[פרשת חקת, חכמת ראשונים] מה הקשר בין טעם באוכל לטעמו של רעיון, או טעמה של מצוה מסוימת? מה הקשר בין אכילה לחכמה? עיון בדברי הרמב"ם ורבי יצחק עראמה "בעל העקידה" מלמד אותנו טעם או שניים בגישה לחכמה. והאמנם לא ידעו חכמים טעמים במסתרי "פרה אדומה"?
יותר משמפורסמת מצוות "פרה אדומה" בפרטיה ופלאותיה, ידועה היא כאותה מצווה, שעל פי המדרש, הגמרא ומפרשי קהלת, העיד שלמה המלך על עצמו "שהיתה רחוקה ממנו". על זה נוהגים רבים לומר, שלא ידע כלל את טעמה.
על מנת שנוכל להעמיק בכוונת שלמה, ובדברי כמה מחכמינו על מחקר בטעמי המצוות בכלל, ועל קיומם של טעמים ב"פרה אדומה" בפרט, ראוי להתבונן על מהותו של "טעם", הן במובנו הפשוט ("טעם באוכל")- החשוב מאד כפי שנראה לענייננו, והן במובנו המופשט (טעם במובן "משמעות").
טעם ואכילה
ואכן, עיון במקורותינו מגלה קשר צורני ומושגי נפלא וישיר, בין שימוש בלשון "טעם" כהבנת משמעות וביאור עניין מסוים, כגון "ללמוד ולמצוא את טעמי המצוות", לבין שימוש בה בהקשר של "טעימת מאכל".
ננסה נא לטעום בטוב טעם.
כשאוכל אדם תבשיל מורכב כלשהו (דווקא), הרי שאם ינסה לעמוד בעדינות ובאופן מדוקדק על מרכיבי המרקם שחש בפיו, יוכל לחוש (לדוגמא) במרקם המחוספס או החלק, בקַשְיוּתוֹ, ברכותו או בעדינותו, וכן בתבלינים השונים שהוספו לו כדי לתת בו טעם נוסף, ועוד. זוהי כמובן משמעותו הפשוטה של המושג "טעם"-טעם חיצוני ומורגש בחוש.
אך לאוכל יש כמובן היבטים נוספים, ה"נסתרים" בתחילה (עד היוודעותנו אליהם, מבעד ללימוד), ושאינם נראים או מורגשים ישירות בפה, כגון המרכיבים התזונתיים שבמאכל הנתון, אבות המזון, הויטמינים השונים שבו, ועוד. מבט נוסף ילמד את הסועד גם על הקלוריות שבמאכל, על הרכבו הכימי, אחוז השומנים שבו, ושאר מרכיביו.
ראינו אם כך, שבגסות האכילה יהיה המאכל "טעים או לא", אך בעדינות המחשבה, ובעמידה על טבע המאכל, יוכל לפרק את האכילה למרכיביה ולהכיר בה היבטים נוספים שהיו בה תמיד, אך היו זקוקים למיקוד או לימוד כדי לעמוד על קיומם ועל ערכם. היבטים אלה הם מעין "טעמים" פנימיים שבאוכל, המהווים סיבה לצריכתו או דחייתו, ובכל מקרה להכרה עמוקה יותר במשמעותו.
כללו של דבר הוא ש"טעם" חיצוני במאכל כלשהו הוא רק היבט מסוים מכלל היבטים, מעין "טעימה" מתוך כלל הדברים המצויים בו, שאינו מהווה אמירה גורפת על כל מה שיש בו.
אכילה הושאלה לתהליך הלימוד המקיים את האדם באשר הוא אדם
ומה לגבי האכילה עצמה? האכילה מכלכלת את צמיחתו שרידותו ובריאותו של החי ומחייתו, מבעד לתהליך פירוק המאכל לגורמיו, עיכולו, פירוקו, הוצאת הפסולת ושמירת הגורמים המזינים בגופו.
מסורת ישראל מדגישה שתהליך הדומה עקרונית ל"אכילה הפיסית", מתרחש גם ברובד הרוחני. רכישת הדעת, קרויה אף היא אכילה, וכמו האכילה הפיסית, מכלכלת (מבעד ללימוד) את קומתו הרוחנית, וצמיחתו, באשר קונה האדם חכמה בתהליך דומה לתהליך העיכול וההזנה: מבעד לפירוק ידע קודם ופחות מדויק, או דרך איזון מידה ממידותיו, ובנייתם מחדש בקרבו, תוך סינון הפסולת ו"דחייתה".
הרמב"ם (מו"נ ל' א') מביא כמה מהמקורות המשתמשים בהשאלה יפיפייה זו, המדמה בין האכילה הפיסית למאכלי הנפש. ראשית מלמד הרמב"ם כמה מההיבטים בהם נגענו כבר לעיל:
א. "אכל" במובן הפשוט: "אכל: זאת המילה, הנחתה הראשונה בלשון- ללקיחת בעל החיים מה שיקחהו מן המזון....". כלומר, ששימושה הראשון של לשון "אכל" הוא קודם כל לאכילה במובן הפשוט- אכילת החי את מזונו.
ב. "אכל" כמפרק: "ואחרי כן ראה הלשון באכילה שני עניינים: הענין האחד הוא אבידת הדבר הנאכל... (כלומר) הפסד צורתו...". משמעותה השניה של לשון "אכל" מתייחסת לתהליך העיכול המבטל את צורת המאכל, בפרקו אותו לגורמיו (החל מהלעיסה דרך כלל תהליך העיכול).
מלמד הרמב"ם שעל פי משמעות זו של "אכילה" כמאבדת את הדבר ומפסידה צורתו, הושאלה במקרא "לשון אכילה לכל אבדה והפסד, ובכלל לכל השמדת צורה, ככתוב "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" (ויקרא כ"ו, ל"ח) "ארץ אוכלת יושביה" (במדבר י"ג ל"ב), "חרב תְּאֻכּלו"(ישעיה א', כ')..." ועוד דוגמאות.
ג. "אכל" כבונה ומקיים: "והענין האחר צמיחת בעל החיים ממה שיקחהו מן המזון, והתמדת עמידתו (קיומו) בו, והתמדת (המשכיות) מציאותו ותיקון כחות הגוף כולם בו". שימושה השלישי של לשון "אכל" מתייחס לכך שעל ידי הסינון של המיטב מהפסולת, מאפשר המאכל לחי לצמוח להתמיד מציאותו ולתקן את כוחותיו.
מוסיף ומלמד הרמב"ם: "שלפי הענין האחרון (השלישי הנ"ל) הושאל(ה) לשון אכילה למדע וללימוד ובכלל להשגות השכליות אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר...": ככתוב "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב" (ישעיה נ"ה, א')... "אכל בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך כן דעה חכמה לנפשך" (משלי כ"ד, י"ג-י"ד).
שימוש בשפה על פי רעיון זה חוזר על עצמו גם פעמים רבות בדברי חכמים שמכנים רכישת החכמה כאכילה: "כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה" (קהלת רבה ג', י"ג) וכן בתלמוד: "תו אכלו בשרא שמינא בי רבא" (בואו ואכלו בשר שמן בבית רבא, ומפרש רש"י: "בואו למדו הלכות משמחות ומרווחות אצל רבא") (בבא בתרא כ"ב), וכן קוראים את החכמה מים- "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה, נ"ה, א').
מסיים הרמב"ם ואומר "ולפי שנתרבה השימוש הזה בלשון ונתפשט...השתמשו גם במילים "רעב וצמא" להעדר הלימוד וההשגה "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס, ח', י"א) "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי" (תהלים מ"ב, ג').
לסיכום דבריו, וכאמור, ראינו מספר דוגמאות הממחישות כיצד מיוחסת אכילה במקרא כהשאלה ללימוד ובנין חכמה, וכלל ההשגות השכליות, שהם כמזון המקיים את צורתו האמיתית של האדם באשר הוא אדם.
שלמה המלך ופרה אדומה: האמנם לא ידע מטעמיה?
נחזור לשלמה המלך וטעמי "פרה אדומה".
בספר קהלת (ז', כ"ג) כותב שלמה המלך "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". הגמרא ביומא (י"ד, א') מייחסת דברים אלה למצוות "פרה אדומה" שלגביה מעיד שלמה על עצמו שלא הצליח להשיג את טעמיה. וכן במדרש רבה (במדבר י"ט, ג'): "אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".
המתבונן בדברי שלמה רואה בפשטם שני דברים לפחות: 1) שלמה עמד לכאורה על כלל טעמי המצוות, מלבד אחת (פרה אדומה), ו-2) אין שלמה אומר שלפרה אדומה אין טעם, אלא אך שלמרות שחקר שאל ופשפש בדבר, עדיין רחוק היה מהבנתה.
דברי שלמה מפליאים משתי סיבות:
רבי יצחק עראמה מתפלא מאד על דברי שלמה המלך, ועל עצם העלם הטעם לגמרי (ולכאורה) מאיש כה חכם, וכותב (פירושו הארוך לפרק י"ט) (ביאורים בסוגריים-אי"ל) "כי יש להִפַלֶא על היות בתורה האלקית מצווה או מצוות שיראה בהם כאילו כוונה התורה להעלימם מהחכמים ואף מהנביאים, כמו שנראה מזה המאמר של שלמה המלך.... כי הנה (וזו סיבת התמיהה), הדברים התוריים (התורניים) (גם) אם הם דקים ועמוקים, ראוי שיוודעו אל החכמים ואל הנביאים, ואין דבר שייסתר משום אדם אלא לקוצר שכלו והשגתו...".
פליאת הרב עראמה נובעת מהנחה המבוססת במקומות רבים בדברי חכמים ונביאים, ומודגשת בתורה עצמה ("לא בשמים היא ולא מעבר לים...כי קרוב אליך הדבר מאד", דברים ל', י"א-י"ג), שכל דבר הנסתר מהאדם הוא אך ורק בגלל קוצר שכלו והשגתו. דהיינו, שטרם עלה בחוכמתו לדרגה המאפשרת לו להבין דבר נסתר ממנו זה או אחר, אך שפוטנציאלית אם ילמד ויצמח (יאכל מאכלי דעת משובחים) יוכל לעמוד על כל עניין.
גם הרמב"ן בפרשת שילוח הקן (דברים כ"ב ו-ז) מביא בדיונו בנושא טעמי המצוות את הדברים הבאים: "הנה ביארו (חז"ל) שאין מניעוּת טעמי תורה ממנו (מאיתנו), אלא (בגלל) עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם (פרה אדומה) לחכמי ישראל(!) וכאלה רבות בדבריהם, בתורה ובמקרא, דברים רבים מודיעים כן, והרב ז"ל (כוונתו לרמב"ם) הזכיר מהם". ואכן הרמב"ם כותב (מו"נ ג', כ"ו) "ואנחנו מחזיקים... שיהיה בכל המצוות טעם".
מדברי שלשת החכמים אנו רואים שלא רק שלכל מצוה בתורה יש טעם הגיוני הניתן להבנה, אלא גם שאין דרך התורה להעלים מחכמיה שום ענין, וככל שיצמח ויגדל החכם, הרי שיוכל להשיג עוד ועוד טעמים. ואם כך, (וזו הפליאה הראשונה על דברי שלמה המלך) כיצד יתכן והוא מעיד על עצמו שלא ידע טעמיה?
הדברים מפליאים עוד יותר (וזו הפליאה השניה על דבריו), שכן ישנם מקומות בהם אנו מוצאים טעמים מפורשים אף למצוות פרה אדומה. הרמב"ן לעיל מזכיר זאת במפורש ("שכבר נתגלה טעם החמורה בהם"), והמדרש רבה (במדבר י"ט, ח') מביא ביאור ב"פרה אדומה" בשם רבן יוחנן בן זכאי, עליו אומר רבי יצחק עראמה "והנה מאמרו יורה תכלית ההוראה שהוא יודע דבר בסוד הפרה וטעמה...". הרב עראמה מבאר אף הוא את טעמי המצווה לשיטתו (לאחר הקדמה ארוכה), ועוד רבים.
ואכן, המדרש אף אומר זאת בפירוש (י"ט, ו'): "אמר רבי יוסף ברבי חנינא, אמר לו הקב"ה למשה- לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאַחֵר חוקה". הטעם אכן ישנו, ומשה ידעו על בוריו, אך עבור שאר בני האדם נותר פירושה סתום, ונותרה בגדר "חוקה", שכמו כל מצווה אחרת, כולל אלה שטעמיהן גלויים וברורים יותר למספר גדול יותר של אנשים, יש לקיימה גם אם לא עמדנו על עומק כוונת המחוקק.
ביאור אפשרי לשתי הפליאות, נמצא בפירושו של רבי העשיל מקראקא (חנוכת הבית, חוקת כפי שמובא ביומא י"ד, ביאור "ושננתם" בליקוטי הארות) המבאר, שבודאי ידע שלמה המלך טעמים אף על פרה אדומה, אלא שכוונתו כפי שהובנה בגמרא לעיל ובמדרש, היתה שטעמיה הפנימיים נעלמו ממנו (וכפי שראינו בדוגמאות המאכלים החמריים, טעם הוא אך היבט בכלל הדבר).
לפי ביאור זה ידע שלמה טעמים-היבטים שונים בביאור "פרה אדומה", אך גם לאחר שהבינם חשב שעדיין לא עומד על משמעותה העמוקה יותר של המצווה, ולכן כתב "והיא רחוקה ממני".
בכוחו של ביאור זה גם להסביר את דבריהם של רבים מהמפרשים שלמעשה שלמה אמר את שאמר על כלל מצוות התורה, ולא רק על מצוות פרה אדומה, ושהוא דואג לציין, וללמדנו בכך, שעם כל חכמתו הכבירה, ועם זה שראה טעמים רבים לכלל מצוות התורה, הרי ש"אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי", שאינסוף לחכמה ולתובנות האפשריות בעומקה של תורה.
מוסר השכל לקינוח טעים
"אכול בני דבש כי טוב": מאכלי החכמה המצמיחים ובונים את קומת האדם שבנו, מלאים בהיבטים מחכימים רבים, איש אישה על פי השתדלותם ועלייתם. ביכולתנו לזהות טעם אחר טעם, ולקלף רובד אחר רובד של משמעות ככל שנעלה בסולמות של דעת. זה אינו יתכן בלי הקדמות רבות (מנות ראשונות) ועמל רב. וגם עם עמדנו על טעם כלשהו, לעולם אל לנו לחשוב שמיצינו הבנת עניין מסוים על בוריו, ושהכל כבר סגור גלוי וידוע. מחשבה כזו היא למעשה בגדר גאווה גדולה, שיש בה בכדי לסתום את שערי הלימוד מכאן והלאה, ולהשיג את החכם לאחור.
וכמה יפים דברי הרמב"ם שנפסקו מחשבה והלכה למעשה בספר "עבודה" ב"משנה תורה" בסוף הלכות מעילה ח',ח' שם כותב:
"רָאוּי לָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כֹּחוֹ. וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו וְלֹא יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ..."
ובמורה נבוכים ג' כ"ו כותב הרמב"ם:
"ואלו שנקראים "חוקים" כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח אשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו "דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם..."... לא יאמין המון החכמים שהם עניינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית – כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו).
אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה – רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים אלא שנעלמה ממנו (מאיתנו) אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו... ו(אלה) אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו "משפטים", ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו "חוקים". (המשפטים קלים יותר להבנה וליותר אנשים מאשר החוקים אך לאלה וגם לאלה טעם ותכלית).
ויאמרו תמיד "כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא, "מכם". רצונו לומר שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו ואם יראה לכם בדבר מן המצוות שעניינו כן, החסרון הוא מהשגתכם...".
[#90]
Comments