כיצד ניתן "לראות קולות"? עדותו של אלברט איינשטיין על האופן בו היה חושב, ועיון בתהליך לימודי פשוט של הפסיכולוג והוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון עם בנו הקטן, ובמהותם של חושי הראיה והשמיעה, פותח לנו שער לביאור בעומק כוונת התורה.
בתחילת מעמד הר סיני ישנו תיאור מעורר תמיהה אודות חוויתם של בני ישראל. הפסוק בספר שמות כ, ט"ו אומר כך: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן...".
התורה מתארת ארבעה דברים שנראו על ידי העם כולו: "קולות", "לפידים", "קול שופר", ו"את ההר עשן". ראיית הלפידים וההר העָשֵן היא כמובן ברורה, מתחברת לחוש הראיה באופן טבעי ומובן מאליו, ומתארת עצמים קונקרטיים המוכרים לקורא. אך מה לגבי "הקולות" ו"קול השופר"? הלא שניהם הם שם לצלילים הנשמעים באוזן. ואם כך, מה באה התורה ללמד? האם יש כאן תיאור נוסף של חריגה מהטבע, או עניין אחר? כיצד ניתן "לראות" קולות?
מחשבתו הוויזואלית של אלברט איינשטיין
במאמר שפורסם בניו יורק טיימס[1] במרץ 1972, אודות ילדותו וימי חייו המוקדמים של אלברט איינשטיין, מובאת עדותו של איינשטיין על תהליך התפתחותו של רעיון כלשהו אצלו, ומאירה גם על האופן בו חשב בכלל. איינשטיין העיד על אופי מחשבותיו ואמר: "מחשבות (ראשוניות) אלה לא באו כניסוח מילולי. לעתים נדירות אני חושב במילים. מחשבה מגיעה, ויתכן שאנסה להביעה אחר כך במילים".
במקום אחר (מצטט המאמר) אומר איינשטיין: "המילים או השפה, במובנה המדובר והנכתב, אינם משחקים תפקיד במכניקה של המחשבה שלי". עוד אמר "שהוא בונה את רעיונותיו בצורת מהויות פיסיקליות, סימנים מסוימים, ופחות או יותר תמונות, שלפי רצונו יכול לשחזר ולשלב. נראה שזו התכונה ההכרחית במחשבה יוצרת, עוד לפני שמתהווה קשר עם מבנים לוגיים ומילים או סמלים אחרים עימם ניתן לקיים תקשורת עם אחרים".
בדבריו, תיאר אמנם איינשטיין את חווייתו האישית, אך גם הדגים עקרון חשוב: "מחשבה מגיעה" ו"לא בניסוח מילולי", והרעיונות נבנים "בצורת מהויות...סימנים.. תמונות". ורק אחר כך "יתכן ואנסה להביעה במילים". בסיס המחשבה של איינשטיין היה ויזואלי, כאשר ההיבט המילולי הגיע כשלב נוסף- שבא לתאר את ההיבט הוויזואלי, והיה משני לו מבחינה הירארכית.
הזיהוי על היות מחשבות ויזואליות, הוא בלתי אינטואיטיבי לרבים. אך למעשה מסתתר בתיאורו של איינשטיין אודות אופי מחשבתו, עקרון לוגי חשוב עליו ננסה לעמוד בהמשך.
"אפשר למחול לאנשים על שהם מפריזים בהערכת השפה (הכוונה כאן היא להיבט המילולי). מילים משמיעות רעש או נחות על דף, גלויות לעיני כל ולאוזני כל. מחשבות נעולות בתוך ראשו של החושב. כדי לחשוב מה חושב אדם אחר, או כדי לשוחח על טבע החשיבה, עלינו להשתמש- במילים כמובן!. אין פלא שפרשנים רבים מתקשים אף להעלות בדעתם מחשבה בלי מילים- או שמא פשוט לא עומדות לרשותם מילים מתאימות לדבר על כך".
היות המחשבה ויזואלית מראשיתה, הגם שלא אינטואיטיבי לרבים, הוכח במספר רב של ניסויים. בספרו, ממחיש פינקר (שם, 52-61), סוגים שונים של חשיבה לא מילולית, בין היתר דרך מספר ניסויים עם תינוקות בני מספר חדשים, שהמחישו מחשבה ותקשורת טרם השלב המילולי.
על ההבדל העקרוני בין ראיה ושמיעה
מלבד ההבדל הפיסי הברור בין איברי חוש הראיה וחוש השמיעה, ישנו הבדל עקרוני בין חוש הראיה וחוש השמיעה אותו ניתן לאפיין מהזווית הבאה:
כאשר אנו שומעים דיבור כלשהו, מצטרפות ההברות למילים, והמילים למשפטים, שהסך שלהם מלמדנו את משמעות דברי הדובר (שימו לב ש"משמעות" אף היא משרש "שמע"). כאשר מועלים הדברים על הכתב, מתחברים המשפטים גם לפסקאות, הפסקאות לפרקים, וכן הלאה ליצירה שלמה.
ניתן אם כך, להסתכל על השמיעה[4] כתהליך הנע מהפרט לשלם, או מפרטים לאחדות. ההברות הרבות מתאחדות למשמעות מסוימת (ושלמה בהקשרה הנתון)- מבעד להתחברותן יחד.
לעומת זאת מבעד לחוש הראיה נתפשים מלכתחילה כל הפרטים כאחד, כתמונה שלמה. פעמים רבות יש צורך "לפרק" כביכול את התמונה השלמה למרכיביה, ולבצע עיבוד נוסף של מרכיב זה או אחר כדי להבין את המשמעות שנראתה. אך יש ומשמעות המַראֶה נודעת מיד ובבת אחת, ללא צורך ב"עיבוד נוסף", כגון מראה חיוך של תינוק, או נוף כביר הממלא בהשתאות.
ההבדל העקרוני עליו הצבענו הוא רובד אחד של הדברים. רובד נוסף הוא השימוש הדו משמעי בשמות "שמיעה" ו"ראיה" בלשון התנ"ך.
בלשון התנ"ך, השם "שמיעה" משותף הן לשמיעה באוזן הפיסית, והן לידיעה ולהבנה. הרמב"ם במורה נבוכים (א', מ"ה), מביא דוגמאות לשני השימושים: במשמעות שמיעת קול, נאמר "לא ישמע על פיך" (שמות כ"ג, י"ג), או "והקול נשמע בית פרעה" (בראשית מ"ה ט"ז). בהקשר ידיעה והכרה נאמר לדוגמא "גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כ"ח, כ"ט) שפירושו "לא תדע את דיבורו" (שהרי את הצלילים אדם שומע, אך אינו מבין).
גם השם "ראיה" משותף בלשון התנ"ך הן לראיית העין והן לראיה שכלית. הרמב"ם (שם, א, ד'), מבאר שהביטויים "ראה" (וכן "הביט" ו"חזה"), "מציינים ראיית העין, ושלשתם הושאלו להשגת השכל". לגבי ראיית העין נאמר למשל "וירא והנה באר בשדה" (בראשית כ"ט, ב'), או "אל תבט אחריך" (בראשית י"ט, ט"ז). לגבי ההשגה השכלית נאמר לדוגמא "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א', ט"ז), "לא הביט אוון ביעקב" (במדבר כ"ג, כ"א). ואוון אינו מתייחס ישירות לנראה בעין, כי אם למסקנה שכלית הנובעת ממצב מסוים.
בתיאורו של איינשטיין לעיל מומחשת הראיה הוויזואלית במובן השני: "מחשבה מגיעה, ויתכן שאנסה להביעה אחר כך במילים". מחשבה ויזואלית מאפשרת תפישה שלמה של עניין כלשהו כדמיון חזותי (מבוסס כמובן על מרכיבי זיכרון קודמים), ואחר כך, לפי הצורך, ניתן לנסות ולבחון את מרכיבי התמונה האחדותית לפרטיהם.
אז כיצד ניתן לראות קולות?
אם נחבר את סוגי החשיבה עליהם עמדנו (חשיבה ויזואלית ומילולית), עם כפל המשמעות שראינו ל"ראיה" ול"שמיעה", יתכן לומר ש"ראיית הקולות" באה לתאר חוויה של איחוד ויזואלי ומילולי של החושים והתבונה: ראיית העין שהשתלבה כאחד בהשגה השכלית (המובן השני של ראיה ושמיעה כפי שראינו בהדגמתו של הרמב"ם). ראיית הקולות היא ביטוי לחוויה מרשימה, שנחוותה בבת אחת, הן בהיבט הויזואלי ("ראו"), והן בהכרת המשמעות העמוקה, השכלית ("את הקולות"). הקולות נראו, וגם הובנו באותה העת- במלוא משמעותם וחשיבותם.
אם נתבונן עוד, נראה שחוויה מעין זו מוכרת לנו גם בהקשרים אחרים:
במצבים עוצמתיים בחיי האדם, כגון החיבור הנחווה ב"וידע האדם את חווה אשתו", עשויה החוויה החושית להשתלב עם אהבה עמוקה ומשמעותה. דוגמאות נוספות הם החיבור שאב ואם עשויים לחוש בחבקם לראשונה את תינוקם הנולד עם בכיו הראשון, או החיבור שיחושו חתן וכלה ברגעי השיא של חופתם. אלה ועוד הן דוגמאות לחוויה חושית ורגשית חזקה המזומנת מאוחדת בעת ובעונה אחת במלוא משמעותה ההכרתית-שכלית.
יתכן וזו היתה כוונת החכם הרב אברהם אבן עזרא ע"ה (מגדולי המפרשים הראשונים- מהמאה ה11) בביאורו ל"ראו את הקולות" בכותבו: "כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד". חוויה חושית, רגשית, ומשמעותה שנודעים כאחד, ללא צורך בעיבוד נוסף.
תהליך בניין הדעת מורכב מאינספור מקרים של "ראיית קולות"
הפסיכולוג הנודע ד"ר ג'ורדן פיטרסון מספר באחת מהרצאותיו[5] על תהליך שהעביר את ילדו הצעיר מאד (18-24 חודש), ושדרכו החל להמחיש לו כמה עקרונות חשובים בדרך לבניין דעתו. פיטרסון מתאר שביקש מהילד "לסדר את החדר" ובמקרה אחר, "לערוך את השולחן".
מובן מאליו, שכאשר אמר האב: "סדר בבקשה את השולחן", לא הבין הילד את משמעות המילים ששמע, שכן באותו שלב לא היו המילים מחוברות אצלו לזיכרון קודם של תמונת מציאות ויזואלית. שילוב המילים המסוים היה עבורו בגדר צלילים לא מובנים. מטרת האב היתה ליצוק אט-אט תוכן שייצור אצל הילד תמונה מוחשית חדשה, שתשקף במדויק את ההנחיה.
כפי שנראה, פיטרסון נוקט כאן בתהליך משולב: הוא מכריז במילים ("ערוך בבקשה את השולחן"), הכרזה שהיא כאמור חסרת משמעות עבור הילד, אך אמיתית, ידועה ובעלת משמעות עבור פיטרסון המכריז, ואז פועל להבהיר אותה גם עבור ילדו הצעיר. הוא עושה זאת על ידי הצבעה וקריאה בשם הדבר שעליו מצביע, בצירוף הוראה ברורה מה לעשות איתו לעריכת השולחן.
האב הראה לו כל פריט (ויזואלית, ועם הסבר שהבין, כגון "לך תביא מזלג מהמגירה הזו", "שים אותו כאן", הבא ושים את הצלחת שם", וכן הלאה). וכך שלב אחר שלב של עשרות מיקרו-תהליכים ששילבו בין קול האב למציאות המשתקפת, עד שהושלם כל התהליך בפעם הראשונה, ואחר כך בפעם השניה, השלישית, וכן הלאה. כך נבנתה למעשה אצל הילד בשלב הראשון, הבנת משמעות דברי אביו שלב אחר שלב, באופן המשלב בין הוויזואלי למילולי. לאחר כמה פעמים נוצרה אצל הילד תמונה שלמה לגבי משמעות האמירה "ערוך בבקשה את השולחן".
לאחר שקנה ידיעה זו, ומשנאמרה שוב הבקשה, היה אצל הילד זיכרון המבוסס על תמונה ויזואלית, מציאותית, של השולחן הערוך בשלמותו מהפעמים הקודמות. באותה עת יכול היה להרכיב מחדש את כל חלקי השולחן הערוך על סמך זיכרונו. למעשה הפרטים הרבים התחברו לכדי תמונה אחדותית, שהפכה מעתה לשְלֵמה. מאותו רגע, לכשיתבקש שוב לערוך את השולחן "יראה הילד את הקול", כלומר, בהקשר זה יראה גם הילד (ויזואלית) את הקול (המשמעות) בדברי אביו, ואת מלוא כוונתו מבעד להשתקפותה בזכרונו. גרסה כלשהי של התמונה שראה האב בעיני רוחו (המחשבה הוויזואלית), ושהובעה בבקשה "לסדר את השולחן", הועברה גם לילד, על פי מקומו ודמיונו.
ברם, בתהליך שמתאר פיטרסון לכשעצמו אין כל חידוש.
התהליך שהודגם בקטנותו של הילד, ממשיך למעשה בכל תהליך לימודי, בכל תחום, ובכל גיל. אם בלימוד קריאה, אם בהדרכה איך לתפעל רכב, איך להכין תבשיל, איך לבצע תרגיל מתמטי, איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בעיר סואנת, וכן הלאה, בכל תהליך קניין דעת שהוא. בכל המקרים מורכבת אט אט מעין רשת של חיבורים בין צמתי מידע, שמייצרים יחד תמונה שלמה, עבור משימה מסוימת או תהליך מסוים, ובהקשר מסוים, וכן הלאה.
החידוש והדגש בדברי פיטרסון הם במשמעות הרחבה שמזהה ומדגים בו.
לאחר שלמד הילד לסדר את השולחן, הפכה מעתה התמונה השלמה לרכיב חדש שישמש אותו בקומה הבאה, כפרט בין פרטים, להמשך בניין דעתו.
השלם הקודם שהפך כעת אחדותי ושלם בהקשרו, חוזר בשלב הבא של הרחבת הדעת, להיות שוב פרט בתמונה רחבה יותר, בהשתלבו בפרטים נוספים בדרך ליצירת תמונה שלמה רחבה עוד יותר, ובהקשר רחב עוד יותר.
ונדגים: בשלב הבא הקשור לעריכת השולחן, ילמד הילד לדוגמא על סעודה משפחתית, על השמחה שבלהיות יחד, על הידע שמוחלף, על השיחות שמחברות בין כולם, על הצחוק וההנאה, על נימוסי השולחן, על החסדים הקטנים שבלהביא עוד משהו לשולחן מהמטבח, או להעביר את המלח, על הצורך לנקות כשהסתיימה הסעודה וכן הלאה. השולחן הערוך מצטרף להיותו חלק מכל אלה ויהיה מעתה תמונה של "סעודה משפחתית" על מלוא משמעותה (עבורו באותו שלב).
בעוד שלב של התקדמות והתרחבות, תהיה הסעודה המשפחתית חלק מפסיפס רחב עוד יותר של משמעות המשפחה, של תפקידו במשפחה, ומכאן גם של תפקיד המשפחה ומקומה בשאר ענפי המשפחה, ובחברה וכן הלאה.
זהו תהליך בנין הדעת.
במקרה של איינשטיין קדמה המחשבה הוויזואלית, ועל פיה המשיך להתקדם. גם במקרה של פיטרסון, קדמה אצל האב, התמונה שרצה להעביר לילד. תהליך הלימוד עירב כאמור שורה של מיקרו-תהליכים, ויזואליים אף הם, עם הסבר מילולי מדויק, שהפכו בסופו של דבר לתמונה שלמה ששמה "שולחן מסודר" גם עבור הילד. בשלב הבא שימשה התמונה בצירוף תמונות/חוויות נוספות להמשך בניין הידע, קומה אחר קומה כפי שתואר לעיל.
למעשה יש כאן תהליך "ספירלי" מתמשך של התרחבות בינה ודעת, המורכב מתהליכים סופיים רבים ויזואליים ומילוליים.
עיקרון לוגי וכרונולוגי אחד
כפי שראינו, איינשטיין דיבר על מחשבה ויזואלית אודות רעיון חדש, שיתכן והיה מנסה להביע גם במילים. מעבר לחוויה האישית שתיאר, הודגם בדבריו עיקרון לוגי, המשתקף גם בהדרכת פיטרסון:
המילים המדוברות הן בראש ובראשונה "שמות" שאנו נותנים לתופעה או תופעות מציאותיות. הן משרתות אותנו ליצירת עוגן להמשך בניין הידע, כמו גם לתקשורת עם הזולת. דיבור בפה או מחשבה במילים, מבוססים בשרשם על ציור כלשהו שקדם, ושאותו מתאר המדבר, בין אם בפיו, ובין אם ב"דיבורו הפנימי". עקרון זה נכון, גם אם אין הדובר/החושב במילים מודע לתמונות הבסיס בזמן אמת, מפאת רצף הדיבור ומהירות המחשבה לדוגמא. אך לכשיתבונן, יראה בעיני רוחו את הציור עליו התבססו דבריו.
אצל איינשטיין המחשבה הצטיירה כשלמות ויזואלית ("מהויות פיסיקליות, סימנים מסוימים, ופחות או יותר תמונות"). לאחר מכן המשיך ושילב אותה בידיעות נוספות הקשורות אליה, ושהיו מצויות כבר בזיכרונו. גם אצל ילדו של פיטרסון נרכשה תמונת מציאות שלמה כתוצאה מהדרכת אביו. מעתה וככל שיתבגר וישכיל, תשתלב תמונה זו בקולות חדשים ותמונות נוספות, ליצירת רשת שלמה של הקשרים וידיעות מסוימות, ללא הגבלה, וכפוטנציאל של צמיחה משמעותית עד 120.
למעשה, כל תהליך הידיעה מורכב מתהליך הירארכי ורב שלבים, עם פוטנציאל התרחבות "לכיוון האינסוף", הממחיש, מחבר, ושואף לאחד במדויק את ההיבטים הוויזואליים והמילוליים, ליצירת קומות חדשות של ידע ופרופורציות. תוצאתן של כל אלה עשויה להיות- החכמה.
בני ישראל "ראו את הקולות" בחוויה שאיננו יודעים את טיבה המדויק. אך בדבריה לימדה תורה עקרון אפיסטמולוגי יסודי. התמונה האחדותית הרחבה שחוו כל העם כשראו את הקולות, היתה מקרה פרטי של עקרון שמתקיים וחוזר אצל כל אדם.
[109#]
[1] https://www.nytimes.com/1972/03/27/archives/the-einstein-papers-childhood-showed-a-gift-for-the-abstract-the.html
[2] סטיבן פינקר, "האינסטינקט הלשוני- כיצד המוח יוצר שפה", הוצאת מרכז שלם, ירושלים 2011 (הספר במקור הוא מ1994).
[3] פינקר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד ומומחה בעל שם בינלאומי בחקר השפה ובמדעי הקוגניציה.
[4] של צלילים מורכבים כמלל, או יצירה מוסיקלית, להבדיל מצליל חד גווני כגון צפירה רציפה בצליל בלתי משתנה (גם לא עולה ויורד)
[5] https://www.youtube.com/watch?v=2mTS57hkAUk (דקה 5:55), וככלל הרצאה מומלצת ביותר
Comments