להעריך ימינו

[בלוג] הרהורים נוספים בעקבות פטירת אמי נאוה ז"ל, על החשיבות של הערכת ימינו ושמחה בחלקנו

אמא ידעה להקשיב וידעה להביע. היתה לה יכולת להודות על האמת מחד גיסא, וגם לומר את אשר על לבה מאידך גיסא, והכל בנעימות ובטוב לבב.

אחד מהמפתחות להצלחתה להתחבר בטבעיות ובחן למספר כה רב ולמגוון רחב של אנשים, ולהעניק להם הרגשה כה טובה במגע עמה, היתה הערכתה הבסיסית, ממעמקי לבה, ל"אדמיות" של העומד מולה. נוספה לכך גם מידה גדושה של "עין טובה", לא רק כלפי עבודותיה ומושאי יצירתה, אלא בכלל, כלפי כל באי עולמה.

ברור לי שאני חב חוב גדול אם יש אי אילו מתכונות אלה גם בנו, הקרובים אליה. ויהיו אשר יהיו אלה שלמדתי או רכשתי, עלי להשכיל ככל יכולתי להעבירן גם לאהובי לבי.

לקח משמעותי עבורי נמצא בשאלות לא קלות, שצצות ועולות דווקא מתוך הידיעה שמה שהיה לא ישוב עוד.

מאז הליכתה, לעתים חושב אני: האם הראיתי לה די הערכה? האם הערכתי מספיק את עצם היותה חלק מחיינו, או שמא התייחסתי לכמה ממעלותיה ומעשיה כמובנים מאליהם? האם הערכתי את עבודותיה ויכולותיה היצירתית באופן הראוי, בידיעתי עד כמה היו חשובות לה? האם הראיתי לה עד כמה הערכתי את אהבתה לנכדיה, ואת נתינתה וכוונותיה, הטובות תמיד?

איני משוכנע שהתשובה חיובית לכל השאלות האלה, אולי רק לחלקן. נראה שבמשך זמן רב אוסיף להרהר בהן מדי פעם.

ברם, לקח ברור אחד עולה מזימונן של שאלות אלה דווקא עכשיו, אחרי לכתה, והוא עד כמה חשוב להתמקד בהערכת חשיבותם של אלה שנותרו.

על כולנו ללמוד להעריך את חשיבותם של אלה המהווים חלק מחיינו ולשמוח בהם. הם עֵדֵי התקדמותנו, שזומנו דווקא לנו, נושאים עמנו בעול ובשמחה, מחכימים אותנו כמחנכים וכמתחנכים, ומלווים אותנו במסע החיים. ואם שכחנו או שאיננו עושים מספיק לשם כך, אזי יש לעצור ולנסות לתקן.

עלינו לזכור שמגיע שלב שבו כבר אי אפשר לתקן. בלכתו של אחר או, עד מאה ועשרים, בלכתנו שלנו בבוא העת. ויקרים דברי הסנדלר הפשוט, שכנו של רבי ישראל מסלנט ע"ה: "כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן."

קל לאדם לבקר, להתמרמר, לשמר משקעים ואז לצקצק בלשונו בלכת קרוב או רחוק. ברם, חכמה גדולה יותר היא ללמוד להעריך את הקיים, גם אם אינו "מושלם" כביכול, כרצוננו או כדמיוננו (וכי אנחנו מושלמים?)

גם אם יש משקעים קודמים או שהצטברו מתחים, עלינו לנסות ולהתמקד בטוב ובנקודות זכות מֵקלות. או אז נמצא שיחסנו לאחר מתחמם, גם אם ראויה עוד עבודה על הנקודות הפחות טובות.

חֹכמה גדולה היא ללמוד לראות את הטוב בזולתנו, להשתתף בכל לב בשמחת ברכתם ולפרגן לאחרים כפי שנשמח שיפרגנו לנו, שהרי חלקו של אחר לעולם אין הוא חלקנו, ואינו בא על חשבוננו.

התעסקות יתר בפגמיו של אחר, חוסר שביעות רצון מתמידה מאהוב או מקרוב, הגם שלפעמים הבסיס להם מוצדק, נובעים פעמים רבות מחוסר רצון להתמודד עם פגמים או קשיים בתוכנו. ענין זה מהווה נדבך בבעיה כללית יותר, התוקפת את האדם ומזיקה לו תדיר, והיא מיקודו בחיצוניות, בדברים הרחוקים כביכול מפנימיותו.

חלק מהנטייה לבקר, לקטלג ולהצר עין בזולת, נובע מהתחמקותו של האדם לעיין בפנימיותו שלו. יתירה מכך, ידוע מאמרם של חכמינו ז"ל ש"כל הפוסל... במומו פוסל"[1], מאמר המדגים בלשון קצרה ועקרונית, כיצד נוח לו לאדם למתוח ביקורת ולפסול את מעשי האחר דווקא על רקע פגמיו שלו עצמו, שאותם הוא מיטיב לזהות, אך נוח לו להתמקד בקיומם אך בזולתו.

(פורסם בספרי "חדר 17"), וראו נא את השיר "הערך ימים". לאתר "חדר 17" לחץ כאן.

[1] "ותני כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" תלמוד בבלי, מסכת קידושין ע', ב'

[#49]