עיקרה ומגמתה של התורה היא ההכוונה הרעיונית המוסרית והמעשית לצמיחת אדם-ישראל. בהתאם לכך, מתוארים בה חלק מהאירועים שלא על פי סדר כרונולוגי, המפנה את מקומו לסדר הרעיוני החשוב ממנו. נקודה זו עצמה היא אחד ממסרי התורה. במאמרנו נסקור כמה מדברי חכמים בסוגיה המכונה "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וכן כמה מהמחלוקות שהתגלעו לאורך השנים.
מבעד לפסוקי התורה משתקפים רעיונות עמוקים הנפרשים מהאות הראשונה שבה, ועד לסיומה ב"לעיני כל ישראל". כל זה מתרחש על רקע תיאור השתלשלות המאורעות מראשית עולם ואדם בכלל, תולדות אבות אומתנו בפרט, ותולדות יצירת ישראל, יציאתו לחירות ותעודתו ההיסטורית, עד ערב כניסתו לארץ ישראל.
ההיבט ההיסטורי קיים בתורה בחוזקה ובעוצמה, אך שלא כמו בספרי היסטוריה מובהקים, ומכיוון שעיקרה ומגמתה של התורה היא ההכוונה הרעיונית המוסרית והמעשית לצמיחת אדם-ישראל, מתוארים בה כמה מהאירועים שלא על פי סדר כרונולוגי, אלא על פי חשיבות העניין- וביחס למטרה הנ"ל.
דרך נוספת להתבונן על כך היא שבמקרים מסוימים על הסדר הכרונולוגי לפנות את מקומו לסדר הרעיוני החשוב ממנו, ושנקודה זו עצמה היא אחד ממסרי התורה. נראה בהמשך מספר דוגמאות לכך.
על כמה מהאירועים החורגים מסדר הזמן, ומוזכרים באופן מפורש ובין היתר בפרשתנו, אין מחלוקת. על אחרים ונוספים, פחות מפורשים, ניטשת מחלוקת בין כמה מהמפרשים בסוגיה המכונה "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
סקירה היסטורית ביעף המדגישה את אותו ענין
כבר ממבט כללי על מיקודה של תורה מבעד לשנים אותה מתארת, ניתן להסיק מסקנה על מגמתה המוסרית:
בשתי הפרשיות הראשונות שבספר בראשית נעה התורה ביעף על פני 1948 שנים מהיות אדם ועד הולדת אברהם.
בשאר הספר, מתוארים חיי האבות על פני כ361 שנה נוספות (עד מותו של יוסף).
בפרשת שמות נסקר ביעף הזמן שחלף בין מות יוסף ודורו, להולדת משה כעבור 58 שנים נוספות ב2367, ועמידתו מול פרעה בהיותו בן 80 בשנת 2447.
אירועים מסוימים ועקרוניים נסקרים על פני כשנה נוספת המתוארת מאותה נקודה דרך אירועי יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, והחדשים שאחריה. כל זה בספרים שמות, ויקרא, וב"במדבר" עד פרשת "חקת" (כ',א').
בנקודה זו בפרשת "חקת" מדלגת התורה בבת אחת יותר מ38 שנים, לאירועים ודברים שקרו בשנה האחרונה במדבר, טרם הכניסה לארץ.
גם בקפיצות אלה יש בכדי ללמד למתבונן, שהתורה מתמקדת באותם תכנים, מאורעות, ונקודות ציון, מצד חשיבותם ומסריהם לדורות, ולא מצד תיאור כרונולוגי גרידא.
ברייתא של ל"ב מידות
כ1300 שנים לאחר מכן, ריכז רבי אליעזר בנו של התנא רבי יוסי הגלילי שלושים ושתיים מידות ללימוד האגדה, המודפסות בימינו בהוצאות הרגילות של התלמוד אחרי מסכת ברכות. הברייתא אינה מופיעה בספרות הגאונים, אך מוזכרת אצל כמה ראשונים וביניהם, רש"י בבראשית ב', ח', בשמואל א', הוריות ג', והרמב"ם בספר המצוות (עשין ל"ז) מידה י"ז.
בברייתא מופיעים שני עקרונות המתייחסים למניעי הקדמה או איחור בפרשיות התורה ומציינים אף הם שהעניין הלמדני והצורך הענייני הם המניעים מאחורי כל חריגה כרונולוגית. מידה ל"א: מוקדם שהוא מאוחר בעניין, ומידה ל"ב: מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות.
גם בספרֵי (מדרשים ואמרות של חז"ל) על ספר במדבר, קל"א אומר רבי: "הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו (בתוכן) כרחוק מזרח ממערב".
רש"י בפסחים, ו', ב' כותב: "לא הקפידה תורה על סדר מוקדם ומאוחר, ופרשיות שנאמרו תחילה - הקדימו המאוחרות".
קפיצות כרונולוגיות מפורשות בתחילת ספר במדבר
ספר במדבר נפתח בציון תאריך מפורש "...באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים...". החדש השני הוא אייר, והשנה היא 2449 (ב'תמ"ט) לפי המניין העברי.
בשתי הפרשיות הראשונות (במדבר, נשא) ובהתייחס לתאריך הנ"ל, מתוארים סדרים שונים במניין (ישראל, לויים, בכורות), יעוד, עבודה, סדר חניה, וסדרי מסעות, וכן ציווי סדרי הרחקות צניעות ונזירות. בסיום כל אלה, ניתן הציווי לברכת כהנים.
אזכור (עקיף) נוסף של תאריך מופיע בפעם הבאה לאחר כל אלה, מבעד לקרבנות הנשיאים המתוארים בפירוט ובחזרה מדויקת בסיום פרשת נשא, ומתרחשים על פי הפסוק "ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז', א').
תאריכו של יום כלות משה להקים את המשכן מופיע במפורש בפרשת "פקודי" בספר שמות (מ', ט"ז), שם נאמר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן". מכאן יוצא שבפרק ז' חוזר תיאור המאורעות חודש לאחור, לא' בניסן.
בפרשת "בהעלותך" (ט',א'), מצוין שוב תאריך מפורש: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר". שוב מדובר בנושא שנאמר בשנה השניה (2449 כאמור) בחודש הראשון (ניסן), הגם שלא מצוין יום מדויק. ברם, עקב כך שהציווי מתייחס ל"ארבעה עשר יום בחדש הזה", יש להניח שנאמר בימים שלפני כן.
התאריך הבא, גם כן בפרשת "בהעלותך", מדלג על כל שמתואר בפרקים א'-ו' (בחדש השני באחד לחדש כאמור), ועובר הישר לכ' באייר 2449 (י', י"א) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן...".
שלשת הפרשיות ממחישות אם כך את סוגיית "אין מוקדם ומאוחר בתורה" במפורש: מעבר מא' אייר, לא' ניסן, חזרה לתחילת אייר (כנראה בין ב' לי"ג בו), ואז ל20 בו.
שינוי כרונולוגי גם במעשה עגל הזהב
בפרשת "כי תשא" בפתח תיאורו של חטא העגל (ל"א, י"ח) אומר הפסוק: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות...". וכותב שם רש"י במקום: "ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן (שהוזכר כבר בשתי הפרשיות שקדמו-אי"ל) ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן". לשיטת רש"י בעוד כמה מקורות ניכר עקרון דומה.
גם רבנו בחיי כותב שם נימוק חינוכי-ענייני כסיבה מספקת לחריגה מהסדר הכרונולוגי: "התורה... רצתה להקדים עניין המשכן שהוא הכפרה, קודם שיזכיר העוון ההוא. כי כן מידתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה…"
ציון פטירת אברהם ומעשה יהודה ותמר
בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ח, ז'-ח) מסופרת פטירתו של אברהם בגיל 175 שנים. רק כעבור עוד פסוקים, ורק בתחילת הפרשה הבאה מספרת התורה על הולדת נכדיו יעקב ועשו. ברם, חישובי השנים בתורה עצמה מלמדים שהולדתם היתה 15 שנים קודם פטירת אברהם, ושהוקדמה פרשת פטירת אברהם לסדר הכרונולוגי.
לגבי הקדמה זו אין מחלוקת.
לעומתה פרשת יהודה ותמר שנויה במחלוקת כאשר חלק מהמפרשים (רש"י) סבורים שכסדר הדברים אכן התרחשה פרשה זו לאחר מכירת יוסף, מה שמכריח חשבון הולדת בני יהודה וצאצאי יהודה ותמר בלוח זמנים דחוק ביותר החורג בהכרח מסדרי הטבע. אך הן האבן עזרא, והן הרלב"ג סוברים שעניין זה קרה קודם לכן ובכך מאפשרים זמן רב וטבעי יותר לפרשת צאצאי יהודה.
מחלוקת האבן עזרא והרמב"ן בפרשת קרח
מחלוקת נוספת נמצאת בדבריהם של האבן עזרא והרמב"ן, החלוקים במספר מקומות באיזו מידה אפשר להשתמש בכלל זה. בעוד שהאבן עזרא משתמש בו במקומות רבים, גם אם אין מצוין התאריך במדויק, נוקט הרמב"ן שאין לפרש כך באם לא שנאמר הדבר במפורש.
בפרשת קרח לדוגמא, מפרש האבן עזרא שישנה קפיצה כרונולוגית נוספת לאחור ושמעשה קרח אירע אף הוא במדבר סיני בעת "הבדלת הלווים" (שראינו לעיל שהיתה "באחד לחדש השני בשנה השנית").
הרמב"ן טוען שם כנגדו (במדבר טז, א): "אמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים (לעיל ג', מ-נ"א) ונבדלו הלוויים (לעיל ח', ה-כ"ב). כי חשבו שאדוננו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, וגם לבני קהת שהיו קרובים אליו... וזה מדעתו של רבי אברהם, שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי כי על דעתי כל התורה כסדר, זולתי במקומות אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון". לדעת הרמב"ן יוצא שהיכן שניתן לפתור בפירוש "מקומי" עדיף, על מנת לשמור בכל זאת עד כמה שניתן על הסדר הכרונולוגי.
לסיכום הדברים וכפי פתחנו, ישנם מקומות בהם מפורש ופשוט, שישנם שינויים כרונולוגיים החורגים מרצף הזמן. ישנם מקומות אחרים בהם ישנה אפשרות פירוש כזה, אך ישנה גם אפשרות להסבר נוסף (ראו עוד דוגמא גם ברמב"ן בפרשת בהעלותך ט', א'). אך נדמה שבכל מקרה, בין אם לממעיטין ובין אם למרבין, ששורש הדבר הוא הדגש, שבכל לימוד יש לחפש קודם כל את "הענין העיקרי", את מוסר ההשכל, את הרעיון, את הקריאה, את המסר, ואת ההדרכה לדורות. ושאלה הסדרים גוברים בחשיבותם על הסדר הכרונולוגי שהוא כרקע לדברים, לצד היותם הדרכה בעצמם גם לשאר ה"קריאות" בחיינו.
מדרש רבה על קהלת
כנספח קצר לנאמר לעיל נצטט גם את האמור במדרש רבה על קהלת (א', י"ב) בו מובאות דוגמאות רבות נוספות לענין זה:
"אני קהלת הייתי מלך על ישראל". "אמר רבי שמואל בר רב יצחק: זה היה ראוי להיכתב ולהיות תחילת הס]פר, ולמה נכתב כאן? אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה (וכמותו): תני רבי ישמעאל (שמות ט"ו) "אמר אויב ארדוף אשיג". זה היה ראוי להיות תחילת השירה, ולמה נכתב כאן? אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (ויקרא ט') "ויהי ביום השמיני". זה היה ראוי להיות תחילת הספר, ולמה נכתב כאן? אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (דברים כ"ט) "אתם נצבים היום" זה היה ראוי להיות תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (יהושע ג') "ויאמר ה' אל יהושע היום הזה אחל גדלך" זה היה ראוי להכתב תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (שופטים ה') "שמעו מלכים האזינו רוזנים" זה היה ראוי להיות ראש לשירה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (ישעיה ו') "בשנת מות המלך עוזיהו" זה היה ראוי להיות תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (ירמיה ב') "הלך וקראת באזני ירושלים" זה היה ראוי להיות תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה (יחזקאל י"ז) "ויאמר אלי בן אדם חוד חידה" זה היה ראוי להיות תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה: (תהלים ע"ג) "ואני בער ולא אדע בהמות וגו'" זה היה ראוי להיות תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ודכוותיה (החזרה במקור-אי"ל): "אני קהלת הייתי מלך על ישראל" זה היה ראוי להיות תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
[#94]
Comments