

אם כך, אמנם איננו מתיימרים להיות בדרגה כזו- אך זוהי מורשתנו, זהו קנה המידה שלנו ולשם עלינו לכוון, וללמוד. עלינו למקם את קנה המידה שלנו גבוה עד כמה שניתן, ולשאוף להגיע לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לנו ולאדם בכלל. זו הדרגה של חכמה, תשובה ומעשים לשמם, כדוגמת האבות ומשה רבינו. הצלחת השאיפה הזו, ההשתדלות הזו, בפועל, היא כבר ענין של השתדלות והשגחה. וכדברי הרמב"ם שם: "לפי ערך דעת כל בעל דעה תהיה ההשגחה בו תמיד".

בפרק ה' בהלכות תשובה, כותב הרמב"ם בהלכה ב': "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם, ורוב גולמי בני ישראל[7], שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם...". כל אדם יכול להגיע לדרגה של בחיר האנושות, אם אך יצא למסע חיים בו יכוון לקנה מידה נעלה ככל יכולתו, ויעבוד[8] אט אט, בסבלנות ובאורך רוח, להשיג תכלית חכמה בתשובה ובמעשים טובים, עד יגיע לעשיית האמת אך כי היא אמת. לעולם לא מאוחר לכך.

וסוף הטובה לבוא.

[1] דעת תורה, א' ע"מ קכ"ז

[2] מופיע בהקדמה לכרך א' בספר "מכתב מאליהו" ע"מ כ"ד-כ"ה, הוצאת ספרייתי.

[3] ראה מאמר "ויוותר יעקב לבדו- טעמים ביחודו של עם ישראל" שבאסופה זו

[4] שהיה בין התנאים האחרונים בן דורו של רבי יהודה הנשיא, והיה ממסדרי הברייתות יחד עם רבי אושעיה

[5] על דברי הרמב"ם האלה חולק הרמב"ן זצ"ל בתקיפות בפירושו לתורה. לרוצה להעמיק בביאור המחלוקת, יש לעיין ב"ספר הזכרון" לריטב"א, שמפשר בין שתי השיטות בפירוט. האברבאנל מגן על הרמב"ם בתקיפות פחותה לא פחות בפירושו למורה. גם לרשב"ם ישנה תפישה הדומה עקרונית לרמב"ם בענין זה.

[6] ב"מכתב מאליהו" חלק א' ע"מ 24

[7] ופרוש "גולמי בני ישראל" אלא שטרם למדו שהם כחומר גלם שטרם יצרו בתוכם חכמה, ולא כפי שמפרשים רבים לגנאי.

[8] ועבודה היא מעשה וגם אין עבודה אלא תפילה. ושניהם נכונים והמעיין יבין.

[#21]