עיון הגותי תורני במשמעותו ויסודיותו של חסד אגב ביאור הכוונה ב"דבקות בדרכיו" של הקב"ה. מבט ישר וענו על המציאות ילמדנו שאכן כדברי דוד המלך (תהלים פ"ט, ג'), עולם חסד יבנה.
בספר שמות, בפרשת "בשלח" אנו קוראים בשירת הים, את הפסוק, שאף מופיע מדי יום בסידור התפילה "זה אלי וְאַנְוֵהוּ אלהי אבי וְאַרֹממנְהוּ".
הגמרא במסכת שבת (קל"ג, ב') מביאה שתי דעות באשר לפירושו של "זה אלי ואנווהו". בדעה השניה, "אבא שאול אומר " וְאַנְוֵהוּ- הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום".
מפרש רש"י: "לשון אנוהו אני והוא. אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו".
ויש לתהות על דברי רש"י: מהו "כמותו"? איך אפשר לעשות "עצמי כמותו"? כיצד ניתן להעלות דבר כזה על הדעת?
הגמרא בסוטה י"ד, א, מבארת את הדברים. על הפסוק בפרשת ראה (דברים י"ג ה') "אחרי ה' אלקיכם תלכו..", שואלת הגמרא:
"וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה"?
... אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.
מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים,
הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים.
הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נחם אבלים". (סוטה י"ד, א).
שני המקורות, במסכתות שבת וסוטה, ועל סמך שני פסוקים שונים, מלמדים שמשמעות "היות כמוהו", ו"לילך אחריו" היא ללכת אחר אותו עניין לו נקרא "מידותיו" ולנסות לחקותם. מהו פרוש הדברים?
"מידותיו" של הקב"ה הן שם שאנו קוראים לתופעות ומסקנות הנובעות מהתבוננות במציאות, ושעולות מלימודנו אותה. כך לדוגמא, התבוננות בטבע, בסיבתיות המתמדת המאפשרת סדר, משפט, והתפתחות על מצע קבוע, וכן לימוד מדעי הטבע ילמדונו כולם על מידת החכמה המצויה בכל דבר וענין, וזו תקרא "הנהגה של חֹכמה". על יסוד זה, ובהתאמה לדברי חז"ל מעלה, "מה הוא חכם- היה אף אתה חכם". חיקוי ההנהגה הניכרת מבעד לחכמה-- "מה הוא חכם"- היא קריאה לכל אחד להתאמץ להחכים.
דוגמא נוספת: זיהוי שכל הטוב שמסביבנו אינו תלוי בנו במובן שנולדנו לתוכו על כורחנו, ושרצף האירועים והטוב שבחיינו מתמיד, אך אינו מובן מאליו, ושדברים מסתדרים על צד הטוב כגון שאנו בריאים ברוב אברינו, או שילדינו בריאים, או שהעולם יפה או שתינוק מחייך, או כל יופי שהוא. זיהוי של תופעות כגון אלה, שאנו נהנים מהן, ושיודעים שיכלו להיות נוכחים בצורה אחרת בחיינו, ושאנו שמחים בהיותם, ילמדונו כולם על מידת החסד המצויה בכל דבר וענין, ויקראו "הנהגה של חסד". וכך, שוב, ועל פי דברי חז"ל לעיל: "מה הוא גומל חסדים- היה אף אתה גומל חסדים".
כך גם שאר תופעות שאנו יכולים לזהות כהנהגותיו בבריאה, היינו במציאות הסובבת אותנו, (מידות כגון חנון, רחום, מלביש ערומים וכו').
ואכן בספר המצוות מפרט הרמב"ם את מצוות "הליכה בדרכיו" על פי הלשון שראינו זה עתה בספר דברים. וז"ל במצווה ח':
"הוא שציוונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו והלכת בדרכיו (דברים כ"ח, ט). וכבר נכפל הציווי ואמר "ללכת בכל דרכיו" (דברים י', י"ב) ובא בפירוש, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו'.... שרצה לומר ההידמות בפעולותיו הטובות והמידות הנכבדות שיתואר בהם הא-ל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב".
ובמשנה תורה, הלכות דעות א', ו' כותב הרמב"ם:
"ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. כך למדו בפירוש מצווה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון... ועל דרך זה קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכינויים - ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיו"ב.. להודיע שהם דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו".
מהמקורות אותם סקרנו ניתן ללמוד כמה מסרים משמעותיים וננסה להצביע עליהם:
ראשית, כפי שאמרנו, יש מצוות עשה מפורשת ללכת בדרכיו של ה', כאשר משמעות הדברים היא כאמור בדוגמאות שלעיל, לדבוק במה שאנו מזהים כהנהגותיו/מידותיו של הקב"ה בבריאה ולנסות לחקותם. יכולה זו להיות מידת האמת ככתוב "חותמו של הקב"ה אמת", או וכאמור, מידת החכמה הניבטת אלינו מכל דבר סביבנו, או כל תופעה אחרת המבוססת על צדק ושלמות שהרי ה"צור תמים פעלו, וכל דרכיו משפט".
שנית, יש להבחין, שיש כאן דגש על דבר מן הדברים שמייחד ביותר את הוראת התורה ומהווה אחד מיסודותיה- סודותיה (כביכול) הגלויים לכל עין.
היה חנון, היה רחום, היה מבקר חולים, היה מלביש ערומים. המשותף הוא: היה פועל פעולות המיישם את ערכיו. ההליכה בדרכיו, היא מכווננת ישום, פעולה ועשיה. כמובן שכוללת מחשבה והתחשבות בניסיון לזהות את הבסיס שעל פיו יש לפעול, אך הפעולה- היישום בפועל הוא הדגש קודם לכל.
ענין זה הוא אחד מהנושאים המייחדים את חכמת ישראל: על כל ערך חיובי להתבטא בחיי האדם בפועל, בפרטים הקטנים שהם "עשה" או "לא תעשה". הדגש היהודי ש"גדול תלמוד המביא לידי מעשה" מחד, ו"שאחרי המעשים נמשכים הלבבות" מאידך, יוצר תהליך רציף של הפנמה, במעגל מתמיד של מעשה אמוני (לשון אמינות, אימון ואוּמנות האדם), ולימוד מהותו.
יתירה מכך, עצם המיקוד בקב"ה כמודל לחיקוי ("מה הוא - אף אתה"), מכוון את מי שמעיין, ומכריחו, להשתדל לפתח דרך משקפת התורה, קנה מידה מעשי ומחשבתי, באופן הרחב ביותר האפשרי לו (איש אישה כיכולתם), בכל אשר יפנו, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו"—היינו שפעולת ההתבוננות ומעשה ההדבקות במידותיו, מבוססת על מבט רחב כ"מלוא כל הארץ".
אם כך: ראינו ציווי להליכה בדרכיו שמשמעותו דבקות במה שאנו יכולים לזהות כהנהגות הקב"ה בבריאה, היינו עשייה בפועל של מעשים צודקים, שלמים ככל האפשר, ובכל עת, מתוך תפישה של שאיפה לעשיית הנכון בכל רגע ורגע. זו משקפת התורה, וזו הכוונתה במצוותיה, השואפות "לצַוֵת" את האדם לבריאה, במחשבה ובמעשה, כדברי "חובות הלבבות" בהקדמה: "כי מצוות התורה יש תכלית למספרן והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן".
שתי בקשותיו של משה רבינו ע"ה
ראיה נוספת לביאורנו מעלה באשר ל"מידותיו" של ה', מצויה בפרשת "כי תשא", עת מבקש משה רבינו מה' שתי בקשות: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" (שמות ל"ג, י"ג). בקשתו השניה (שם, ל"ג, י"ח) "ויאמר הראני נא את כבודך"[1].
עוברת התורה מספר פסוקים, בהם מתוארת אמירתו של ה' אל משה לפסל לו שני לחות אבנים כראשונים ולעלות להר סיני לבדו. לאחר עלייתו מתרחש המעמד הנשגב שבו נאמרות שלש עשרה מידות הרחמים: "ויעבר ה' על פניו ויקרא- ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת וכו' (שמות ל"ד, ו').
מלמד הרמב"ם (מורה נבוכים א', נ"ד) שהקריאה בשלש עשרה מידות הרחמים היא תשובתו של הקב"ה לשאלתו של משה הראשונה. שלש עשרה המידות הן תארי הפעולה של הקב"ה, ובלשון התורה – "דרכיו". וזו לשונו: "הדרכים אשר ביקש ידיעתם, והודיעוהו אותם, הם הפעולות הבאות ממנו ית', והחכמים קראו אותם "מידות"... כוונת הדברים היא שהוא פועל פעולות מתמידות, שמרחם בכל עת, וחונן בכל עת, והכל- ללא הרף.
עוד מלמד הרמב"ם שמשה רבינו שאל שאלה זו כי רצה ללמוד את מה שניסינו לענות עליו כאן: מהם "דרכיך"? כמו שכתוב "הודיעני נא את דרכיך ואדעך"....
כותב הרמב"ם שרצה משה רבינו להבין את דרך פעולתו של הקב"ה בכדי שיוכל ללכת בדרכיו, ולחקות את ה' בהנהגתו שלו את בני ישראל ובפעולותיו עימם. שלש עשרה מידות הרחמים היו התשובה: ידיעת שלש עשרה המידות בדווקא כפי תשובת ה', היא התשובה לשאלת משה "הודיעני נא את דרכיך". וזו לשונו: "ואלו הפעולות הבאות ממנו ית' בחוק המצאות בני האדם והנהגתם, וזאת היתה אחרית כוונת שאלתו".
לאור זה אנו למדים את המקור מהתורה לדבריו של אבא שאול בגמ' במסכת שבת שראינו: משה רצה ללכת בדרכיו ולהנהיג כמותו, בפעולותיו הוא, דרך הבנת פעולותיו של הקב"ה ("אעשה עצמי כמותו" של ביאור רש"י), ובכך לקיים את "זה א-לי ואנוהו" כפי הסבר אבא שאול בגמ'.
חסד ורחמים הם היסוד
יש לשים לב לכל הדוגמאות שמביאה התורה ב"כי תשא" בתשובה למשה כשיטת הרמב"ם: מכל הפעולות האפשריות המתמידות הבלתי סופיות של ה', שיכולה היתה התורה להדגיש לנו, לימדה אותנו דווקא את שלש עשרה מידות הרחמים. היינו, פעולותיו המנהיגות של ה' הן פעולות שהן כולן גמילות חסדים ורחמים, היינו חסד ושותפות מלאה וסוככת עם כל אדם (כתינוק ברחם אימו): רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. כך גם במובאות משתי הגמרות שראינו, חנון, רחום, מבקר חולים, מלביש ערומים.
בתפילה המסורה אנחנו אומרים בכל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", המצביעה על כך שהבריאה מחודשת בכל רגע ורגע, "בכל יום" -בכל פרק זמן, "תמיד"- ללא הפסקה.
מרגע ה"בראשית ברא" שלנו, מזומן לנו על כרחנו עולם מופלא, שכולל כל דבר שאי פעם התוודענו אליו, כולל עמידה זו על דעתנו עצמה, בחזקת הנאמר באבות ד': "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי וכו' ". הדבר מעולם לא היה תלוי בנו, המקבלים, המוצאים את אשר אנו מוצאים, יהיה אשר יהיה, מחודש תמיד בכל עת- מחדש.
למתבוננים יוצא גם מכאן, שלמעשה, כל הבריאה, ובנין העולם עד עתה, עתה, ומעתה, הם מעשה של "חסד"-של -אמת מתמיד, של גמילות חסדים, וזאת מצד הטובה שנעשית לנו בזה, בקריאה ומצווה למלא את תכליתנו בהליכה בדרכיו. בדבקות בפעולותיו.
ולכן, מובן מעתה מדוע התשובה למשה מכל הדברים היא "ה' ה' א-ל רחום וחנון", ומדוע הדוגמאות בגמרות הן דוגמאות ממוקדות גמילות חסדים. שהלא על כך עומד העולם ממש: על התורה (ההוראה והידע) ועל העבודה (ההתמקדות, ההודאה, ההודיה, והבקשה להמשך) ועל גמילות חסדים (היישום של חסד לאור כל זה), כדברי שמעון הצדיק ע"ה (אבות א', ב'). ישנם רחמים וחסד מתמידים בבסיס הבריאה כולה, המתחדשים בכל רגע, וכפי שביארנו.
יוצא מכאן, שהאדם המחקה את דרכיו של הקב"ה כגומל החסדים, הוא זה המשתתף במעשה הבריאה, "בתיקון עולם" באופן פעיל, ועל כך אומר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ט): "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
ואכן הגמרא בסוטה י"ד, א' בהמשך לדברים שראינו קודם לכן אומרת": "דרש ר' שמלאי תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים".
גומל נפשו איש חסד
יש לזכור, שגמילות חסדים אינה רק כלפי אחרים כי אם גם כלפי עצמך ככתוב "גומל נפשו איש חסד" (משלי י"א, י"ז). משמעות הדברים היא שכחלק מעבודת ה' שלו, על האדם לגמול חסדים גם עם גופו, נפשו ונשמתו, ולהיות קשוב מאד לצרכיו הוא, לשמירת גופו, ובעיקר לבנין נפשו, וזאת בהתאמה מדוקדקת למתנות שמזהה שנטבעו בו משחר היותו, כמו גם המשך בנין דברים שרכש.
המעגל השני הוא בני משפחתו. היה גומל חסדים בביתך כלפי אשתך, ילדיך, הוריך ומעגל משפחתך הרחב יותר וחבריך. ובמעגל שלישי הרי שכניך, עירך, כלל ישראל, ואח"כ כל יושבי תבל, וכל דבר. אין קיצורי דרך, ויש למצוא את האיזונים הנכונים בין גמילות חסדים במעגל הפרטי והכללי.
[20#]
[1] בהמשך הפרשה ישנה בקשה שלישית "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה', ילך נא ה' בקרבנו".
Comments