[פרשת במדבר] סידור השבטים תוך הדגשת ייחודם, מלמדים אותנו שיעור חשוב בגיוון ובשילוב הרמוני בין חלקים שונים, שיש בו לקח לפרט ולכלל. ברובד עמוק יותר ניתן ללמוד את החשיבות שמייחסת התורה לסדר כיסוד החכמה וכבסיס ההרמוניה בנפש
על היחס בין החלק והשלם וחשיבותם
מנין השבטים וסידורם בדגלים בארבע כנפות השמים מסביב למשכן, מדגישים את יחודו של כל שבט מחד, ואת ההרמוניה הנוצרת מהסידור המיוחד בהתאם לתפקידו של כל שבט מאידך.
בספר יהושע (ד', ב') אנו קוראים: "...קחו לכם מן העם שנים עשר אנשים איש אחד איש אחד משבט". כותב שם ה"דעת סופרים" בפירושו: "...בציווי זה כמו בציוויים אחרים בתורה נרמז לישראל לקיים את כל השבטים כחלקים נפרדים, העובדים יחד עבודה משותפת לכל צרכי העם. החיים הנפרדים דרושים היו כדי שכל שבט יפתח את סגולותיו המיוחדות, והשיתוף כדי שיהיו עם אחד. דבר זה לא נשמר בעתיד וגרם רעות".
ישנם דוגמאות רבות בחיינו בהם מתבטא עקרון זה, הן ברמת הכלל, והן ברמת הפרט. אם ניקח זוגיות כדוגמא, התחדשות והתפתחות רבת שנים מחייבת שכל אחד מבני הזוג ימשיך ויתפתח באופן אישי, בהתאם לסגולותיו המיוחדות, בעודם בונים יחד את בנין משפחתם בשלבים השונים של חייהם. גם ברמת הכלל, אחדות בעם משמעה קבלה ענוותנית והכרה בייחודו של כל פרט, כל עדה או קהילה, כהיבטים חשובים והכרחיים של שלם אחד.
כמה מחלוקות יוכלו להיחסך לו היו אנשים רבים מקבלים עקרון זה בפועל, וכפי שמדגיש הד"ס, הניסיון ההיסטורי לימד פעם אחר פעם כמה רעות נגרמו כשדבר זה לא נשמר.
הרב דסלר כותב במכתב מאליהו (א', 93): "ומן תכלית הבריאה יושג ע"י צירוף עבודת כל הפרטים בדורותיהם על פי מצביהם ומידותיהם המשונים זה מזה. מכל מקום יש אופי המשותף לבני דור אחד לבדם ("דורו של חזקיהו" "דורו של יהודה בן בבא"). נמצא שהתאחדות הפרטים צריכה להיות בהדרגה וסדר מדוקדק...".
"דבר זה למדנו מדגלי המדבר, שהיו חונים איש על דגלו, שהיו ניכרים ראובן לבדם וכו', דהיינו שידעו להתאחד על פי כוחותיהם וסביבתם כראוי בדקדוק, והיה חשבון מדוקדק בשכנותם זה לזה....כי סוף סוף צריכים כולם להשלים זה לזה ולהצטרף לתכלית אחת. וסידור זה הוא בעצמו שמירה לבל יטעו ויתחלפו הפרטים, ותשמר האחדות...".
קריאה לסדר
במאמר העוסק במשמעותה של "קריאה", הצבענו והדגשנו את היות ה"מקרא" קרוי כך מפאת היותו "קריאה" תכליתית ללומד, ללמוד מוסר השכל מכל ענין שבו.
בדברינו היום, ננסה לראות "קריאה" נוספת של התורה אלינו, וזאת מבעד לאופן בו מציגה ומדקדקת פרשתנו במניין הפקודים שבכל שבט, בהגדרת סדר חניית הדגלים, בייעודם ובמניינם, ובפירוט מסודר ומפורט של מנוי הלווים, משימתם ומניינם הם.
"קריאה" זו היא בחשיבות ה"סדר" עצמו.
חשיבותו של סדר הוא אחד מהנושאים המרכזיים העומדים ביסוד הלימוד, בבסיס המחשבה של כל יחיד (ששומה עליו לשאוף ל"סידורה"), והוא אחד המסרים החשובים ביותר שיכולים הורים להעביר לילדיהם, ומחנכים לתלמידיהם. הסדר הוא יסוד מוסד לעצם הלימוד, לצורת הלימוד, לקביעות הלימוד, לתוכן הלימוד, לבהירות מחשבתית כאמור, וגם לתפישת החיים בכלל, בעבודה על המידות, בפיתוח שיקול דעת ועוד.
חשיבותו של הסדר מעוגנת ומבוססת בחכמת הבריאה עצמה.
סדר קבוע הוא יסוד הידע ובסיס הלימוד
באחד מחיבוריו המפורסמים, "הדרשה על קהלת" (כתבי הרמב"ן א', דרשה על דברי קהלת, ע"מ קפ"ז), מתייחס הרמב"ן לדברי שלמה המלך בקהלת א', ט': "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש". וזו לשונו:
"...אבל הכללים שמורים מאד, כי מה שהיה הוא שיהיה, כי לעולם יהיה על האדמה אדם וכל בע"ח וצמח כאשר היה בתחילה....
וממשיך הרמב"ן (שם):
"....ואחרי כן (כלומר, אחרי ששת ימי הבריאה) לא ברא ולא יצר אלא אמר שיעשו הכללים פרטיהם כאשר שם בטבעם, כמו שאמרו חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ולכן אמר- אשר ברא אלקים לעשות"
הרמב"ן מצביע על קיומם של כללים קבועים מהם נובעים פרטיהם "כאשר שם בטבעם", קרי, על פי זהותם,
בחוקיות מסוימת ובסדר קבוע ומאוזן, כמאמרם "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם".
זוהי למעשה המשמעות של הנקרא בלשוננו "טבע". שמירת הכללים היא שמירת הקביעות של כל פרט ופרט הנובע מהכללים על פי טבעם.
כל דבר שאנחנו לומדים מחייב קנה מידה כלשהו ע"מ לקבל יחס נכון לפרטי הדברים ולכלליהם. קנה מידה זה עשוי להתפתח בכל עת. פיתוח קנה מידה מחייב כאמור את התמדתם של התהליכים הסיבתיים. אנו סומכים על כך שדברים לא ישתנו פתאומית, אלא יתמידו בקביעותם ויאפשרו לנו לבנות, לפסוק ולפעול על סמך קביעות זו.
זהו הבסיס לכל המדעים, הן השימושיים, והן העיוניים.
לו יצויר שהיו התופעות סביבנו מִשתנות ללא הרף, ללא סדר מסוים ואחדותי, כאשר יום הופך היה ללילה ושוב ליום ללא סדר קבוע, וצמחים היו גודלים פעם באדמה, ופעם באויר, או מתוך ענן, ופתאום לא נראים כצמח רגיל ועוד הלאה על זו הדרך, לא היה האדם מסוגל ללמוד דבר על זהותו של קיים מסוים, מלבד היות שינויים בחומר ללא הרף.
במצב כזה לא היתה יכולת לזהות, ו/או לנסח חוקים, לרכוש מקצוע או לפתח קנה מידה כלשהו לגבי החיים.
קביעות התהליכים, התמדתם, וזיהוי טבעם של הדברים המרכיבים אותם הוא המאפשר לנו יציבות והמשכיות רעיונית, לימוד קבוע, את האפשרות להבין את פשט דברי התורה באופן ברור, לנסח בלשוננו את החוקים המזומנים לנו בטבע, או לפסוק הלכה ולדון משפט.
אותם כללים קיימים וקבועים, הם הבסיס העקרוני לקיומו של כל ידע קבוע שהוא, ולדיני התורה. האדם הרוצה להחכים יחכם בהם, "ואם יחכם בהם תתקיים חכמתו לעד בהם" כדבריו הרמב"ן במקום אחר.
הלימוד (לשון מדידה, לַמֹד), משמעו פיתוח מתמיד של קנה מידה נכון על הבריאה ומרכיביה. המשכיות רעיונית וגדילה רוחנית אפשרית רק כאשר ישנו קנה מידה קבוע בו יכול האדם להשתכל. וזהו, כאמור לעיל, הבסיס העקרוני לקיומו של כל ידע שבו מחזיק האדם.
רבי ירוחם הלוי ממיר כתב (במדבר נ"א): "...כל האורגניזם של הבריאה כולה היא סוגיה אחת גדולה בחכמה. בראשית ברא אלקים: תרגמו בירושלמי: בחוכמתא ברא: חכמה היא נפש כל הבריאה, מחצב כל הבריאה, מחצב כל חומר וחומר. מחצב הגוף עד לכל חלקיו ממוצא החכמה הם".
הסדר והחכמה (שהיא ביטוי של סדר ושל קנה מידה מתרחב ומתפתח), הם יסוד הבריאה כולה, וכלשון רבי ירוחם, "החכמה היא נפש כל הבריאה" בכלליה ופרטיה מהכלל הרחב ביותר ועד לדקדוק הפרטי ביותר.
בדר"כ היכן שאדם סובל, או שמתקיימות בקרבו סתירות ולבטים, הדבר נובע מכך שישנם ספקות בנושאים שונים (כאדם ה"סופק" את כפיו), המתערבבים בדברים שמפריעים לו. ספקות אלה גורמים לו לסבל שכן אינם מסודרים ובהירים אצלו. ולכן "אין שמחה כהתרת הספקות".
מוסר ההשכל לאדם הוא לנסות כמיטב יכולתו לדייק בכל נושא בו עוסק, לפי יכולתו ומצבו. וענין זה אפשרי רק במחשבה: על עצמו, על מערכות היחסים שלו, על חינוך, על סדר חייו בכלל, על הדברים החשובים לו, על סדר העדיפויות שהיה רוצה לראות בחיי היום יום, לעומת זה שמצליח לקיים בפועל, על הדרכים לסגור פער זה ככל שישנו, ועוד.
רבי ירוחם מביא עוד מדברי רבו הסבא מקלם, שהיה אומר "שסדר דומה לקשר שבשלשלת של מרגליות, שאף העיקר הלא הם המרגליות, והקשר שבשלשלת הלא הוא באמת רק דבר טפל, אבל מ"מ אם יתירוהו הנה יפלו כל המרגליות ארצה. כן הוא ענין של סדר, סדר הוא השומר כל טוב שבעולם...".
[#63]
Comments