[בלוג] מה היה לך, הנשברת?

מהי הזיקה בין מחוש גופני למצב נפשי? תצפית ועיון במקורות מזהים שלש דרגות עקרוניות בדבר. אין לנו היום אפשרות ברורה לקשר כזה, אך בכל זאת יש וכדאי להתעורר לחשבון נפש בעת כאב, לא כי הקשר ידוע, אלא כי לפחות נפיק בנייה כלשהי דרך מה שכואב.

זיקה אחדותית ומסורת מופלאה

מיום אבחון שם המחלה הקשה בה חלתה אמי, ולאחר שקראתי מאמרים רבים אודותיה, הבנתי היטב את חומרת מצבה. מאמרים, תיאורי מקרים, ומחקרים מרחבי העולם הראו ממוצע שרידות של כ30 יום אצל חולים בעלי רקע זהה (ואכן גם אמא הלכה כאמור לעולמה 31 יום בדיוק לאחר האבחון). עד השבוע האחרון שמרתי לעצמי מידע זה ונלחמנו כדי "לנצח את הסטטיסטיקה" שהיא תמיד אך ניתוח כמותי בדיעבד.

במהלך הימים בחדר י"ז, התבוננתי רבות על מהלך העניינים שקדמו למצב הביש אליו נקלענו, ושעל כמה מהם כתבתי בחלקים קודמים של חיבור קצר זה. לא יכולתי שלא לשאול את אשר שואלים בני אדם רבים בכל הדורות: מה זאת היה לנו? מה היה לך אמי שכשל גופך באופן כה פתאומי נדיר ותקיף? מה ניתן ללמוד גם ממצב קשה זה? רואה אני ערך רב בעצם המחשבה והצפת הנושא, גם אם התשובות לחלק מן השאלות אינן אפשריות.

חלק ממחשבותי בנושא התמקדו בזיקה לכאורה ובהתאמה שבין גוף ונפש. זיקה ברורה ואחדותית ביניהם ניכרת כאשר מסמיק אדם בהרגשת בושה, מצטמרר ממחשבה כלשהי או לוקה ביתר לחץ דם מפאת כעסו. יש דרגה נוספת ובה אינה מזוהה זיקה כזו ישירות, אלא אך לאחר מחקר וניסוי גם באיברים שאינם גלויים לעין. דוגמא לכך היא חוסר סדר בפעילות של בלוטה או דלקתיות, שידוע כיום שנובעות במקרים מסוימים מלחץ נפשי ועוד כגון זו.

דרגה נוספת, שלישית, רווחת במקורות רבים ואצל חכמינו ובראשם הרמב"ם ע"ה, המצביעים על כך שהזיקה מגיעה, בנוסף לנ"ל, לעומק נוסף, עד כדי שלעתים יחלה אדם בשלמות גופו, גם כתוצאה מחוסר איזון כלשהו במידותיו ובדעותיו, כגון אם עשה דבר מה חריג שנגד במאוד את השקפת עולמו, או כעס לאורך זמן, מה שהחליש אט אט את גופו[1].

מסורת ישראל מלמדת שטרם חורבן בית ראשון, ובמשך כל תקופת הנבואה, היו נביאים ונביאות רבים בישראל שמספרם עלה על מאות אלפים במצטבר[2]. דבריהם של מעטים מהם נכתבו לדורות, והם אלה שאליהם התוועדנו מבעד לסיפורי התנ"ך, אך כאמור היו גם רבים אחרים.

הרמב"ן[3] ע"ה, מתאר בפירושו לתורה (ויקרא כ"ו, י"א) שבתקופת הנבואה (עד חורבן בית ראשון) היו הצדיקים שבישראל של אותה עת דורשים בנביאים ולא ברופאים עת היו לוקים במחלה, וזו לשונו:

"וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו".

גם הרמב"ם מעיר בהקדמתו לפירוש המשנה:

"ובכל ענייניהם היו שואלים את הנביאים... לפי שה' העמיד לנו את הנביאים לכל משאלותינו... נשאל אותם בכל עניינינו הכלליים והפרטיים".

לפי העולה מהתיאורים הנ"ל, כאשר היה לאדם מחוש, כאב או מחלה, היה יכול לגשת לנביא כדי להבין דרכו אם הכאב נובע משורש נפשי, שבתיקונו יעבור הכאב, או שנובע אך מסיבה טבעית או אולי משילוב שניהם. הרמב"ם אף הרחיב את תיאור השאלות לכלל נושאים "כלליים ופרטיים" הכוללים כמובן את הרפואיים או הנפשיים. הנחת היסוד בפעולה בדרך כזו היא קבלת היות קשר הדוק, אחדותי ובלתי נפרד בין מצב רוחני למצב גופני, ועוד יותר מכך: קשר שניתן לזהותו.

בהעדר נבואה- חשבון נפש

כמה נפלא היה הדבר לו יכולנו לקבל תמונה נפשית רפואית מלאה וברורה שמשלבת תפישה הרמונית ואחדותית בין גוף לנפש, ושבעקבותיה יכולנו לעסוק תמיד בהשלמת שניהם. מה יפה הקריאה לתפישה מעין זו המציבה שאיפה לבהירות מלאה ומאוזנת בין כל היבטי האדם.

ברם, בעוונותינו ובהיעדר נבואה, אבדה היכולת לבירור ישיר ובהיר בהתאם למסורתנו שבימי קדם, ואין עוד בידינו לשייך מיחושים למצב נפשי באופן ישיר ומדויק, אלא אך לפעמים ואך באופן כללי ביותר.

לא זו בלבד, אלא שברוב מוחלט של המקרים, בצדק רב ומתוך אחריות, ניגש לרופא מומחה ונקבל תמונה רפואית מדעית מדויקת ככל האפשר וטיפול תואם, וזאת ללא קשר לתפישתו הפילוסופית של הרופא באשר למהות האדם ולעבודתו על מידותיו. וודאי שנדרוש שבעל המקצוע יתייחס אלינו כאל בני אדם בעלי נפש ולא כאל חפצים דוממים או מכונות. ואכן, דומה שבשנים האחרונות יש בנקודה זו דגש מסוים לחיוב גם ברפואה המערבית.

לכן ברור הדבר, שעל אדם לקבל טיפול רפואי מובהק לפי מיטב הידע העכשווי כחלק מחובתו לשמור על חייו. יתרה מכך, עלינו גם להיזהר עד מאוד שלא לחטוא בדמיונות, ולקשר במסווה של ידע דברים שאין קשר אמיתי ביניהם.

למרות האמור לעיל, וכזכר למה שהיה, ומתוך תקווה אמיתית לשובה של בהירות נבואית וְחַכַמָה ביום מן הימים, נותר לנו עדיין כלי רב עוצמה להכרת עצמנו.

כלי זה הוא "חשבון הנפש".

כפי שכבר הזכרנו למעלה, מפאת עיסוקיו הרבים ובעיצומו של מרוץ החיים, לא מרבה האדם העסוק לעיין בהיבטי נפשו או במניעי פעולותיו, מתוך רצון ליודעם, לשפטם ולשפרם, אלא אם (כך, לצערנו, בדרך כלל) מגיע חלילה זמן משבר משפחתי או אישי.

או אז עוצר האדם ומתחיל לעיין למה ועל מה היה לו כך.

זה היסוד לדברי שלמה המלך[4]: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". אירוע דרמטי כפטירה מחייב את האדם לעצור ולחשוב, מה שאכן טוב עבורו ("טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל"), ובוודאי טוב מבילוי זמנו לריק ("בֵּית מִשְׁתֶּה"). ברגעים כאלה, מוצבת מול אדם רגיש סוג של מַרְאה, בראותו שלא לעולם חוסן, ושכל זמן שחולף הוא רב- משמעות ולא ישוב עוד.

אך גם אם אין בו מיחוש או מקרה מכאיב ומהותי כפטירה, ובתווך השלם בין מחוש קל למחלה חריפה יותר, לא עלינו, הרי שאותו עקרון תקף: עצור וחשוב. שהרי עצירה והתבוננות, היינו – חשבון (לשון חישוב ומחשבה), הן תמיד מועילות.

אמירתו של שלמה המלך מניחה אף היא יחסי גומלין בין גוף ונפש. "החי" נותן "אל לבו" עת מתמקדת הנפש בסופיות חיי הגוף, ומתעוררת למחשבה ופעולה בעקבות התמקדותה זו.

כלי נאה ומועיל

אחד הכלים המועילים בהקשר זה, הוא חשבון שיכול האדם לעשות עם עצמו, והקשור במיחוש המסוים עצמו.

אדם יכול לעצור ולהרהר בנפשו, כעין יד וזכר למסורת ישראל מחד גיסא, בעודו עוזר ומקדם את עצמו מאידך גיסא.

אם כואבת לאדם השן, לדוגמא, או אם מתפשט נגע בגרונו, הרי שיש כאן, מלבד הצורך המידי לקחת משככי כאבים או אנטיביוטיקה, גם הזדמנות להרהר כמיטב שיפוטו אם היה לאחרונה פגם בדרך בה השתמש באיבר הכואב.

בדוגמאות שהבאנו הקשורות לפיו, יכול האדם לחשב בנפשו כיצד הוא מדבר, האם בעזות או בנועם? האם מרכל או נמנע מכך? מתי הוא מפקיר מילותיו ומתי מדייק? האם הוא אוכל כראוי, וכיצד? האם אוכל ומדבר בגסות או בהערכה לאוכל, ובמקרה שיחה לאדם שכנגדו? וכן שאר דברים הקשורים לשימוש בפיו.

בהתאם לחשבונו, יתכבד ויתקן. וגם זה, ואולי בייחוד זה, הוא תיקון עולם.

כפי שהדגשנו לעיל, אין בידינו לדעת שיש קשר ישיר או עקיף בין פגם זה או אחר שימצא לבין כאבו, ושיש להיזהר עד מאד מדמיונות שווא. לכן כלי זה הוא אך דוגמא ממגוון כלים אפשריים שמכנם המשותף הוא עצם העצירה והמחשבה. אך נראה לכותב שורות אלה, שבין אם באמצעות כלי נאה זה ובין אם באמצעות אחר, גישה מעין זו מעניקה הזדמנות להפיק משהו חיובי גם כאשר נגזר עלינו לכאוב.

לצערנו, פעמים רבות לא מתרחש חשבון נפש כלל, שהרי כולנו עסוקים, עייפים, או מעדיפים לבלות "בבית משתה" כדברי החכם מכל אדם מעלה. אך בכל מקרה, יכול אדם להרוויח כך עוד השלמה או תיקון לנפשו, מה שבוודאי יועיל לחייו.

(פורסם בספרי "חדר 17"), לאתר "חדר 17" לחץ כאן.

[#50]

[1] "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ..." (קהלת י"א י')

[2] מסכת מגילה י"ד א': "כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה"

[3] הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270)

[4] מגילת קהלת ז',ב'

[#50]