הקדמת הראב"ע לעשרת הדברות- בעקרונות המצוות הלימוד והדעת

[פרשיות יתרו-ואתחנן] פירוש הרב אברהם אבן עזרא (הראב"ע) לעשרת הדברות, בפרשיות "יתרו" "ואתחנן", ובייחוד בהקדמתו לדברים, הוא למעשה לימוד מרתק בכמה מעקרונות התורה והמצוות, לצד לימוד ביסודות הלימוד והדעת באשר הם. בגוף הדברים ישנו תיאור של שיח מרתק בין שנים מגדולי הראשונים בראשית המאה ה12, מבעד לתשובתו של האבן עזרא לשאלת רבי יהודה הלוי.

עשרת הדברות מופיעות בתורה פעמיים, בספר שמות ובספר דברים, ובהבדלי נוסח בולטים בכמה מהם. במאמר זה, נתמקד במספר עקרונות העולים מפירושיו של רבי אברהם אבן עזרא לפרשת "יתרו" שבספר שמות, ולפרשת "ואתחנן" שבספר דברים, המדגישים את ראייתו ולימוד בכמה מיסודות התורה והדעת.

זיהינו שבעה דגשים משמעותיים בדבריו, וננסה לסקרם כאן.

דגש ראשון: כל הדברים מאת ה':

כתגובה לשאלה שנדונה אצל רבים, האם כל עשרת הדברים נאמרו ישירות למשה ולעם, או שמא רק שתי הדברות הראשונות נאמרו לכולם, בעוד ששמונת האחרונות נאמרו אך למשה, שהעבירם הלאה לעם?

דעתו של הראב"ע בשאלה זו ברורה: "דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". ותחילתם "אנכי" וסופם "וכל אשר לרעך". וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית (בפרשת ואתחנן) "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם".

דגש שני: ראיית צדדים שונים בכל ענין, וענווה לדעת הרוב:

בפירושו לפרשת "ואתחנן" (ה', ט"ז) מודה האבן עזרא ש"הישר בעיניו" "שמילת אנכי איננו מהעשרה, כי דבור "אנכי" הוא המְצַווה (מי שמצווה את הדברים, ושהוציא ממצרים וכו'- כלומר ב"אנכי ה' אלקיך, המקובל כדיבר הראשון, "מציג" ה' עצמו במילת "אנכי", מה שמשמש אך כמקדים של עשרת הדיברות, ואינו חלק מהם)".

ברם בפירושו בפרשת יתרו, כותב האבן עזרא: "והאומרים כי דיבור "אנכי" אינו מעשרת הדברים, בזה נחלקו, יש אומרים "לא יהיה לך" הוא הדיבור הראשון והשני "לא תעשה לך פסל". וזה אינו נכון. כי מענין אחד הוא זה וזה (כלומר ששניהם מדברים על ענין אחד והם דיבר אחד), בין בסתר בין בגלוי, בין באמונת הלב בין במעשה".... ובהמשך "...והאמת, כי דיבור אנכי הוא הראשון, כאשר אפרשנו במקומו"

הסתירה בין שני המקורות ברורה: בפרשת "ואתחנן" אומר הראב"ע שנראה נכון שמילת "אנכי" אינה חלק מעשרת הדברות, ואילו בדבריו שבפרשת יתרו הוא מקבל את הדעה ש"דיבור אנכי הוא ראשון" כ"אמת", ואפילו מנמק טעמה, באומרו שאכן אין לחלק בין "לא יהיה לך" ולבין "לא תעשה לך פסל", כדעת המפרידים את "אנכי" מ"עשרת הדברות". ממילא יוצא שם ש"אנכי ה'" הוא הדיבר הראשון כאמור, ואינו הקדמה חובקת כל.

עוד קשה, שיכולנו לומר שפירושו הרחב והחשוב על הדיבר "אנכי" (שהיבטים ממנו נראה להלן) הוא עצמו ראיה לתפישתו את "אנכי" כדיבר, ואם כך מדוע כותב אחרת ב"ואתחנן"?

הנימוק לסתירה ניתן על ידי האבן עזרא עצמו באותו מקום, במילים המקדימות לפירוש "אנכי", שבפרשת "ואתחנן": "דע כי דעת כל הקדמונים, כי הדבור הראשון הוא "אנכי" (פסוק ו')... וכבר פירשתי עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם, רק הישר בעיני שמלת אנכי איננו מהעשרה וגו'".

וזהו הדגש השני בדבריו, והפתרון לסתירה, שמלמדנו אגב כך מוסר השכל חשוב: למרות שישר בעיניו ש"אנכי" אינו חלק מהעשרה, ולמרות שיש לו נימוק לכך, הרי שהוא סומך על דעת הקדמונים, ומקבל את דעתם בזה.

לא זו בלבד, אלא שיודע לראות בדעתם צד, לנמק אותו ולהעמידו על תילו. כמה יפה הדבר, ומזכיר את שלמדנו ממחלוקת בית הלל ובית שמאי, שזכו בית הלל שהלכה כמותם, לא בגלל שצדקו דבריהם בהכרח, אלא כי הקדימו ובחנו את דברי בית שמאי לדבריהם, ע"מ לראות את האמת שבדבריהם, כאשר כל מגמתם היתה חשיפת האמת בגלל שהוא אמת, שזו משמעה של מחלוקת לשם שמים, כזו שתמיד יש בה רק מנצחים.

הראב"ע ראה גם בדעתו, "הישרה" בעיניו, דרך מנומקת ואפשרית להבנת הדברות, אך ביכר לנקוט נימוק לפי דעת רוב ההוגים. נראה שיש ללמוד מכאן מה שבזמננו קשה לרבים, שממעטים לראות דברים נכוחים בדעות ש"אינן נוהגות" כמותם, ופוסלים במומם. האבן עזרא מלמדנו דרך חכמים של סובלנות, אחווה, ענווה, והאפשרות לראיית צד אמיתי בכל טיעון רציני.

דגש שלישי: שום מצווה אינה סותרת את הדעת, ואת שיקול הדעת.

מבעד לביאורו לכיבוד אב ואם מזקק האבן עזרא עקרון חשוב לכל המצוות:

"...ודבור "כבד את" הוא מצוות עשה, ומשיקול הדעת שנטע ה' בלב באדם, חייב כל אדם להטיב עם מי שייטיב לו, והנה הבן לא יצא לעולם רק על ידי אבותיו והם גמלוהו וטיפחוהו ורבוהו, והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו, (ו)חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך...וזה החיוב הוא בשיקול הדעת".

על יסוד זה מסביר הראב"ע (להלן) כלל התקף לכלל המצוות: ששום מצווה אינה מכחישה את שיקול הדעת, אלא שיש מצוות שבהם השיקול אינו ברור, או אינו נתון לזיהוי עצמי לולא ניתנו בסיני. אך גם אז, לעולם אין טעם המצווה מכחש את שיקול הדעת, כי התורה ניתנה אך למי שיש דעת בו.

ביסוד הדברים בוקעת תפישת הראב"ע שהדעת, והתורה תואמות במהותן למציאות. התורה משקפת במדויק עקרונות מציאותיים, שהדעת מסוגלת להבין. וזו לשונו:

"דע כי כל המצוות הם על שני דרכים:

1. והדרך הראשון מצוות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת, והם רבים, ואין בעשרת הדברים (אלא) רק השבת לבדה שאינה בכלל שיקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם, כי הם נטועים בשיקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצוות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה.

2. "והדרך השנית, מצוות הנעלמות ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה שתהיה מצווה אחת מהן מכחשת שיקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר ציוונו ה', בין שנגלה לנו הסוד בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שיקול הדעת, אינו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב, נבקש אנחנו ונחפש בכל יכולתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחנה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היא.."

מלמד כאן האבן עזרא דרגות בהבנה, אך יותר מכל מלמד הוא אמונה, ענווה וחיוב חקירה.

ראשית, עלינו לדעת שלא תמיד נשכיל לדעת את השכל ושיקול הדעת שבמצווה מסוימת. אך עלינו להכיר בכך (וזו הנחת יסוד) ש"חלילה חלילה שתהיה מצווה אחת מהן מכחשת שיקול הדעת". ואם לא מצאנו כתוב, נבקש ונחפש בכל יכולתנו, ואם לא נמצא נעזבנה ונודה על האמת: שלא ידענו טעמה. כלומר: ראוי לאדם תמיד לחפש, להיות ענו כלפי חכמים ולא "לקפוץ בראש", ולדעת לללמד לשונו לומר "איני יודע".

דגש רביעי: תרי"ג המצוות חלוקות לשלשה סוגים. מצוות הלב הם החשובות מכולן:

וזו לשונו:

"וכל המצוות על ג' דברים":

1. מצוות הלב שהם על שני דרכים (עשה ולא תעשה) כגון "ואהבת", "ולדבקה בו" "וליראה את ה' הנכבד", "ואהבת לרעך כמוך" או "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ולא תקום ולא תיטור"...".

ומוסיף בהמשך: "ומצוות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם, ורבים חשבו שאין עוון במחשבת הלב רק בדברי עבודה זרה, ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם. והלא יראו כתוב משלי ו' טז' "שש הנה שנא ה', ושם (י"ח) כתוב "לב חורש מחשבות און" [ועוד דוגמאות רבות].

2. מצוות הלשון, על שני דרכים (עשה ולא תעשה) כמו קריאת שמע וברכת המזון וברכת כהנים ווידוי מעשר ועוד. ולא תעשה כגון "לא תענה ברעך", "אל' לא תקלל" " לא תקלל חרש" ועוד".

3. "מצוות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים ואין צורך להזכירם".

דגש חמישי: הדעת השלמה היא ההבנה העיונית ובראיות ברורות באחדות ה' אך לא כולם שווים בזה.

אחדות ה' היא ענין שחייב כל מי שמסוגל בכך ללמדו כמיטב יכולתו. [דרך עדות מרתקת על שיחתו עם רבי יהודה הלוי ע"ה], וזו לשונו:

"והנה זה הדיבור הראשון הוא עיקר כל התשעה דברים הנכתבים אחריו והוא קרוב ממצוות הלב, וטעם זה הדיבור, שיאמין, ותהיה אמונת ליבו בלי ספק, כי זה ה' הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא, הוא לבדו אלקיו". הדיבר הראשון מכוון להשיב ללב, ולהגיע למצב של וודאות והעדר ספקות (בדעת וברגש) ששם ה' המפורש, הנכתב ולא נאמר, מהווה יסוד ועקרון (עיקר) לכל תשעת הדברים האחרים. (ויש להבין מדוע נכתב ה' בלבד ולא נקרא. ובקצרה נאמר, שכל קריאה בשם, לכל דבר שבעולם מגדירה ותוחמת את זהותו לעומת כל דבר אחר, מה שלא שייך בתפישת אחדות גורפת ששם ה' מבקש ללמד, ושהוא הוא האלוקים שלנו- היינו קנה המידה הרחב ביותר האפשרי לדעת אדם, המהווה את קנה המידה הראוי והמוחלט שלנו. ומכיוון שבכל זאת יש לקרוא בשם ה', ציוותה חכמת התורה על פשרה של קריאה מבלי דיבור. ועיין).

להלן יבאר הראב"ע על מחויבות הידיעה (כבסיס לאמונה) של ענין זה.

מוסיף הראב"ע ומלמד: "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, בטעם היות הכתוב "אשר הוצאתיך" מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך? וזאת היתה תשובתי אליו:

"דע כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם שהם מאמינים בשם הנכבד:

1. דרגה א': כי הרבים מאמינים בהשמעות אזנים, שיאמר להם אדוניהם ככה (אלו מאמינים אך כי שמעו כילד שהוריו מצווים עליו שיש אלוקים, אך אינו מבין אלא מתייחס אך לדבריהם, וזה הקשר ידיעתו. זו דרגת האמונה הראשונית אך הנמוכה שבכולם לשיטת הראב"ע)

2. דרגה ב': "ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן ה' למשה, ואם יבוא אפיקורס לערער כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב" (הדרגה הבאה היא של אלה המאמינים מפאת שקראו בעצמם שכך כתוב בתורה, אך אינם יודעים להסביר ענין זה ומשמעותו. זו דרגה גבוהה יותר, שכן לא שמעו אך ממתווך אלא ראו את מקור דבריו בתורה בעצמם)

3. דרגה ג': "ואשר נשאו ליבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה ה' במתכות, ובצמחים, ובחיות, ובגוף האדם בעצמו. שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדת, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה ליבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשה ה'.... [ועוד דוגמאות לידיעת טבע], וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי ה', ידע המשכיל את ה'. וככה אמר משה "הודיעני נא את דרכך ואדעך" (להלן ל"ג, י"ג) (ברם, דרגת המשכיל בחכמות גבוהה יותר בהיותה מבוססת על עלייתו בחכמה, ממדרגה למדרגה, ובהיווכחותו בדרכי מנגנוני הבריאה ומשמעותם, וזוהי דרך ה' עבור המשכיל לידיעת ה' בדרגה הגבוהה ביותר. וכמעלות החכמה ודרגותיה כך גם בדרגה זו יש הבדלים בהכרת חכמים).

"והנה בעבור האותות שעשה ה' במצרים, אמר משה "אתה הראת לדעת" (דברים ד' ל"ה), שהכל ראו זה, חכמים ושאינן חכמים, גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני, ששמעו קול ה'. על כן אחריו "מן השמים השמיעך קולו ליסרך" (דברים ד, ל"ו).

4. דרגה ד': "...ואמר באחרונה, כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל ליבו עד שיתברר לו בראיות כי ה' הוא לבדו, על כן אמר (שם, ל"ט) "וידעת היום והשבות אל לבבך". ואמר דוד, ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו". והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל "אנכי ה', והוסיף אשר הוצאתיך, שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר "אלקיך" כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלקים".

וזו תשובת הראב"ע לרבי יהודה הלוי. "אנכי ה' אלקיך" כוון למשכילים, החכמים הלומדים ומבינים ומשיבים ללב על סמך ראיה. ואילו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מכוון לכולם, "למשכיל ולשאינו משכיל", שזו היתה חוויה המשותפת לכולם. ברם, הדרגה הגבוהה ביותר היא הבנה המבוססת על ראיות, שההשבה ללב המבוססת על ידיעה היא המובחרת ביותר, וקל וחומר בעניין זה של "אנכי" המהווה כאמור בסיס לכל הדברות האחרות שבתורן מהוות עקרון כל המצוות כנאמר במקומות רבים. את מסורת זו המשיכו חכמים והיה זה המסר העיקרי שהעביר דוד לשלמה בנו, כיסוד להעברת שרביט הנהגת העם אליו.

דגש שישי: הקשור לקודמו- מי שאינו מאמין "אין עליו מצווה".

"והנה זה הדבור הראשון שאמר ה' הנכבד כולל כל מצוות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצווה, וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצוות לא תעשה (אלא) רק בעבור כבוד ה' לבדו".

המצוות הן יסוד לתעודת חיי היהודי, ומבוססות לחלוטין על יסוד "אנכי ה'", המציג ומבסס בלימודו את הכרת שם ה' ומהותו, כאמור כבר מעלה. בהיות שכך, הרי שמי שאינו מאמין בליבו, אין עליו מצווה, היות והיסוד של "להזכירו לכבודו", לא קיים אצלו. ברם, מכיוון ש"אין פטור" אמוני או ידיעתי, שזו חובת היהודי, הרי שמי שמוצא עצמו שאינו מאמין על סמך הדרגות הראשונות הקשורות אך ורק בהעברת המסורת (מהורים, או כי כך כתוב- כאמור), הרי שמחויב לברר, ולפתח אמונתו מבעד לידיעה. בדבריו על "לא יהיה לך" להלן, מדגיש הראב"ע ענין זה ביותר.

יש לשים לב, שיש צד בדברי הראב"ע המבין לאפשרות אי האמונה על סמך שתי הדרגות הראשונות. אך לאנשים אלה, שדרגתם גבוהה, לרכוש אמונתם מבעד למסלול של חכמה וראייה שכן זה ייחודם שמסוגלים להתקדם לדרגות הבאות.

דגש שביעי: מדרגות ברורות והקבלה אופקית בין חמשה דברות ראשונים לחמשת הדברות השניים:

חמשה ראשונים- ביחס לה':

"אנכי"- היסוד ושרש הכל "וכבר ביארתי שהדיבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בנייני המצוות. (דרגה ראשונה-מצוות האמונה והידיעה)

"לא יהיה לך"- (בהמשך לדגש השישי לעיל, וכחלק מחיוב ההבנה מראיות כבסיס לאמונה, מפאת חשיבות הדבר, אומר הראב"ע) "...ופשע מי שאינו מאמין בה', גדול מפשע עובד ע"ז, כי יש רבים שהם מאמינים בה' והם מזבחים ומקטירים לעבודה זרה...והנה אלה מודים בה' רק משתפים עמו אחר. על כן בדיבור זה כתוב ה' הנכבד". (דרגה שניה: פשע מי שאינו מאמין (עובר על "אנכי"), גדול ממי שעובר על "לא יהיה", שכן השני מאמין במשהו אך משתף. וזו עוד סיבה לחשיבות הבנת הראיות, כאמור)

"לא תשא"- "ובדיבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מעבודה זרה, רק הוא בוזה השם בגלוי, אולי עשה זה בעבור כעס או צורך, כי בליבו מאמין בה' ואינו משתף אחר עימו". הנשבע לשקר, כבר בדרגת מאמין ואינו עובד ע"ז, הגם שמבזה את שם ה' בגלוי.

"זכור את"- "ובדיבור הרביעי כתוב ה' ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת, הוא מכחיש מעשה בראשית, וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשווא". המחלל שבת כופר במעשה בראשית וזה פחות חמור מ"לא תשא". כלומר יתכן שכמו היווני, מאמין באלוקות אך גורס שהעולם קדמון (שאינו נברא)

"כבד את": מי שאינו מכבד את הוריו, כאילו לא מכבד את ה', וזו דרגה נוספת: "ובדיבור החמישי כתוב ה', כי האבות (ההורים) משתתפים עימו ביצירתו, ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם".

חמשת הדברות השניים- "כנגד האדם":

1. "לא תרצח"- בדרגה החמורה, כנגד נטילת נשמה "והראשון הוא הקשה, שהוא להפריד את הנשמה מעל הגוף"

2. "לא תנאף"- אומר רק "ואשר אחריו אינם בגוף"- ואולי ניתן לומר שנאיפה היא מעין נטילת נשמה שכן הפגיעה היא כה גדולה, אך סוף כל סוף אינה בגוף ישירות.

3. "לא תגנב"- ממון, שזה כבר דרגה נוספת של חיצוניות בפגיעה, וז"ל "ואשר אחריו- "לא תגנב" בממון"

4. "לא תענה ברעך עד שקר"- זה כבר בדיבור וז"ל: "ואח"כ בלשון",

5. "לא תחמוד"- זו כבר דרגה שבלב- "ואח"כ בחימוד הלב".

ויש לשים לב לדרגות המופלאות המתגלות כאן, ובהקבלה המיוחדת המתגלה כאן:

בחמשת הדברות הראשונים החלוקה היא:

1-2 פגם בהכרה האמונית והשכלית,

3 לא לפגוע בשם ה' בדיבור,

4-5- עשית טוב (שבת והורים)

ובחמשת הדברות האחרונים:

6-8 לא לפגוע בעשיה (כנגד 4-5)

9-לא לפגוע בחברך בדיבור, (כנגד 3)

10-לא לפגוע בחברך גם במחשבה. (כנגד 1-2)

ומה יפות ועדינות הן מעלות הסולם.

[#60]