שלש דרגות בלימוד האדם

יסוד ושורש הלימוד (לשון מדידה, לַמֹד דבר מה), הוא קנין ידיעה והתפתחותה המתמדת, למען ייווצר קנה מידה נכון להבנת המצוי על כלליו ופרטיו. באם זכה, מהווה תהליך הלימוד באדם, מסע של חיים שלמים, בקצב התקדמות והעמקה משתנה בזמן ובמקום, שמסוגל וששומה עליו להיות רציף ונובע מכל חוויה ומכל פרט בבריאה.

במאמר זה ברצוננו להצביע על שלש דרגות בלימוד ששומה על המעיין לשים לבו אליהן.

דרגה ראשונה: סדר

מזה שנים הרבה נפתח כל ליל סדר בביתנו, בשאלה מדוע אנו "קוראים ללילה הראשון של החג- ליל הסדר"? יקרה במיוחד היא תשובתו של המהר"ל, ועל פיה, נקרא הסדר כך כדי לרמז שכל מה שאירע לישראל מעת יציאת מצרים שבה נעשינו לעם ועד עצם היום הזה, איננו שרשרת מקרית של מאורעות והתרחשויות, אלא מערך חכם ותכליתי המתרחש לפי "סדר" מסוים כדבר ה'. על מאמר ההגדה "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", אומרת המשנה בפרק ערבי פסחים (פסחים קט"ז א) "תנן מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

מפרש המהר"ל בפירושו להגדה, שההתחלה בגנות מתבקשת, כיסוד חשוב בהבנתנו את העולם הזה, ואת מסכת ההשגחה שבו. כשם שלילה קודם ליום (חושך לאור) באופן בו אנו מסתכלים על הימים שלנו, כך גם האדם בעולם הזה, לא נולד שלם, אלא מוציא עצמו במהלך ימיו מלילה ליום, קרי מחוסר בהירות לסדר[1]. מבאר המהר"ל: "...לפיכך אילו היה מספר הטובה לישראל מבלי הגנות היה אפשר לחשוב כי במקרה באה הגאולה" (כמו מטר מקרי כביכול על בית שנשרף לעומת איש המכבה בכוונה תחילה, ועיין שם). אך האמת היא שבכל דבר ודבר הקורה לישראל, "הקב"ה היה פועל בעצם שהיה מכוון על המעשה שעשה בשביל ישראל"[2].

הסדר הוא אחד מהכללים המרכזיים העומדים ביסוד הלימוד. כפי שכתבנו כבר בהרחבה במאמרנו על "התאמת התורה הבריאה והאדם" שבאסופת מאמרים זו, הסדר הוא יסוד מוסד לעצם הלימוד, לצורת הלימוד, לקביעות הלימוד, לתוכן הלימוד, לבהירות מחשבתית, וגם לתפישת החיים בכלל, בעבודה על המידות, בפיתוח שיקול דעת ועוד.

בהקדמתו הידועה לספר "דרך ה'" כותב הרמח"ל זצ"ל (באורים בסוגריים- אי"ל):

"יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם, כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם, מידיעתם שלא בהבחנה; כיתרון ראיית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעיו, מראיית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב. כי אמנם ציור חלקים רבים אשר לא נודע קשרם ומדרגתם האמיתי בבניין הכל המורכב מהם, אצל השכל המשתוקק לדעת, אינו אלא משא כבידה.... לא יעלה בידו לבוא עד תכליתו כיון שנעדר ממנו תשלום עניינו... לא כן היודע דבר על אופניו, שבהיות נושאו מתגלה בעליל כמות שהוא, הלוך ילך השכל אל אשר יפנה שם וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע".

מלמדנו הרמח"ל יסוד עקרוני, פשוט, אך חשוב מאין כמוהו במסע הלימוד לקנין דעת ורכישת חכמה, והוא ההכרח לסדר את הידע שלנו כנדבך יסודי בתהליך. על האדם לשאוף לסדר את ידיעותיו ואת היחסים ביניהם ממש כשם שגנן מעבד ומסדר את ערוגות הפרחים בסדר מופתי. סידור הידע, והבנת סדרי העדיפויות בין ידיעות שונות, יתרמו להורדת מסע כבד של חוסר בהירות מעל לב האדם. סדור הידע, כך כותב הרמח"ל, הוא הבסיס להתקדמותו השכלית של האדם כדבריו "הלוך ילך השכל אל אשר יפנה וביופי מלאכותיו יתענג".

כדברי אחד מרבותי שליט"א, סידור הידע עליו מדבר הרמח"ל, אינו רק מועיל למניעת טרדת המחשבה בדרכה לחכמה, אלא הוא הכרחי כדי להגיע עדיה ולעלות בה. כדי לתפוס עקרונם של דברים (דרגה ג' להלן) דרוש לימוד לדעת אלו מחשבות הן עיקריות וכוללות ואלו הן אך טפילות.

רבי ירוחם הלוי זצ"ל מוסיף לנו עקרון חשוב באחד ממאמריו וז"ל:

"אם האדם מסודר אז התורה והתפילה וכל המצוות שלו שמורים הם ובטוחים בקיומם, ואם לאו ח"ו כל המרגליות יפלו ארצה. צריך האדם לקום משנתו בזמן קבוע, להתפלל בזמן קבוע, להתחיל לימודו בזמן קבוע, וגם לפסוק מלימודו בזמן קבוע".

ביאור הדברים הוא שלצד השאיפה לסדר מחשבתי, חייב האדם להביא לידי ביטוי את עקרון השאיפה לסדר גם באופן "חיצוני", ולהביאו לידי ביטוי בצורה מעשית בפעולותיו. כך מתרגל האדם לישום פעיל ומסודר, מה שמקיים בו את הכלל הגדול שמביע בעל ספר החינוך (לא תעשה ט"ז) "אדם נפעל כפי פעולותיו" ו"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כך מכין עצמו האדם לסידור מחשבותיו, ומכשיר עצמו לשאיפה תמידית לביטוי רעיוניו הלכה למעשה בחיי היום יום.

דרגה שניה: שינון והעמקה

אומרת הגמרא בעירובין נ"ד, ב':

"ת"ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להם משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן, נסתלקו בניו שנו להם זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן א"ר אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים וקל וחומר ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה".

חז"ל מתארים בפירוט את "סדר משנה" (לשון שינון) בהדגשת חזרתם של גדולי עולם על כל לימוד ארבע פעמים בהעברת תורה ממשה לאהרן, לבניו, לזקנים, ולעם. רבי אליעזר ניסח מזה כלל התקף בכל לימוד שהוא. המשך הגמרא מדגיש עניין זה ומוסיף לו היבט נוסף:

"רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומניין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם. ומניין שחייב להראות לו פנים שנאמר "אלה משפטים אשר תשים לפניהם".

אומר רש"י במקום:

"להראות לו פנים ללמדו לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל ולא יאמר כך שמעתי הבן אתה הטעם מעצמך. וחבירו (כמותו) בפרק ראשון (דף י"ג: שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים". "אשר תשים לפניהם" ולא כתיב אשר תלמדם צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם".

ביאור הדברים הוא שבנוסף לשינון הנצרך שהוא חלק מרכזי בעמל הלימוד, יש מקום להעמיק, להבין, ולתת טעם לכל דבר הנלמד ע"מ ליישב את הלימוד על לב הלומד. נמצא שכשם שהלימוד הוא מטרת סידור הידע, כך השינון הוא מטרת העמקת הידע, למען יגיע כך האדם למודעות מתמדת ומלאה של הידע המסודר ויוכל לבנות מעליו קומה נוספת של דעתו. ואלו הן דברי רבי יהושע בן קרחה (סנהדרין צ"ט, א'): "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ללא שינון וחזרה אין אפשרות לרכוש לימוד אמיתי וממילא לא ניתן לקצור את פירותיו.

לכאורה ברורה וידועה נקודה עקרונית לכולי עלמא, ומה צורך להדגישה?

בהקדמתו הידועה השניה, והפעם לספרו "מסילת ישרים" מדגיש הרמח"ל באשר לחיבורו:

"החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול..... התועלת יוצאת מהחזרה עליו וההתמדה, כי ייזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".

בהקדמתו השניה מדבר הרמח"ל על הזכרת מה שכבר ידוע, בד בבד עם שינון תדיר. כפי שעשינו כאן בתיאור הדרגה השניה בלימוד. השינון הכרחי כדי שהאמת תמלא את הנפש בכל רגע ורגע. כל שינון נוסף, מוסיף למעשה היבט שלא נראה קודם, ונפתחים לאדם שערי חכמה באותו ענין עצמו שלא יכול היה להבחין בהם קודם לכן[3]. כל חזרה "מפנה מקום" חדש כביכול במודעותו של אדם, ע"מ להכיל היבט חדש במקומו של זה שהפך כעת, ובעקבות השינון, לקלוט וטבוע כבר בדעתו. הפיכתו לכזה מאפשרת לשכל הפועל שבאדם לזהות רבדים חדשים באותו ידע עצמו שלא יכול היה לראות קודם לכן.

זה דגשו של הרמח"ל בהקדמתו השניה ללומדיו, וכאילו אומר להם: "מלמד אני לכם ומזכירכם את מה שנראה לכם כידוע כבר ומפורסם פרסום גדול. ברם, רק אם תתעקשו לבחון את הדברים המובנים מאליהם לכאורה שוב ושוב, תוכלו לזכור את מה שאינכם ממוקדים עליו מטבעכם, ותוכלו לשים לב לדברים מחויבים מהם אתם מתעלמים כעת.

אין כמו שתי הקדמות אלה של הרמח"ל זצ"ל כדי להגדיר את מהותו הנכונה של הלימוד שמטרתו למדוד את היחסים הנכונים בין דברים, לסדרם כגנות וערוגות מהודרות (כבדרך ה'), ולחזור ולהפנים את הידוע כבר (כבמסילה) ע"מ להעמיק ולהביא למודעות את מסקנות הנלמד.

יש לזכור שדרגה כזו היא דרגה של עמל, שקשה היא מאין כמוה, ומתנגשת פעמים רבות בטבע האדם השואף קדימה ומתקשה לחזור על מקומו.

אומרת הגמ' במסכת ברכות דף סג, ב':

"דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל... דבר אחר הסכת ושמע ישראל הס ואחר כך כתת כדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה"

מפרש רש"י במקום: "הס ואחר כך כתת" - שתוק, כמו ויהס כלב (במדבר י"ג), שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואף על פי שאינה מיושבת לך, ואחר כך כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות, ותרץ תרוצין עד שתתישב לך: יהגה - יעיין:

והמאירי כותב: "ולעולם יתעמל אדם בתורה שאינה מצויה אלא בעמל ויגיעה אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנ' וזאת התורה אדם כי ימות באהל וכשישב לפני רבו אל ירגיל עצמו להקשות ולהשיב עד שידע בעצמו שכבר הבין בדבר עד תכליתו דרך צחות אמרו הסכת ושמע ישראל הס ואח"כ כתת".

דרגה שלישית- המכה בפטיש של "הלימוד"- הבנה עקרונית ויישום אחדותי

מלמדת הגמרא בעירובין כ"ד א':

"... א"ל לאו היינו דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ובעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו וא"ל רבי יוחנן רבי שניתה לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור (בה) מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ואמרת עלה מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא קיימא ראשונה ואמרת לן עלה פנים חדשות באו לכאן הכא נמי פנים חדשות באו לכאן קרי עליה לית דין בר אינש איכא דאמרי כגון דין בר נש"

פותר רבי יוחנן לחזקיה שאלה לגבי טומאת כלי עץ של בעלי בתים שנפער בו חור בגודל זית ותוקן, ואז נפער בו חור נוסף ותוקן אף הוא עד שנשלמו מספיק חורים, כל אחד בתורו, והגיעו לגודל "כמוציא רימון" (המספיק לפטרם מטומאתם) במצטבר, אך מעולם לא בבת אחת.

ותמה חזקיה אם ניתן לצרף.

הוכיח לו רבי יוחנן מדברים שאמר בעבר חזקיה בעצמו לגבי טומאת מדרס בסנדל שתוקנה אוזנו, ושוב נפערה ושוב תוקנה, שאמר חזקיה שם, שלאחר שנקרעה האוזן השניה למרות שתוקנה הראשונה, הרי שלאחר שתוקנו שניהם, "פנים חדשות" הגיעו לכאן ואין זה אותו סנדל כבר, וממילא הרי איננו טמא כלל וכך גם בכלי העץ.

חזקיה התפעל כל כך מתשובת רבי יוחנן ואמר לו "לית דין בר אינש" (אין זה בן אדם כלל- אלא בגדר מלאך), ויש אומרים שאמר "כגון דין ברנש" (זה הריהו בן אדם- ורש"י כותב במקום-זהו אדם גדול!).

לביאור הדברים, נעיין בדברי הרמב"ם המגדיר לימוד "גמרא" בפרק א' של הלכות תלמוד תורה (י"א-י"ב) באופן הבא:

"יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, ודבר זה הוא הנקרא גמרא"....וכשיגדיל בחכמה יפנה כל ימיו לגמרא בלבד (מלבד עיתים לחזור על בסיס ידיעותיו בעתים מזומנים ועיין על אתר- אי"ל) לפי רוחב ליבו וישוב דעתו".

עיון בפרטי דברי הרמב"ם מגלה לנו דרגה נוספת שהיא מטרת הלימוד ותכליתו, להסברו של הרמב"ם, הגמרא לעומקה היא לימוד להרחבת הדעת, הלוקח את כל שיודע, כולל דברי הקבלה ופירושן, ושואף לעליית דרגת הלימוד לכזו המזקקת את רעיונותיו של האדם באופן הרמוני, לאחר שסדר, שינן והעמיק את ידיעותיו וכאמור לעיל.

והדברים מזוקקים בדבריו הזהב, כפי שמתברר שלב שלב:

- הגמרא היא לימוד "אחרית דבר מראשיתו (יסודו)" – היינו לימוד תכלית דבר מתוך עקרונותיו.

- בתהליך הגיוני בינתי ("יוציא דבר מדבר" ו- "יבין במידות שהתורה נדרשת בהם"),

- מחויב שהלומד יעסוק בשיוכם העקרוני האחד לשני של נושאים נלמדים ("ידמה דבר לדבר"),

- כאשר כל אלה מובילים לידיעה ("ידע היאך עיקר המידות") מתוך מטרה תמידית שתמיד מחפשת היאך לישמה בפועל (ללמוד על מנת לעשות), היינו שמכוונת הלכה למעשה בנקיטת דרך ארץ ובחיתוך הלכתי על פי מסורת התורה שבעל פה ("היאך יוציא האסור והמותר וכיו"ב מדברים שלמד מפי השמועה").

הלימוד בדרגתו זו, שואף לחבר את הלומד למציאות הבריאה בדרגות בהירות מתרחבות והולכות, מתוך הבנה עקרונית, ובשאיפה מתמדת לישום פעיל. ללימוד שכזה שומה על החכם לכוון להגיע, להתעטף כל ימיו, וכדבריו: "וכשיגדיל בחכמהיפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב ליבו וישוב דעתו".

זה החיבור לגמרא בעירובין שראינו לעיל. ככל שלומד, ואם מתבונן על אחרית דבר מראשיתו, קונה דעת על כללם ומכלולם של נושאים רבים, המתחברים ביניהם לידיעת "בריאה" הולכת ומתרחבת על קשריה. הלומד וזוכה להגיע לכך באמת, הריהו "לית דין בר אינש", וכדברי רש"י לעיל אין זה בן אדם כלל- אלא בגדר מלאך, הרי זה אדם גדול!.

גם בהבהרתה של דרגה זו אנו פוגשים שוב את הרמח"ל בהמשך דבריו ב"דרך ה'":

"ואמנם צריך שתתבונן, שהנה מספר הפרטים עצום מאד מלהכיל אותם שכל האדם ואי אפשר לו לדעת כולם. אולם מה שראוי לו שישתדל עליו הוא ידיעת כללים. כי כל כלל בטבעו כולל פרטים הרבה, וכשישיג כלל אחד נמצא משיג מאליו מספר רב מן הפרטים, ואע"פ שלא הבחין בם עדיין ולא הכיר היותם פרטי הכלל ההוא."

וגם במסילת ישרים בסיפא פרק י"ג במידת הנקיות:

"...אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת ועל פי שכלו יהולל איש"

ניתן לדמות תהליך זה בטהרתו ע"י משל:

הלימוד מרחיב את נקודת הראות של האדם ואת רוחב דעתו בהבנת יחס בין נושאים שונים, ומקדמו בשלבי סולם לראש פירמידה תבונית, המתאפיינת, כיאות לפירמידה, בחוד יחיד בקצה העליון שלה (בו נמצאת דעת האדם ברגע נתון). מראשו של חוד זה, משקיף האדם מתוך נקודה עקרונית (שפיץ הפירמידה עבורו) על כלל צלעותיה ושטחיה. נמשיך ונדמה את הפירמידה כמיוחדת בכך שיכולה להתכווץ ולהתרחב בהתאם לדעת האדם, היינו שמתכווצת באם זנח הלומד את לימודו, או באם איבד את הנקודה העקרונית שקונה בדרגה השלישית, ואז יורד כביכול מקודקודה לאחד משטחי צלעותיה.

לחלופין מיוחדת הפירמידה בכך שיכולה להפוך לגבוהה יותר בבחינתו הבאה של הלומד את הנושא הלימודי המסוים אותו מייצגת, או בהתאחד עימו נושאים נוספים, מה ששמו בראשו של קודקוד חדש בפירמידה שהפכה עתה גבוהה יותר, בהתאם להתקדמותו. ועיין.

עקרון זה אותו מגדיר הרמח"ל בפרק י"ג דנקיות, נכון הלכה למעשה לכל כלל המקיף את חיינו. מעובדת היותנו חייבים בשש מצוות תמידיות, התְקֵיפוֹת בכל דקה ודקה מחיינו, יוצא שעל כרחנו, מכוונת התורה בהן, שעבודת ה', קרי עשיית הנכון והטוב, אינה מפסיקה לעולם, וכרוכה, גם כן על כרחנו, בכל פרט ופרט שבכל רגע ורגע, הן ברגעי המנוחה והן ברגעי הפעילות.

יש לכל לומד לעמול ולהתפלל ל"חונן לאדם דעת" שיזכה אותו לראות את עקרונו של כל נושא. בשלב מסוים של גדילתו ולאחר שהשתלם בתשתיות הדברים, מדריכים חכמים שבכל הדורות, שלימוד הכללים חייב להיות עיקר הלימוד, בחזקת "מעט המחזיק את המרובה", תוך דגש מתמיד לפיתוח שיקול הדעת של הלומד על מנת שיוכל להבין את ישומו של כל כלל בחיי המעשה. אין כלל שאינו כולל פרטים רבים לאין ספור, וממילא לא ניתן לשלול מהאדם את שיקול הדעת בכל צעד וצעד שעושה, שזו אחת ממעלות האדם המבדילתו מכל חי.

אכן, בהקדמתו לפירושו לתורה כותב האבן עזרא זצ"ל: "....... כי שיקול הדעת היסוד. כי לא ניתנה התורה לאשר אין דעת לו. והמלאך בין אדם ובין אלקיו הוא שכלו, וכל דבר שהדעת לא תכחישנו, כפשוטו ומשפט נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו, ונאמין כי ככה אמיתו". ובפרשת יתרו על "אנכי ה'" כותב: "אם מצאנו אחת מהן (המצוות) מכחשת שיקול הדעת, אינו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו[4]. ועיין.

המדרש בשמות רבה מ"א ו' מחזק אף הוא נקודה עקרונית זו: "וכי כל התורה למד משה? כתיב וכו' "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים" ולארבעים יום למדה משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה".

במבט שטחי ניתן היה לומר שכל פרטי התורה שבעל פה ניתנו למשה בסיני. אך מהמדרש מתבאר שניתנו למשה כללים בהם יוציא כל דין, אך לא פרטי פרטים. לכן מתפרש מאמרם ז"ל שמשה קיבל אף מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שמהכללים שלמד משה ניתן להגיע לפרטים.

הרעיון וישומו- חד הם: ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים

על יסוד האמור מעלה ועל יסוד דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, יש לעמוד על כך שבעקרונם, הרעיון וישומו הם לעולם אחד, אלא שבחטאו הראשון (עיין מו"נ פתיחה על חטא הגן שהפריד בין הנכון לטוב) או בחולשת האדם נפרדים הם לעתים, והלימוד המחויב למעשה, נועד לאחדם מחדש.

כותב הרמב"ם, בפירושו לפרק חלק[5]: "ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה."

בטהרתו מהווה כל מעשה של אדם (בהלכה פסוקה וחתוכה, בנקיטת דרך, או בדרך ארץ) ישום וביטוי מעשי המבטא עקרון ורעיון. הישום הוא המכה בפטיש של הלימוד, ומטרתו העיקרית לצד רכישת דעה רחבה לצורך "עמידה בחצר המלך". אך רכישת דעת לעולם לא תהיה אפשרית ללא מעשה מלווה, שממנו ילמדו היבטים שלא היו יכולים להלמד אלא כך[6].

גם הלימוד עצמו, וגם לימודו לאחרים (רמב"ם תלמוד תורה א, ב': "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו") הוא סוג של עשיה מיישמת (ביושרו, בעמלו, במידותיו בעת לימודו וכו'). כך גם כל התנהגות של האדם, בכל רגע ורגע מחייו, נושאים בחובם את הפוטנציאל לעבודת ה'. ובכללם גם דברים שמוסקים בדרך ארץ כגון מידה טובה או חיוך בזמן הנכון וכיו"ב, וזה "על פי שכלו יהולל איש" שברמח"ל.

היות שמחשבה ומעשה הם היבטים של רעיון אחד, ולעולם לא אמורים היו להפרד, שומה על האדם לשאוף להיות כמעין "ספר תורה מהלך", היינו שכל מעשה ומעשה שלו מבטא את רעיוניו באופן מלא ללא ניתוק בין מחשבה למעשה, כי חד הם.

בדבריה בספר דברים כ"ט, ח' בסוף פרשת "כי תבוא" מעידה התורה על מהותה: "ושְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשו". התורה קוראת לכל אחד מבני ישראל לשמור את דברי הברית, כי דברי הברית האלה הם הכלי בעזרתו אנו מתחנכים להשכיל את כל אשר נעשה, ושבעזרתם פסענו אלפי שנים כ"עם חכם ונבון" שהשפיע מטובו, ערכיו, רעיונותיו, וטהרתו המוסרית על כל עמי העולם.

[1] חכמי הלשון מלמדים ש"ערב" נקרא כך עקב היות הדברים הנצפים "מעורבים ביניהם" מפאת החושך, ו"בקר" נקרא כך עקב התבהרותם והעמדתם לביקורת באמצעות שכל האדם

[2] וכך, יש לשאוף לכך שחלק עקרוני ומרכזי מכל "סדר" פסח יהיה לעמוד על מהות ההשגחה המלווה אותנו משחר היותנו, להודות עליה, ולעיין במהות המושגים הכרוכים בה, וללמוד מוסר השכל

[3] ראה מאמר "הפשטות המתחדשים בכל יום"

[4] כדברי בעל החובות הלבבות זצ"ל בהקדמה לספרו: "כי מצוות התורה יש תכלית למספרן והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן". וגם: "כל המצוות שהן תלויים בסברא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ" (ר' ניסים גאון בהקדמתו לש"ס)

[5] מסכת סנהדרין במשנה

[6] את שלמות הרעיון והמעשה, ואת אשר עושה הנעשה לנשמע, ניתן להדגים דרך ההבדל בין הדרכת נישואין ולימוד מהות הנישואין טרם החתונה, לבין החוויה של הנישואין עצמה והנלמד ממנה באופן ישיר, או דרך הסבר על מהות השבת ל"תינוק שנשבה" שטרם חווה זאת לאורך זמן, לבין שילוב ההבנה בשמירת שבת מעשית.

[#3]