"ויוותר יעקב לבדו"-טעמים בייחודו של עם ישראל

מאבק יעקב עם המלאך המתואר בפרשת "וישלח" פותח פתח הגותי דרשני לכמה היבטים בייחודו של עם ישראל במסעו שמבעד לדורות. נכתב כשי ליום הולדתו של קרוב משפחה.

נורא ומרטיט היה המעמד הנשגב בו מצא עצמו יעקב אבינו באותו לילה חשוך. לילה, שקיפל בחובו את תמציתו העקרונית של מסע היסטורי בן אלפי שנים, במאבק האיתנים מול שרו של עשו.

מלמדנו הרמב"ן בפרשת "לך לך" (בראשית י"ב, ו'): "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט'), כל מה שאירע לאבות- סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד...". כך, כשם שאברהם אבינו העברי, היה "מעבר אחד", "וכל העולם כולו" מעבר אחר (כדברי רבי יהודה, בראשית רבה מ"ב), נותר גם יעקב אבינו "לְבַדּו" מול אותו ה"איש". וכמו יעקב, כך גם אנחנו-בניו, קיבלנו דרכו את סימני מהותה של משימה בת אלפי שנים, לשאת עצמנו דרך (מ)אבק הדורות במצב שהיה הרבה פעמים בבחינת "לבדו", עד יעבור אותו לילה חשוך ואפל, ויעלה השחר.

לא מקרה הוא הדבר, שבמשך שנות דור, ניצב ישראל-יעקב כמגדלור ערכי, לימודי ויישומי במסעו שהחל במדברו של העולם העתיק, ונמשך עד דורותינו שלנו, מול עינם השוטמת וידיהם הקפוצות של עובדי אלילים, עריצים קטנים וגדולים, מפיציהם של עבדות ודיכוי, מולם הישיר את עיניו שלו, בענווה הנובעת מלימוד ויישום מעשי של ערכים נעלים, במסע עם סגולה בן ע' מאות.

אך שומה על ההוגה לברר: מהי אותה בחינת "לבדו" המאפיינת את בית יעקב, ושאת דגלה מניפים בניו לבדם בצליחתם את נהר הדורות? הרי לעומד "לבדו" בין אם יחיד הוא, או "עם", ישנם מאפיינים ייחודיים (מחשבתיים ולא מעמדיים) המבדילים אותו בהכרח מאלה ש"בעבר האחר".

ואכן יש גם לשאול: מהם כמה מהעקרונות הייחודיים המהווים את (י)סודם של בני ישראל באותן שנים ארוכות מאז אותו לילה ועד עצם היום הזה?

"לבדו"- ייחודיותו של "עם לבדד ישכון"

לא נתיימר במאמר מעין זה להראות את כלל ההיבטים המהווים את יחודו של עם כשלנו, או אף לטעון כי יודעים אנו את מכלולם של היבטים אלה... אך ננסה בע"ה לטעום יחדיו כמה טעמים, ערבים לחיך, שיענו ולו במעט על השאלות הנ"ל. נעשה זאת דרך הצבעתנו על ציר עקרוני אחד בן שלשה נדבכים, שהם למעשה שלשה היבטים באחדות אחת, שדומה שמהווה את לב ליבה של ייחודיות זו.

ישנו נושא אחד עליו העיד הרמב"ם זצ"ל, שמכל הדברים שלימד לכלל ישראל, היה החשוב ביותר עבורו ללמדו לאחרים. את ספרו הגדול "משנה תורה" פתח הרמב"ם (הלכות יסודי התורה א', א') במשפט "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון....". באותה מטבע לשון בדיוק השתמש הרב במשפט האחרון שכתב בפירושו למסכת ברכות (ט', ז'): "כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד". ואכן השאיר לנו אחריו מקורות רבים בהם הראנו מעט מהדרך לחצר המלך [1].

ענין זה הוא מהותי ביותר, והוא הנדבך הראשון הבא להשכילנו בייחודיותה של התפישה היהודית. זהו היסוד אליו הגיע אברהם אבינו העברי בהגותו, ושבעקבותיה התגלה אליו ה' ב"לך לך" (עיין רמב"ם ע"ז א', א'), ושעקב מסקנותיה אמרו חז"ל שאברהם היה "מעבר אחר" לעולם כולו כאמור כבר מעלה. התפישה היהודית לגבי "יחוד ה'" היא בעלת דיוק והיבטים שאינם קיימים באף תפישה לפניה או אחריה. מובן שלא שייך דיון בנושא מעין זה בהקשרו של מאמרנו זה, אך לענייננו יש לומר, כי השלכותיו של נדבך ראשון זה משמעותיות לנו ביותר.

קיים בידינו הידע, שלא בכדי פותחת התורה בסיפור הבריאה המכריז על חידוש העולם, כשם שלא בכדי אנחנו מכריזים "שמע ישראל.... ה' אחד" פעמיים ביום. גם לא בכדי נפתחים עשרת הדברות בדיבר הראשון "אנכי ה' אלקיך", אשר עליו אומר הרמב"ם בהמשך אותו חלק שראינו מעלה בהלכות יסודי התורה (פרק א' הלכות א'-ו'), לידע שיש שם מצוי ראשון....אין עוד מלבדו.... וידיעת דבר זה הוא מצוות עשה שנאמר אנכי ה' אלקיך".

בחינתו העקרונית של נדבך ראשון ויסודי זה מובילתנו לשני נדבכים נוספים הנובעים ממנו, ושהם רבי משמעות לנקודה הייחודית היהודית: מכיוון ש"אין עוד מלבדו" ו"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג'), הרי שמתקבלת בהכרח מסקנה גורפת המרטיטה כל לב: כל אשר לך- אינו באמת תלוי בך, ומזומן שלא ממך. לכן יאמר מעתה שכל אשר לך ממנו הוא. כל רגע, מחשבה, וכל מעשה, חשובים ו"נראים". "וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב".

סיפא ורישא של נדבכנו השני הזה הם, שאין רגע שאינך עומד מולו ית'. בחדרי חדרים כמו גם במקום הציבורי ביותר, יש לך להיות אותו אדם אחדותי נאמן לעקרונותיך וישר במעשיך. ההכרה בחשיבותו של כל רגע, הנובעת על כרחך מאחדותו הגורפת של ה', מחייבת אותך להתחשב כמיטב יכלתך בכלל מציאותך, וזו המשמעות העקרונית של היות עבד ה'. המחויבות לעשיית הנכון בכל רגע ורגע, בכל מצב ומצב, תהיה באשר תהיה, לבד ובציבור, וגם במעשים הכי "קטנים" ו"אפורים" כביכול, היא נקודה ייחודית יהודית. ואכן מיד אחרי "שמע ישראל" אנחנו אומרים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (ששלושתם מהווים את כל הוויתך הרוחנית)..... בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, שהם ארבעה פעלים המייצגים כל מצב גופני אפשרי, בכל רגע ורגע בו מצוי האדם.

טהור ומזוקק הוא יסוד נוסף הכלול כאן, המתבטא בהיות מצוות רבות מסתיימות בהצהרה- "אני ה'" ("ואהבת לרעך כמוך- אני ה' ", "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" ועוד רבים), וכמובן "אנכי ה'" שבדיבר הראשון. משמעות הדברים היא, שמתבקשים ממך הזיכרון וההתבוננות, שכל מצווה נובעת מתוך "פרספקטיבה" חובקת כל, המתייחסת לכל דבר דווקא בשם ה', והמחייבת אף אותך, עד כמה שמסוגל הנך, לקיימה מתוך אותה גישה יסודית- שהכל חשוב וכלום אינו הפקר.

רועם המסר התורני ליהודי באשר הוא: "דע מול מי אתה עומד", היינו, אין רגע אחד, מהרגע בו עמדת על דעתך ועד יום פטירתך שאינך יכול להיות בו (בכוח- שהרי זה מסע לחיים) -- עובד ה' באמת ובאהבה.

לכן, וכפועל יוצא משני נדבכים ראשונים אלה, העלנו סולמנו להבנתה של נקודת "לבדו" נוספת, עליה חרפו, ולא בכדי, בני דורות רבים את נפשם, הלא היא ההכוונה התורנית והמחויבות היהודית לעשייה רציפה מבחינת "גדול תלמוד המביא לידי מעשה". זהו יסודה של מחשבת ההלכה והמוסר היהודי.

יסוד מוסד במחשבת ישראל הוא הכלל היהודי הגדול, המלמדנו שעל כל ערך חיובי להתבטא בחיי האדם בפועל, בפרטים הקטנים שהם "עשה" או "לא תעשה". אין כוונתי מצד תרי"ג מצוות בלבד (הגם שהם ראשית כל עשיה), אלא בראש ובראשונה לכך, שהיישום המעשי המדוקדק נובע מההכרה האחדותית בה פתחנו, שאין רגע שאינו נושא בחובו פוטנציאל להיות עבד ה' בפועל ובמחשבה, ושכל מעשה חשוב.

נכוחים הם דברי החובות הלבבות בהקשר זה (הקדמה): "כי מצוות התורה יש תכלית למספרן והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן".

גדולה וחשובה היא המסקנה העולה מדברים אלה: מכיוון שכל מעשה חשוב, ומכיוון שניתנה תורת חיים להדרכתנו בציווי אלוקי, הרי שמובנת מכאן החקירה המתמדת על ידי הלומדים מזה אלפי שנים, שהולידו מגוון חכמים בכל מקצועות התורה, החל בשדה הרעיוני וכלה ובעיקר בשדה התלמודי וההלכתי. התפישה שכל מעשה בכל רגע, מלידה ועד מיתה, חשוב, ושלכל דקדוק יש משמעות, היא הבסיס לחקר התלמודי-הלכתי, לעבודת המידות, לתנועת המוסר ולכל היבט לימודי יהודי כלשהו, החותר להפכנו לעבדי ה' עושי אמת.

השאלה היהודית הגדולה היא תמיד "כיצד אביא את הלימוד שלי לידי מעשה"? ורעיון זה נובע כאמור, הישר מתפישת אחדות ה' שאפס זולתו (שהוא אמיתת המציאות) ושמלוא כל הארץ כבודו.

יקר מפז הוא המעשה, המלמד בדרגה ששום הסבר תיאורטי לא מאפשר. ההסבר לכל מעשה, חשוב ונעלה, אך אינו תנאי ליהודי הנאמן המחויב "לנעשה ונשמע". וגם אם ניתן הסבר טרם מעשה, הרי שתמיד החיבור הידיעתי עצמו, הנובע מה"עשה", מלמד בדרגה חווייתית ישירה שאין כמותה לצמיחת דעת האדם ועידונו.

קודמת ומרכזית היא כאמור, המחויבות היהודית-ייחודית שמתרחשת אצל ציבור הלומדים מזה אלפי שנים, לברר כל הלכה והלכה וכל רעיון ורעיון לכל תחום ותחום ולכל שעה ושעה בחיי האדם. הדגש היהודי ש"גדול תלמוד המביא לידי מעשה" מחד ו"שאחרי המעשים נמשכים הלבבות" מאידך, יוצר תהליך רציף של הפנמה, במעגל מתמיד של מעשה אמוני ולימוד מהותו. זה יחיד ומיוחד, זה החזיק אותנו אלפי שנים בבחינת "לבדו", ואף הוביל ומוביל לקידום ותיקון עולם מזה שנות דור. ולכן אין ישראל אומה אלא בתורותיה (בכתב ובעל פה) כדברי הרס"ג במאמר שלישי פרק ז' ב"אמונות ודעות".

ראוי לסכם ששלשת הנדבכים הם למעשה שלשה היבטים על ציר רעיוני אחד השזורים להם יחדיו: ההכרה ביחוד ה' (נדבך א'), הממקדת אותנו ביראה ש"אפס זולתו", ובכך שכל ידיעה וידיעה, כל מעשה ומעשה, וכל רגע ורגע חשובים (נדבך ב'), מובילתנו ל"הלכה למעשה" המבוררת בבתי מדרשות, ול"מצוות השכל" (כפי לשונו הזהב של החובות הלבבות מעלה), הנשמרות כאוצר יקר מפז בלבב כל ירא שמים באמת (נדבך ג'). ברם, מכיוון שהרעיון הוא גרעינו הפנימי של המעשה, וחד הוא עימו, שומה על היהודי לנוע בכל עת על ציר שישאף לאחד את החכמה ואת המעשה, כתהליך מתמיד וחוזר חלילה, שהרי כל הנדבכים הנ"ל, הם היבטים של אחדות אחת, ומבוראנו ניתנו לנו.

"לבדו"- היחיד הוא הבסיס לעם

בפסקאות הקודמות טעמנו מהטעם הערב של בחינת "לבדו", ובמיקוד על ההיבט הכללי, של ייחודנו כעם. היבט נוסף ועקרוני לא פחות הוא "הלבדו" הנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו המהווים כיחידים, חלק מעם ישראל, ואף חלק מהאנושות כולה.

לכל אדם באשר הוא יש את "ארגז הכלים" המיוחד שלו, בו בורך משמים (דהיינו, המתנות שטבועות בו), ושאיתו עליו לממש את אותו פוטנציאל לעבודת ה' (למאמץ להרחבת המבט ועשיית הנכון) עליו הצבענו מעלה. ארגז הכלים הזה הוא נקודת המוצא של כלל נסיבותיו, החל מטבעו, שכלו, כשרונותיו, מעלותיו, וכלה אף בחולשותיו היחסיות, עליהן לא ניתן להתגבר לולא ישכיל להבין את הכלים שבידו ושעימם יכול להתקדם.

עד כמה שמעלת העם ככלל חשובה, מורה לנו התורה שחשיבותו של כל יחיד היא בסיס למעלה זו. התפיסה התורנית מתחילה באדם הפרטי, ככתוב "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם..... לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד', ה').

הרב משה שפירא שליט"א, הגדיר זאת באופן הבא: "בשבילי נברא העולם, היינו אדם כמו שהוא ללא קשר ליחוס....(או לכל ענין חיצוני ומלאכותי). ככל שאדם הוא בעל רמה רוחנית אמיתית יותר, כך גם רגעי החוויה שהוא יחידי, יותר תדירים אצלו: היינו, הוא והקב"ה- ללא מתווך".[2]

במאמרי "ממהותה של מנהיגות יהודית- ערך הפרט כתנאי לאחדות הכלל", שבאתר, וכן במאמר "שמחה ובטוב לבב מרוב כל" הדגשתי והארכתי בנקודה זו.

יה"ר שנשכיל לזכור תמיד את שני בחינות "לבדו" היחודיות: זו האישית שלנו, וזו של עמנו, לזהותם ולצמוח עימם, עד עלות השחר במהרה בימינו.

[1] למושג "חצר המלך" עיין משל הארמון, מו"נ ג', נ"א

[2] להרחבה על דבריו ראה מאמר "שמחה וטוב לבב מרב כל"

[#12]