כל העולם נברא ביום אחד- בביאור משמעות שמים וארץ

בתורה חבויים עקרונות מחשבתיים והגותיים עמוקים ויסודיים, השזורים בה מראשיתה. עיון במושגים "שמים וארץ", אותם אנו פוגשים בתחילת פרשת בראשית, בראש פסוקי התורה, מלמדנו לזהות את העקרונות העומדים מאחורי אחד הנושאים העקרוניים ביותר בעולם המחשבה, והמתייחסים לכל שנתעסק בו אי פעם: טווח ידיעת האדם.

תורת ישראל מציגה את עקרונותיה, השקפותיה, וציוויה המעשיים, דרך סיפור התהוותו, ייסודו וביסוסו של עם ישראל. בתוך כך מתוארים התהליך ההיסטורי וההתפתחות הרעיונית שהובילו להיווצרות העם, מתגלות נסיבות מתן תורה, ובשיאן יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומוצגות המצוות ועקרונותיהן.

חכמת האלוקות

אחד המושגים המוצגים לנו ע"י חכמי ספרד הראשונים, הוא החכמה שהיתה קרויה בלשונם "חכמת האלוקות" שהיא כהגדרתם החכמה הנשגבה ביותר.

בספר "חובות הלבבות" לר' בחיי אבן בקודה זצ"ל, מוגדרת חכמת האלוקות כ"דעת הא-ל יתברך ודעת תורתו ושאר המושכלות, כנפש, שכל וכאישים הרוחנים"....ואנו חייבין ללמוד אותה כדי להבין ולהגיע אל תורתנו". חכמת האלוקות עוסקת בעיון, ביסודותיהם והגדרותיהם של הנושאים המופשטים ביותר האפשריים לבינת האדם, ומחויבת על פי שיטת הרב ללמדה ע"מ "להבין ולהגיע" אל התורה.

רבי סעדיה גאון זצ"ל (הרס"ג) כותב על מלאכת רכישת החכמה בספרו "האמונות והדעות" (ד'תרצ"ג- 932 למניינם):

"כמו כל מלאכה מן המלאכות......כך מלאכת החכמה צריך להתחילה מראשיתה וללכת בה פרק אחרי פרק עד סופה, עד שיזדכך לו בסופו של דבר אותו האחד המבוקש, וישאר לבדו- שאין בו שום פקפוק ולא ספק". מלמד הרס"ג שכמו בכל תהליך רכישת מומחיות במלאכה כלשהי או חכמה, מחייבת חכמת האלוקות חשיבה וחקירה מאומצת והדרגתית, וקשה מאין כמוה, וכדי לרכשה חייב המשכיל להתאמן רבות בעיון מושגי הדרגתי שינפה את כל המיותר עד שתתבהר הידיעה בעניין כלשהו באופן ודאי.

לידע שיש שם מצוי ראשון

הרמב"ם פותח את משנה תורה (הלכות יסודי התורה א') בהגדרת הבסיס הידיעתי הראוי לכל יהודי, ובראש ובראשונה את מחויבותו לידע (לדעת) שיש שם אלו-ה. וכך לשונו:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" ובהלכה ו' הוא כותב: .... "וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך".

הרמב"ם משתמש כאן במושג "לידע", המצביעה ומדגישה את תפישת הרמב"ם שידיעת המצוי הראשון אפשרית לדעת האדם, עד כדי שפסק את המאמץ להשיג זאת לכלל ישראל כהלכה. בהתאם להלך חשיבה זה, מפרש הרמב"ם, בהמשך הדברים בהלכה ו', את הדיבר הראשון בעשרת הדברות- "אנכי השם אלקיך..", כמצוות עשה לחקור את מהות האלוקות בכל כוחו של האדם, כהכוונת רבינו בחיי שראינו מעלה.

בנוסף כותב הרמב"ם בפרושו למשנה בסוף מסכת ברכות "כי חשוב אצלי להסביר יסוד מן היסודות יותר מכל דבר אחר אשר אני מלמד. וזהו יסוד היסודות שציוה עליו דוד לשלמה בנו "דע את אלקי אביך ועבדהו"[1].

שמים וארץ: טווח ידיעת האדם

בעיון תורני, הפסוק הראשון בתורה הוא גם המקום הראשון בו אנו פוגשים את "יסוד היסודות ועמוד החכמות". עיון מדוקדק בפסוק ילמדנו כי טומן בחוּבו את הבסיס להבנת כמה מן הנושאים היסודיים ביותר בתולדות ההגות האנושית, כגון מהות העולם, מהות הזמן והמרחב, חידוש העולם או קדמוניותו (הטענה כי תמיד היה קיים, ואינו נברא), ידיעת האדם וזהותה, ועוד.

אחת השאלות העולות בעת קריאת הפסוק הראשון היא משמעות שרש "ברא". פרושים שונים נתנו ע"י חכמינו בכל הדורות למושג זה, שרבים מהם, כמו גם משמעויותיהם המקובלות, ובאוריהם ילמדו ב"ה במאמר נפרד.

ברם, על מנת להתכונן היטב ללימוד זה כמו גם ללימוד כלל הפסוק בשלמותו, ראוי לפתוח בעיון, דווקא בסופו, העוסק במושא הבריאה של היום הראשון, הלא הם "שמים וארץ". עיון זה הוא מטרתנו העיקרית במאמר זה.

ר' בחיי (בן אשר) מביא בפירושו על בראשית א', את הדברים הבאים המבוססים על מדרש רבה וזו לשונו:

"וזהו דעת ר' נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם, שכן אמרו במדרש רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתיב במעשה של כל יום ויום ויהי כן, רבי נחמיה אומר ביום א' נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע שש שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם.

וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום ראשון ואחר כן נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תהלים ל"ג) כי הוא אמר ויהי, באר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת ואחר כן צווה דבר יום ביומו והעמיד הדברים והוציאם לפועל, עד כאן לשונו".

דעת ר' נחמיה במדרש היא שביום הראשון נברא כל העולם, ומכאן והלאה נוצרו הפרטים שנכללו בבריאה הראשונה ויצאו מהכח (פוטנציאל) אל הפעל אחר הבראם ("מחלקי החומר" כלשון ר' בחיי). ר' נחמיה סומך את דבריו על הכתוב בהמשך בפסוק י"ב בו נאמר "ותוצא הארץ", ומבאר שהוציאה "דבר שפקוד ומוכן בידה מבראשית", כלומר מ"בראשית ברא" שביום הראשון.

משמעות הדברים היא שלר' נחמיה מתבאר המשפט "את השמים ואת הארץ" (שהם מה שנברא ביום הראשון) כיסוד שכולל "הכל"-דהיינו, את כל הנכלל בבריאה, או כדברי ר' בחיי: "וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום הראשון וכו'".

ואכן, ניתן לראות את דברי ר' נחמיה גם מתוך עיון במושגים "שמים וארץ" עצמם:

בפרושו לבראשית א' מצביע הרש"ר הירש זצ"ל על כך שהמושג "שמים" הוא צורת רבים של המילה "שם". ביאור הדברים הוא בפשטות, שכל מה שמתייחס לאדם, ושאינו מחובר לארץ, נמצא עבורו "שם" (ולא "פה"). סך כל מה ש"שַם"- כל ה"שַמִים" באשר הם, נקרא בשם "שמים" (על משמעותו של ביאור זה הצביע לי לראשונה גיסי וחברי הרנ"ג). לעומת זאת, ה"ארץ" היא השם שאנו קוראים לאדמה תחת רגלינו. לארץ אנו מייחסים את כל מה שיוצא ממנה כעשבים, עצים וכיו"ב, כמו שנאמר "ותוצא הארץ", או כל מה שמונח עליה.

כך, כאשר יצביע האדם על דבר מה המונח על הארץ במרחק- יאמר שהוא מונח "על הארץ". ובאם יצביע על עפיפון או ציפור, לא ישייכם לארץ, אלא יאמר "ראה מה עף שם למעלה-בשמים" וכיו"ב. על אותו יסוד, גם אם ימצא אדם את עצמו על ירח פלוני בגלאקסיה אלמונית, יקרא לאדמתו של אותו ירח בשם "ארץ", ולכל מה שמחוץ לה- "שמים", וכך בכל מקום שימצא עצמו בו.

כל הידוע לנו הוא בשמים או בארץ

ביחס לזיהוי זה, הרי שעל כרחנו, יש לומר מעתה, שאין דבר המזומן לידיעת האדם בעולמנו זה, שאינו מתייחס בדרך כלשהי למה שהיה, עודו או יהיה מצוי, בשמים או בארץ, בין אם בידיעת הפרטים, ובין אם בהתייחס לכולם כחלק מרצף אחד. הדבר נכון לשולחן, כסא, חידק, או מערכת כוכבים, וכל דבר חומרי שהוא, אך גם לחוויות שונות כאהבה, שנאה, חכמה, שכל, שמתייחסים אף הם ליחסים בין נבראים כלשהם, ונודעים לנו לראשונה מתוך חוויות המתייחסות למהויות נבראות כלשהן, תהיינה אשר תהיינה.

כך למשל, "אהבה" היא שם שנקרא לחוויה עוצמתית של נתינה ורגש בין שני אנשים, "זמן" הוא שם שנקרא ליחס בין שני מאורעות המערבים עצמים כלשהן (שמש וכדור הארץ, ותנועתם בעת קריאת מאמר זה) וכן הלאה על זו הדרך. הגם ש"אהבה" אינה קשורה ישירות ל"מקום" ואינה מונחת על הארץ או עפה בשמי מרום, היא נודעת מתוך חוויה המתרחשת בסביבת האדם, כגון חוויותיו עם ילדיו, עם הוריו ועם כל האהובים עליו. אך על כרחנו כאמור, הכל מכל כל, כל חוויה שהיא מתרחשת "בשמים ובארץ" כמסגרת המתייחסת לכלל הווית האדם. זה ביאור דברי רבי נחמיה, ועיין.

חיזוק נוסף לעיקרון זה, ובהתאמה לדברי רבי נחמיה במדרש דלעיל, אנו מוצאים בדרשתו של הרמב"ן זצ"ל על דברי קהלת[2] על דברי שלמה המלך ע"ה בקהלת א', ט': "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש". וזו לשונו:

"הזכיר שלמה מה שלמדנו מאב החכמים משה רבנו ע"ה, כי הקב"ה ברא רגע אחד יסוד שמים ויסוד ארץ, והוא היולי שלהם, ובחמשת ימי בראשית יצר דבר מדבר, ישרצו המים, תוצא הארץ, ואחרי כן לא ברא ולא יצר אלא אמר שיעשו הכללים פרטיהם כאשר שם בטבעם, כמו שאמרו חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ולכן אמר אשר ברא אלקים לעשות".

הרמב"ן מצביע על קיומם של כללים קבועים מהם נובעים פרטיהם "כאשר שם בטבעם", בחוקיות מסוימת ובסדר קבוע ומאוזן, כמאמרם "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". מוסיף ומלמד רבינו שידיעה זו מבוססת על העיקר שהוא יסוד מוסד בתורה, אשר למדנו מ"אב החכמים משה רבנו ע"ה": "הקב"ה ברא רגע אחד יסוד שמים ויסוד ארץ". יסוד ראשוני-ברוא זה, נברא כתשתית לכל השאר[3].

מכאן והלאה, "יצר דבר מדבר", ללא בריאה חדשה, אלא על פי הכללים שנטבעו בכח בראשית. דבר זה נכון לכל אשר הווה מאז אותו רגע, בכל היקום כולו על צבאותיו. הכללים קבועים ובלתי משתנים מצד עצמם כאמור, ומהם נובעים הפרטים כאשר שם הבורא ויצר מטבעם- "פועלי אמת שפעולתם אמת".

על פי כלל הביאור, מקבלים המושגים "שמים וארץ" בהקשר זה משמעות רחבה ומופשטת יותר מהשימוש השגור בפינו, המתייחס בצורה מצומצמת יותר למערכת שמש זו או אחרת. "שמים וארץ" מתייחסים לכלל היקום ולכלל הפוטנציאל שבו, יהא אשר יהא, אשר תמיד ימצא "שם"-ב"שמים" או כאן "על הארץ". הכל לפי ראיית האדם, ובלשון בני אדם.

"את השמים ואת הארץ": הכל מכל כל

המילה "את" נכתבה בפסוק פעמיים: "את השמים ואת הארץ". לכאורה היה ניתן להסתפק ב"את" יחיד, "את השמים והארץ". מה משמעותה של תוספת זו? הרש"ר הירש זצ"ל מבאר כי המילה "את", "מציגה את העצם בסימניו, בפעולותיו וביחסיו, בהם מתבטאת מהותו של העצם, ובהם הוא ניתן להכרה (היינו אותותיו).... "את" הוא באמת ריבוי, התופס את העצם בהיקפו הרחב"[4].

יוצא מכאן שבשימושה המודגש והכפול במילה "את" ("התופסת את העצם בהיקפו הרחב" כדברי הרש"ר הירש) בדגש נפרד ל"שמים" "וארץ", מכוונת אותנו התורה לתפשם ב"היקפם הרחב" כביאור "את". כשנשלב זאת עם הבנתם של המושגים שמים וארץ עצמם, כאמור לעיל, ועם דבריהם של רבי נחמיה והרמב"ן לעיל, ש"הכל" נברא ביום הראשון, נמצא שלמעשה מעמידה כאן התורה מסגרת ליחסו של האדם לכל דבר, ענין, או מהות בבריאה, יהיו אשר יהיו, מתוך מבט רחב ומתרחב תמיד כמיטב יכולתו.

בספר גור אריה (שמות ט"ו, י"ז) מבהיר המהר"ל מפראג עיקרון זה, מהזוית שביארנו כאן, וכך דבריו:

"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופעמים (ש)מקדים ארץ לשמים דכתיב (שם ב, ד) "ביום עשות השם אלקים ארץ ושמים", לומר לך כי שניהם שקולים, כדאיתא (ככתוב) בפרשת בראשית (ב"ר א, טו), לומר כי על ידי שניהם הוא מציאות העולם.

ואמר הכתוב כי "ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", כמו שיד השמאל ויד הימין שניהם הם האדם ואין יד ימין בלא שמאל ואין יד שמאל בלא יד ימין, כך השמים והארץ שניהם הם מציאות העולם ושלמותו... ...כי השמים והארץ ביחד שהם כוללים כל העולם ביחד, והוא יתברך "אלקי עולם" נקרא (ישעיה מ, כח), לכך אמר "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", נתן לכל אחד ואחד מדריגתו איך נקרא עליו השם, כי הוא "אלקי עולם" אשר העולם הוא שמים וארץ."

המהר"ל זצ"ל מבאר לנו "שהשמים והארץ הם מציאות העולם ושלמותו". "וכוללים את כל העולם יחד". "שלמותו", היינו שעל כרחו, נברא האדם כך, שאין לו אפשרות לחשוב על "מה ש"מעבר" להם, כי כל מחשבה כזו "משימה את ה"מעבר" ל"בתוכו" מעצם זה שהאדם חושבה.

וכפי שביארנו, בהקשר הרחב ביותר "את שמים ואת הארץ" זה כל טווח הידיעה כולו האפשרי לאדם בעולמנו זה, וכביאורו של רבי נחמיה שהכל נברא ביום הראשון. הכל ממש.

למעלה, למטה, לפנים, ולאחור

שלב נוסף בהבנת עיקרון זה ניתן ללמוד מדברי הגמרא במגילה י"א, ב' האומרת כך:

"יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם?

תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ!

יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית?

תלמוד לומר לימים ראשונים אשר היו לפניך!

יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור?

תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים-- מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור!"

מתבאר בגמרא שלב אחר שלב:

א. האם יכול אדם לשאול לימים ראשונים? עונה הגמרא שאכן, הוא יכול, אך לא "קודם שנברא העולם", אלא אך " למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ".

ב. האם יתכן שלא יחקור האדם החל מששת ימי בראשית? עונה הגמרא שלא! אלא עליו לחקור, שהרי נאמר "(ושאל נא) לימים ראשונים אשר היו לפניך!"[5]. ומהו "לפניך" הקדום ביותר? אלה הם ששת ימי בראשית.

ג. האם יכול אדם לשאול "מה למעלה, ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור"? דהיינו האם יכול לשאול על מה שמעבר ל"כל צדדי הבריאה" כביכול, ומה ול"פניה" בזמן[6]? גם התשובה לכך ברורה ונוקבת. עונה הגמרא: "למקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל", ו"אין אתה שואל" "מעבר" להם. הגמרא מצהירה שישנו טווח שבו "אתה שואל", ו"מעבר" אין אתה שואל.

ביאור הדברים כפשוטם הוא שכל מחשבה על מה שמעבר ל"שמים" כביכול, אינה אפשרית להשגת האדם, והיא בגדר "שוא", שבהקשר לדיבור אנושי משמעו סבך צלילים, ולא מילים, חסר משמעות אמיתית, שאינו ניתן אף לדמיוּן. בהקשר זה, כל שחשבת עליו כ"מחוץ" ל-, נהפך אוטומטית ל"בפנים" מעצם כך שחשבת עליו, ומחשבה על "חוץ" מתגלה כבלתי אפשרית.

נמצא, שדרך מושא הבריאה הבראשיתי מציגה בפנינו התורה זיהוי עקרוני המתנשא מעל כל ויכוח פילוסופי שהיה מאז ועד היום.

אומרת התורה: זהו טווח הידיעה של כל ענין שמופיע מתבהר ומתבאר בהכרתך, של כל נברא שהוא. כל מה שתלמד או תדע אי פעם, מתורה או סברא הוא בטווח מתרחב תמידית זה (שאין לו סוף כי כל סוף עם גבול, יניח מיד "מעבר לסוף" ומיד יכלל בתוך הידוע וחוזר חלילה). אלא ש"שמים וארץ" היא לעולם מסגרת הייחוס שלך. ותו לא. כלל תחום ידיעת האדם הוא "מקצה השמים ועד קצה השמים". עבורך בעולמנו זה, אין מעבר לשם, באשר כל מושגיך קורסים[7], ולכן, אל תתעסק, כי שוא הוא[8].

[1] דברי הימים א', כ"ח, ט'

[2] דרשה על דברי קהלת, כתבי הרמב"ן, ע"מ קפ"ז

[3] עיין פירוש הרמב"ן בראשית א', א'

[4] יפה אף לראות שזו המילה מורכבת מהאות הראשונה והאחרונה (לדעת דבר בהקשרו הרחב- מא' עד ת')

[5] וכך גם עשינו כאן, כאשר בארנו את מושג ה"שמים", ואת דברי הגמרא בחגיגה, בהקשר רחב יותר מהשגור בפינו בשפת היום יום, וזאת בהתחשב בכל הידוע לנו

[6] בהתייחס לנקודה ב': מדוע השאלה "יכול ישאל אדם מה למעלה.. וכו", מתייחסת כביכול למה ש"מעבר" למרחב הבריאה וגם למה "שלפני" הבריאה בזמן? הסיבה לכך היא שמושגי המרחב והזמן כרוכים זה בזה בצורה מופתית-הכרחית, עקב היות שניהם נלמדים אך ורק עקב יחסים בין שני דברים או יותר. ועיין.

[7] "מקצה השמים ועד קצה השמים" ללא התיחסות ל"ארץ" מביע את הרעיון שהחקירה האנושית תמיד שואפת לגילוי דברים שטרם התגלו לאדם ההוגה, היינו שכרגע, עדיין נמצאים רחוק ממנו- "שם" ולא "פה". וזאת כמובן, על סמך ההתאמות שכבר נתגלו לו עד כה ורמת האימון שקנה באשר לאפשרות התגלותם של דברים חדשים בעתיד.

[8] באור נוסף על "שוא" מבחינה אטימולוגית, ראה בפירוש הרב הירש זצ"ל לתורה בפרשת יתרו, פרק כ' פסוק ז'. בנוסף מצין שם הרב את ארבעת סוגי שבועת השוא הידועים בהלכה "1) נשבע לשנות את הידוע: כגון נשבע על אבן שהוא זהב 2) נשבע לקיים את הידוע, כגון ששניים הם שניים 3) נשבע על דבר שאי אפשר לו, כגון שלא יאכל (כולל שתיה) דבר במשך שבע יממות 4) נשבע לבטל את המצוה (היינו משהו שאינו תלוי בו לחלוטין).....וכו'" (וראה שם). כל שבועות השווא הן גיבוב מילים ללא תכלית מעשית.

[#15]