עשה רצונו כרצונך: על פתיחות סגירות ויושר

[פרשת ראה, הגות תורנית] הלך מחשבה רווח בעולמות תוכן דתיים מטיף לכך שהאדם תמיד נוגע בדבר ואינו יכול להבין מה ישר ומה נכון בחייו ובכלל. במאמר שלפניכם ננסה להעמיק בהבדלים בין פתיחות וסגירות ובמשמעותם, ונטען שהאדם נע תמיד ועל כורחו בספקטרום שבין "ישר בעיניו" שרירותי, ובין "ישר בעיניו" שמתאחד לחלוטין עם הנקרא בלשון התורה "הישר בעיני ה' ". האדם יכול להבין את העולם היטב, ויכול גם להתעלם ולזייף. עליית האדם והדרך ליושר עוברת בהכרח דרך פתיחות עם רצינות, בעוד שהדרך לשרירותיות עוברת בסגירות ובדוגמטיות. לשאיפה לאיחוד בין הישר בעינינו לישר בעיני ה' מכוונת חכמת התורה.

לפני כשלשה שבועות ישבתי במקום נידח כלשהו במדינת קולורדו, וקראתי בפרשת "ראה" לשון מעניינת שעוררה אותי להתבוננות רבה והובילה בסופו של דבר למאמר זה.

בפרשה שם, ישנן ארבע לשונות המוצגות כמנוגדות, בין מה ש"ישר בעיני איש", ובין מה "שישר בעיני ה'".

פסוק ח' בפרק י"ב אומר "לֹא תַעֲשׂוּן, כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". 

פסוק כ"ה באותו פרק מנגיד את השלילה ל"איש כל הישר בעיניו" ואומר (לגבי אכילת דם) "...לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (י"ב כ"ה)

בפסוק כ"ח ממשיכה התורה ואומרת באופן כללי יותר: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אלקיך (י"ב כ"ח)

ובפרק הבא (י"ג, י"ט), שוב אותה לשון: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אלקיך לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אלקיך" (י"ג י"ט).

עשיית הישר בעיני איש מוצגת בשלילה. "לא תעשון...איש כל הישר בעיניו", זאת לעומת מה ש"ישר בעיני ה'" שמופיע, ובחיוב כמובן, שלש פעמים שונות.

חשבתי לעצמי, שזה נשמע לכאורה מאד פשוט. אבל למעשה זה לא פשוט בכלל. ראשית, איך נדע להבחין בין "איש כל הישר בעיניו" לבין "עשיית הטוב והישר בעיני ה'"? מהי בכלל המשמעות של עניין זה שנשמע אמורפי (ערטילאי, חסר הגדרה) לחלוטין? ומלכתחילה, מהי בכלל הבעיה ב"איש כל הישר בעיניו"? הרי כל דבר שאנחנו עושים עובר תמיד מבעד לעינינו ולמה ש"ישר בעינינו". 

אז בשטחיות הדברים, התשובה, לפחות מצד אנשים שומרי מצוות, פשוטה. מה הבעיה? ההלכה היא הדרך בה מובע רצון ה'. ונפתרה הבעיה. תשמור תרי"ג מצוות, תקיים הלכה וזהו.

אבל הדברים מורכבים יותר.

ההלכה אינה יכולה ואינה מתיימרת לכסות 24/7. למשל: כמה זמן ראוי להשקיע בכושר גופני וחיזוק הגוף? איזו כמות על כל אחד לאכול? ובאיזה שעות? כמה זמן להקדיש ללימודים? כמה למחשבה על החיים? כמה לעבודה? וכמה למשפחה? כמה זמן להקדיש לכל ילד 1 על 1? כמה לזמן איכות עם אשתי? אולי אני מפספס שם לגמרי? האם אני עקשן מדי? דוגמטי מדי? שתלטן מדי? קמצן מדי? ואם נתחיל לחשוב על זה, יהיו מאות ואלפי שאלות בחיינו, שיש להם היבט מעשי ישיר, שאו שאנחנו בכלל לא שואלים, או שאם נשאל נגלה שהם דורשים הרבה שיקול דעת ותמיד תמיד יהיו לפי הקשר חיינו הספציפיים. אבל ברוב המכריע של המקרים הם יהיו לפי איזשהו "ישר בעינינו". האם לגבי דברים אלה אין את מה שנקרא בלשון התורה "ישר בעיני ה'"? 

את המובן מאליו הזה כותב גם הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" (א', 56): "והנה כל אדם הוא דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט על צדק הנהגתו ואמיתת השקפותיו". הרב דסלר לא למד את הפסוק מפרשת ראה? הרי אם כל אדם הוא דיין לגבי צדק הנהגתו, ואמיתת השקפותיו, וחייב להכריע בעניינים רבים, אז אינני יודע כיצד זה אפשרי, ללא הכרעה לפי "כל הישר בעיניו". ואם כך, חוזרת השאלה: איך יבחין אדם בין מה שקוראת התורה "הישר בעיניו", המוצג בפרשת "ראה" בשלילה, לבין מה שקוראת התורה "הישר בעיני ה'?

הרחבת מושג המצווה: אין מספר למצוות השכל והסברא

הרב ניסים גאון נדרש לנקודה זו בהקדמתו לש"ס, בדברו על מעלת דעתו של "האדם באשר הוא אדם" והיבדלותו מן הבהמה בבינתו, בשכלו, ובדעת שקונה. שואל רב ניסים גאון: אם המצוות מבוססות על חכמה, ומלכתחילה ניתנו אך ורק למי שדעת בו, אז למעשה כל אדם באשר הוא ששלמה דעתו, נתחייב ב"מצוות".

ואכן תשובת רב ניסים גאון פותחת פתח לתובנה עמוקה.

אומר רב ניסים גאון: שאכן "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובתובנת הלב, כבר הכל (כל אדם) מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ...". לאדם נבראו מתנות של שכל, ושל שיקול דעת. הוא מסוגל להבין את המציאות, להעלות סברות, ומסוגל ביושר לדעת מה נכון לגבי נושאים רבים. ויש לו גם אינטואיציה ל"אובנתא דליבא" שאף היא עוזרת לו להכריע מה נכון במצב כזה או אחר. וזה מחייב אותו.

הרב ניסים גאון מרחיב למעשה את מושג מה שנקרא "מצווה", כאשר בנוסף לתרי"ג שקיבלנו, כולל במושג "מצווה" כל מעשה נכון שהוא, המתחייב מן הסברא ומתובנת הלב.

גם רבינו בַּחְיֵי, מראשוני הראשונים, בסוף המאה ה11, כתב בספרו הגדול "חובות הלבבות", וכ80 שנה לאחר מכן, ובשני מקומות שונים- דבר דומה, הן לגבי מצוות השכל, והן לגבי חובות הלבבות:

בשער עבודת האלוקים בפרק ג' כתב: "כי מצוות התורה יש תכלית למספרן והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן...". ובהקדמה לספר כתב על המצוות: "כי מצוות האברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי"ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאד, עד כי אין לתולדותיהן מספר".  

חשיבה מתחשבת: השאיפה לאיחוד הרצונות

יש עניין עליו אני חוזר בצורה זו אחרת ברבים ממאמרי, וכן בבית, שוב ושוב כמו תקליט מקולקל.

מחשבת הלשון" העברית מכוונת לעניין עקרוני מבעד לשרש "חשב". שרש "חשב" משמש בלשון לשתי משמעויות: האחת ל"מחשבה" שהיא השם להיבט החישובי של דעתנו, כאשר אנו מעריכים, מדרגים ומסדרים עניינים שונים מבחינה לוגית. אבל שרש "חשב" הוא גם שרש המושג "התחשבות". 

מה הכוונה ב"התחשבות"? את המובן הפשוט של "להתחשב" כולנו מכירים: אני רואה את בתי למשל, מדוכדכת אחרי בעיה כזו או אחרת עם חברה, ומזהה שעלי להיות רגיש יותר למצבה, וכמובן לעודד אותה. היום היה תורה לרחוץ כלים למשל. אז אני אומר לה: זה בסדר, תנוחי, אני מטפל בכלים. ובואי נצא אחרי זה לאכול גלידה.

 מה שקרה כאן הוא שלא התעלמתי מהעצב שלה, לקחתי בחשבון את המצב הרגשי שלה באותו זמן, בחנתי עוד אפשרויות פעולה בהתחשב בעצב הזה, ונהגתי בהתחשבות כלפיה. ההתחשבות אם כך היא סוג של התרחבות. חוסר ההתעלמות מעצבונה, ובחינת אפשרויות פעולה נוספות, זה אופן פשוט, שחוזר על עצמו כל יום ויום בחיינו, ובו אנו מתאמנים בהרחבת דעתנו.

אותו עקרון מתרחש גם בנושאים יותר מורכבים כגון שאלות אישיות, מחשבות על חיינו, על תפישת עולמנו, על גישתנו כלפי נושא כלשהו בשכונה בקהילה במדינה או בבית. "התחשבות" היא קריאה למאמץ ולשאיפה להרחבת דעת מקסימלית, עד כמה שניתן, בכל נושא אותו אנו שוקלים ברצינות.

ההפך מ"התחשבות" זו "התעלמות". בנושאים מהותיים דווקא, לפעמים אנחנו מתעלמים מצרימות, או מסוג של "הבהובים" שמרצדים להם כשחושבים על משהו, ושראוי להתחשב בהם. ומדוע זה קורה? או כי אנחנו חלשים (וזה בסדר, אם נודה בכך), או כי אנחנו מפחדים מההשלכות של מחשבה מסוימת ומתעלמים ממנה. או כי אנחנו פשוט מזייפים. וזה כבר פחות בסדר. 

בשאיפה לאחד תמיד חשיבה עם התחשבות (אולי נכון לומר "חשיבה מתחשבת") נפגשים ומתאחדים מה שנקרא בלשון התורה, ובביאור חכמים, "הישר בעיני ה'- והישר בעיני אדם".

רוב הזמן אנחנו פועלים די על אוטומט. הולכים מפה וחוזרים לשם, ושוב לפה ושוב לשם. אבל ישנן נקודות, תחנות, למשל ברגעים במהלך חודש אלול, או בזמן שבין ראש השנה ליום כיפור (ולמי שעיניו בראשו גם בפרקים רבים בזמן שבין יום כיפור לראש השנה) שבהן ישנה הזדמנות לבדוק, לבחון, לנסות ולהרחיב דעת, מול כל שאלה שאנו הופכים מודעים אליה, כגון כמה מהשאלות שהזכרנו (מה חשוב בחיים שלי? כמה זמן אני מקציב לזה? כמה לאכול? כמה זמן עם כל ילד? כמה זמן איכות עם אשתי?, כמה כושר גופני? כמה להוציא על האתרוג? וגם מה המהות של דעתנו, מה פשר הצרימה? מה פשר הקריאה?  האם מה שקורה בסביבתי כולו ישר? האם ראוי לנסות לצאת קצת מהקופסא שלי?) ועוד.

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא מלמד (אבות ב' ד') אודות דרגה בה רצון ה' ורצון האדם הם אחד ללא הפרדה. "עשה רצונו כרצונך" והתוצאה של זה היא "שיעשה רצונך כרצונו". השאיפה לרוחב דעת, כשנעשית ביושר, ללא זיופים וכמובן בענווה היא היסוד לסברא נכוחה איש אישה לפי מקומם. שם מתאחדים "רצונו" ו"רצונך". 

עצם המאמץ הזה, כשנעשה ביושר וכמיטב יכולתנו, בכלי הדעת שכל אחד מקבל- הוא אשר נקרא "הישר בעיני ה'". וזה תמיד הקשרי. כל אחד ממקומו, התפתחותו, הקשר חייו, יהיו לו מצוות במובן הרחב, שיהיו שונות משל חברו, ויהיו תלויות בעומק תורתו, הבנתו, סברתו, ותובנת ליבו.

במובן זה הלימוד הוא תמיד פתוח, כי אינך יודע מה יתגלה בעתיד. משה רבינו ראה לפתע "סנה בוער ואיננו אוכל". היה משהו שלא היה רגיל- אז הוא ניגש לראות. החיים ומה שמתגלה בהם הוא תמיד דינאמי ועל האדם הענו להיות נענה למה שמזהה, מבלי להתעלם, גם אם זה מחוץ לאזור הנוחות הרגיל שלו, ולהגיב אליו בהתאם להקשר המשתנה. אם הוא יודע שעושה זאת ביושר כמיטב יכולתו, אזי זה "הישר בעיני ה", במובן הרחב.

הישר בעיני ה' מבוסס על מצב של פליאה מתמדת, ופתיחות למה שיהיה הלאה. יהא אשר יהא.  

היכן שישנה שאיפה להתחשבות הקשרית מקסימלית, איש אישה לפי מקומם ודעתם והקשרם, אזי זה כבר בכיוון של עשיית הישר והטוב בעיני ה'.

אבל, היכן שישנה התעלמות, הצרת מחשבה, שרירותיות, דוגמטיות וחוסר התבוננות, זו למעשה סגירות וזה מגונה.

"כל הישר בעיניו"- כאשר אינו מתוך השאיפה לרוחב דעת מתרחב, זו הצטמצמות וסגירות. זה יכול להיות חוסר רצון להודות באמת, רצון להתעלם, חוסר רצון להתרחב, חוסר רצון לצאת מאיזור הנוחות ועוד.

תרי"ג המצוות הם מסגרת משותפת לשומרי התורה, ושבעומק טעמן הן כולם שכליות. האבן עזרא כותב בפרשת יתרו , ש"אם מצאנו אחת מהן (המצוות) מכחשת שיקול הדעת, אינו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו". חלק מרכזי במטרתן הוא להיות "אמון פדגוג", כלומר לאמן ולחנך אותנו, ליישום של חכמה ולהעמקה ולהכנה ליישומן של "אינספור" מצוות הסברא והשכל עליהם מדברים הגאונים והראשונים, "למען תצליח ולמען תשכיל" כפי שקורא לנו המקרא לשים לב במקומות רבים. 

אבל הכל תמיד צריך להיות בענווה, ותמיד לחשוד בעצמך, כלומר להשתדל, ולבדוק שוב, ולבדוק עוד פעם. ולא לפחד כאמור לצאת מאיזור הנוחות כשהדעת מחייבת זאת. חזקה במסורתנו החכמה, שאם ישנו מאמץ אמיתי וישר אזי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו בה", ו"אם תפתח לי פתחו של מחט אפתח לך פתחו של אולם". וזה הולך גם על חכמה והרחבת דעת.

אז זה מאד נחמד כמודל. אך האם זה אפשרי בכלל?  

שתי נטיות רעות שמהן יש להפטר

יש לאנשים נטייה רעה, שהיא מאד "ישרה בעיניהם". הנטייה הזו היא להשליך כל צרימה שהיא שבנפשם, על משהו אחר, שלא קשור אליהם ישירות: על המצב במדינה, על פוליטיקאי זה או אחר, על ההורים, על נסיבות. על מה עשו לי, על מי חייב לי, מי אשם? מי אכל לי? מי שתה לי?

לפעמים ישנה נטייה גם להטיל את הבירור שהם צריכים לעשות בעצמם-- על מישהו אחר, שיחשוב בשבילם. השלכת תפקיד בירור האחריות האישית והכללית על מישהו אחר או על משהו אחר היא עתיקת יומין. זה מופיע במשטרים טוטליטאריים רבים: המנהיג או השלטון כבר יחשבו בשבילי- זה בסדר. ומפיע בכל מיני מקומות וחברות בדרגה זו או אחרת. "כבר יגידו לי מה לחשוב", העיקר שלא אצטרך לצאת לשדה בו נמצאים הפחדים שלי, ואתעלם מהם. אך למעשה כל הזימונים הללו הם קריאה להתבוננות פנימית.

על זה בדיוק מעיר הרב דסלר שראינו לעיל: "והנה כל אדם הוא דיין, כי תמיד מוטל עליו לשפוט על צדק הנהגתו ואמיתת השקפותיו". לא להטיל את השיפוט על מישהו אחר. אכן, טוב לקבל עצה טובה מחכם, ולפעמים להיעזר בו כדי לחתוך עניין כלשהו. זה ברור. אך לעולם "אובנתא דליבא", מחשבה, סברא והתבוננות, הם הדרך לעליה אמיתית.

ואכן, כפי שמלמדת התורה בפרשת ניצבים, משה רבינו ילמדנו שוב "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא...לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא...כי קרוב אליך הדבר מאד (הכי קרוב שיש). בפיך ובלבבך לעשותו". משה מדבר לדור המדבר ולכל הדורות שיבואו. לכל אחד יש מצווה שהוא מצווה היום, כי אין דבר שאינו "קריאה" אלינו. אין דבר שאינו נתון לנו להתחשב בו, אם כדי לדחות ואם כדי לאמץ. עקרון המצווה במובנו הרחב הוא של חיבור, והוא קרוב ואפשרי. למעשה, השאיפה הזו לעליה, היא מהותה העקרונית של עבודת ה'. בשביל זה יצאנו ממצרים אז, ובשביל זה אנחנו ממשיכים לצאת ממנה עד רגע זה.

[#114]