הבריאה כגילוי של חכמה וחסד

[שבועות] חכמה וחסד הם שם לשני היבטים הניכרים ביותר מהבריאה. החכמה משתקפת בהרמוניה ובסדר הניכר מתהליכי הטבע והאיזון ביניהם, והחסד ניכר מבעל לזיהוי האדם שכלל הזימונים כולל הכרתו מתחדשים על כרחו, וניתנים לו כמעין המחאה פתוחה. מגילת רות מחברת את החסד ואת ההרמוניה מבעד להשתלשלות ממלכת בית דוד דרך חסדה של רות.

פתיחת הרלב"ג לפירושו לתורה שופכת אור על שני עקרונות יסודיים שהם בסיס הבריאה כולה: הראשון הוא "חכמה", והשני הוא "חסד". וכך כותב: "אמר לוי בן גרשום: יתברך ויתעלה... הממציא בתבונתו וחכמתו ודעתו- הנמצאות בכללם (כלומר: כל מה שנמצא), אשר במציאותם מהחכמה והחנינה מה שאי אפשר שישיגהו מזולתו בשלמות". כלומר, במציאותם של כלל הנמצאות משוקעים חכמה וחסד בהיקף אותו לא ניתן למעשה לאדם לתפוש במלואו.

הסדר המופלא המתגלה לנגד עינינו וההרמוניה המשתקפת מכלל תהליכי הטבע הטבוע מחלקיק קטן ועד גלקסיה, דרך הצומח ושאר בעלי חיים, דרך נפש אדם ושכלו, ועד בכלל, הם התגלות של "חכמה" עצומה מעין כמותה ששום מילה לא יכולה לתאר ולהקיף בכללה. "ולך דומיה תהילה".

ככל שהתקדם האדם במחקר הטבע ובהכרת מהותו שלו, וככל שמשכיל במשמעותם של מאורעות ההיסטוריה והתפתחות האנושות בכללה, הרי שמתגלית ומודגשת חכמה זו במלוא עוזה.

ההיבט השני "החנינה", היא ממש כשמה בשפתו של הרלב"ג: בכל רגע ורגע, אנו חווים ומקבלים מגוון דברים, כולל הכרתנו אותם, שאם נתבונן נבחין שאינם תלויים בנו כלל, או "על כרחנו". האויר הים והיבשה, העיכול הנשימה וכלל הברכה, כל דבר שאנו מקבלים, כולל חווית ה"אני" שלנו, לא נעשה בכוחנו, ולא בעוצם ידינו, אלא מזומן לנו ב"כל יום תמיד" ברצף אחדותי. זו כוונת רעיון זה, שכל נשימה ונשימה, וכל חוויה וחוויה הם סוג של חסד, שהוא בלשון בני אדם, מעשה שאינו מחויב שיהיה לאדם מצד הדין, אלא מובא לפניו אך לפנים משורתו.

על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה מודע וחווה חוויות כאלה או אחרות, ועל כרחך אתה נפטר מהעולם ב120. כל שעברת בתווך, החל מיכולתך להכיר, ללמוד, לחשוב, לאהוב ולהתרגש, ומבעד לכל שמשתקף מזיכרון ההיסטוריה, ושמתרחש סביבך לכל חי ודומם, הוא כל כולו מעשה של חסד מתמיד כלפיך וכלפי יקומך. אם נתבונן עוד, נבחין ששני אלה כרוכים באופן בלתי נפרד האחד בשני: החכמה הניכרת היא למעשה חסד מתמיד. והחסד עצמו הוא ביטוי של חכמה.

ועולם חסד יבנה.

לא בכדי אנו עוסקים בליבו של חג מתן תורה במגילת רות שהיא כולה שיקוף של תולדות החסד (של רות כלפי נעמי) המוביל לחסד בועז, המוביל לתקומת משפחה, שאילנה מחובר ליהודה בן יעקב מחד, ומסובב לכדי יצירת ממלכת בית דוד מאידך. "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב גומלי חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו).

[#71]