"אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום": הזמן שנזקק לתהליכי שינוי עמוקים

[שלח לך, הגות הרמב"ם] על בני ישראל נגזר לשהות במדבר 40 שנה, שכן היה צורך למספיק זמן לעבור לצורך תהליך שינוי שיהיה בו בכדי לגשר בין שפלות עבדות מצרים לבין האחריות שנדרשה כדי להיכנס לארץ. וכמו בכלל כך גם בפרט. הרמב"ם מאיר על עקרון ההדרגה המחויבת בכל תהליך שינוי שחפץ האדם לעבור. תהליך ההתבגרות האנושי הוא איטי, ומתקדם אט אט, מיום ליום, ומשנה לשנה.

כל שינוי עמוק חייב להיות הדרגתי

בפרק ל"ב שבחלק ג' של "מורה נבוכים" ממקד הרמב"ם בעקרון חשוב במהותם של תהליכי שינוי כלשהם בגוף ובנפש. עקרון חשוב זה ניכר מהתבוננות ממה שמשתקף ונלמד מהחכמה הניכרת בסדר הטבעי בעולם, ובכללו גוף האדם ותהליכי נפשו.

מבט מעמיק וסבלני על מהותם של תהליכי שינוי יכולה לחסוך עגמת נפש רבה וטעויות רבות בכל נושא שהוא.

כותב הרמב"ם: "כשתתבונן בפעולות האלקיות, ר"ל הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם עורמת ה' וחכמתו...". בתחילה, מתאר הרמב"ם את הסדר ההדרגתי והמדוד שבטבע כולו, ובמבנה האנטומי: "והדרגת תנועות האברים (של בעלי החיים) ושְכוּנתם קצתם לקצתם" (אי"ל: החכמה הטמונה בהיות האברים שוכנים בסדר הזה בדווקא), ובכללם גם האדם- "בהדרגת ענייני כלל האיש ענין אחר ענין".

לאחר תיאור הסדר והחכמה דרך כמה דוגמאות קונקרטיות שבגוף האדם, מרחיב הרמב"ם ואומר:

"וכמו זאת ההנהגה בעצמה (הסדר האנטומי כאמור) מן המנהיג ההוא ית', באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום".

מלמד הרמב"ם, ש"דברים רבים בתורתנו", כלומר מפתח לפירושם של סוגיות רבות בתורה, מבוסס על העיקרון שלא יתכן שינוי פתאומי באדם, רק מעצם כך שרוצה לשנות משהו שרגיל בו, אלא שחייב כל תהליך שינוי משמעותי בחיינו להיות הדרגתי.

חלק מהסדר הנראה, ומזהות הטבע האנושי, הוא ההדרגה המחויבת בכל תהליך שינוי שחפץ האדם לעבור. תהליך ההתבגרות האנושי הוא איטי, ומתקדם "מאליו" אט אט, מיום ליום, ומשנה לשנה. עם התבגרותנו הפיסית, וניסיון חיים שנרכש, מתפתח אף הידע שלנו לאיטו בכל יום שעובר, חלקו מעצם חוויות החיים, וחלקו כפריו של מאמץ מודע לכך.

אם נרצה לשנות ולשפר בעצמנו מידה כלשהי, סבלנות כדוגמא, הרי שעלינו להתחייב לתהליך הדרגתי שילמדנו אט אט לשלוט בקוצר הרוח, עם הכלים הנכונים והראויים לשם כך, עם תמיכה ומחשבה רבה "שלא בזמן אמת", אלא דווקא כשהרגש שוקט, עד נגיע אט אט לצומת שבה היינו בעבר חסרי סבלנות, ונגלה שהנה אנו שלווים יותר. תמיד יהיה זה תהליך הדורש עבודה.

לעולם לא יקרה תהליך כזה כהרף עין, וברוב רובם של המקרים לא תספיק החלטה מלילה ליום, אלא יידרשו אימון, לימוד ומחשבה, שיעברו ויתגבשו מבעד לכישלונות רבים בדרך. אם לדוגמא ישאף האדם להיות חכם, אזי ברור שעליו להתחייב לתהליך לימודי ארוך שנים, למאמץ מחשבתי ויישומי, ועוד, וברור שאין אפשרות להפוך חכם כי החלטנו כך. גם בתהליכים פיסיים, אם ירצה מאן דהו להשיל קילוגרמים מיותרים ממשקלו, או להוסיף מסת שריר, הרי שזה יעבוד רק דרך מחויבות תהליכית וארוכת טווח. וכן הלאה.

הדבר נכון גם בתהליכים מורכבים יותר: אנחנו הופכים הורים טובים יותר, ילדים טובים יותר, בעלי מקצוע טובים יותר, מבינים יותר במהות החיים, רק כחלוף הזמן עת נרכשים ניסיון וחכמה. גם בזוגיות כך, שהרי בניית בית, התחזקות השותפות, התפתחות האהבה כיין משובח מבעד למאורעות השנים, הם כולם תהליכים המְעַרבים כוחות רבים, השתדלות רבה ובעיקר זמן. אם עלו היחסים על שרטון חלילה, ורוצים בני הזוג לשפץ ולשפר, הרי שאין השינוי יכול להתרחש בין לילה, שכן יש להתחייב יחד, לרכוש כלים נכונים, להתאמן רבות, ולבנות מחדש אט אט, את אשר כשל, וזה תמיד לוקח זמן. אלה המצפים שבמטה קסם הכל ישתנה ויהפוך ורוד משחור או אפור, נכשלים בדר"כ, כי לא התאזרו בסבלנות ובחכמה שנדרשו לשם כך.

דוגמא נוספת היא הגירה מעולם תוכן ומעש אחד למשנהו כפי נחלתם של "בעלי תשובה" רבים (וכן של "חוזרים בשאלה"), שגם לה מוטב שתהיה הדרגתית ומדודה, ושתיקח בחשבון את זהותם ואת ארגז הכלים שלהם, את הידע והערכים שרכשו אף הם בעמל רב עד אותה נקודה, ועוד. בשני המקרים המורכבים יותר הנ"ל, כבר נכשלו רבים עד כדי שתהליך השינוי שחפצו בו לא צלח בסופו של דבר, והתפוצץ באיבו, והכל בשל חֶסר בזיהויה של סיבה עקרונית אחת אותה מלמד הרמב"ם: "שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום".

במאמר מוסגר, ניתן לומר שלימוד ההיסטוריה מחכמנו אף הוא ללמוד, שכך קורה גם בתהליכים שונים בתולדות האנושות כולה והתפתחותה, המתרחשת באופן שקול, הדרגתי ואיטי בתחומים רבים, מדור לדור עד ימינו ועד בכלל. ו"האדם עולם קטן".

הבעיה עם המרגלים לא היתה עצם השליחות

שנים עשר המרגלים "תרי הארץ" יצאו לשליחותם בכ"ט סיון של השנה השנית (2449) לצאתם של בני ישראל ממצרים, וכשנה ושלשה שבועות לאחר מתן תורה.

עצם הבקשה לשלוח את המרגלים לא הייתה בעייתית לכשעצמה, שכן ענין טבעי וראוי הוא לבדוק את הדרך הטובה ביותר לכניסה למקום חדש, כל עוד אנו זוכרים את ההקשר המלא (וההגיוני בהכרח), שבכל מקרה אנו אחראים רק על ניסיון ההשתדלות ולא על תוצאתו.

רבינו בחיי כותב בהקדמתו לפרשת שלח לך:

"...אבל התורה תצווה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל העניינים, ועם כל השתדלותנו-- שתהיה אמונתנו שאין עיקר התשועה בהם (כי אם) רק בה' יתעלה... וכן מצינו במלחמת העי, שאמר ה' יתברך ליהושע (יהושע ח, ב'): "שים לך אורב לעיר מאחריה", והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן, שהקב"ה ציווהו בכך".

ואכן הנאמר בשם ה', הוא ההיצמדות הנדרשת להנהגה המתמידה, היא הטבע.

רבי יצחק עראמה (ה'ק"פ 1420 - ה'רנ"ד 1494, מחכמי ספרד שלפני הגירוש), (עקידת יצחק ע"ז, י"ד א') כותב אף הוא:

"..לא חטאו בשליחות המרגלים, שאם לא היתה (זו) עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר (להלן כ"א, ל"ב), ויהושע ביריחו (יהושע ב', א')". גם בתיאור המעשה שנית בספר דברים, מתאר משה את בקשת העם כטובה ("וייטב בעיני").

עשרה ניסיונות

שובם של המרגלים למחנה ישראל לאחר 40 יום, ובכיים של בני ישראל על אשר שמעו, וקיבלו מהם, אירעה על פי המסורת בתשעה באב של השנה השנית לצאתם ממצרים, והפכה לסמל לבכייה לדורות, הקשורה במחשבת חז"ל הן לחומרת הדברים, והן מפאת היות מעשה המרגלים הפעם העשירית בה "ניסו" בני ישראל את ה', כפי שמעיד הכתוב מיד אחר כך בפרק י"ד, כ"ב: "כי כל האנשים הרֺאים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אתי זה עשר פעמים...".

הגמרא בערכין (ט"ו, א'), מונה את אותן עשרת הנסיונות, שהתרחשו במשך תקופה של כ16 חדשים מיציאת מצרים בחדש ניסן בשנה שלפני כן: "תניא אמר ר' יהודה עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה שנים בים, ושנים במים שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן (שהוא מעשה המרגלים)...", ומוסיפה ומפרטת אותן (שם).

התוצאה של עשרת הנסיונות, ובראשם פרשת המרגלים היתה קשה ודרמטית, עת הוכרעה הכף בתגובה לשובם, ונגזר על בני ישראל לנדוד סך כולל של 40 שנים במדבר, שנה אחר שנה כנגד כל יום מהימים ששהו המרגלים בארץ. נגזר גם שבמהלך אותם שנים תהיה תחלופה מלאה של כל הדור שהיו בני 20-60 כשיצאו ממצרים: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקֻדיכם מבן עשרים ומעלה אשר הלינתם עלי" (י"ד, כ"ט), מלבד שבט לוי (בבא בתרא קכ"א, ב'), וכן מלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה. צאצאיו של דור זה, שנולדו במדבר, או שהיו צעירים מאד וניתן היה לגבשם בנדודי המדבר, יכנסו לארץ ישראל מקץ ארבעים שנות הנדודים, ולצידם הנותרים מהזקנים, ובני שבט לוי.

במסגרת המגמה לראות בכל סיפור תורני מוסר השכל הנוגע לזמננו (ולכל זמן שהוא), ניתן להבחין מבעד לדברי הרמב"ם שהבאנו בפתיחת המאמר, בהסבר עקרוני המאיר על סיבות עמוקות יותר לאשר אירע, ושופך אור ומלמד מוסר השכל חשוב מאז ועד עתה, על התהליך הבלתי נמנע שבעטיו התרחשו למעשה עשרת הניסיונות כולם.

העיקרון העומד בבסיס סיבותיו של המסע בן 40 השנים

בביאורו הארוך למובאה הנ"ל ממורה הנבוכים (ג', ל"ג), כתב אחד ממפרשי הרמב"ם הידועים (הרב שם טוב (השני) בן יוסף):

"נתן הרב טעם נפלא למה ישראל הלכו במדבר 40 שנה עם שהיה אפשר להם להוליכן בפחות מ20 יום.."

ואכן, על הכתוב בספר שמות (י"ג, י"ז-י"ח) "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" כותב הרמב"ם: "כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפש עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום..."

וכפי שהקדמנו בהסבר לעיל, לא יתכן שינוי כה עמוק ומעבר מידי מכניעתו ומצבו הנפשי של מי שנרדה בעבודה בפרך ובעבודה קשה, ושנגזרו עליו גזרות קשות במשך תקופה ארוכה, לכך שילחם לפתע בגבורה ב"ילידי ענק". כך גם לא ניתן לעבור בבת אחת מהרגל ישן ומוטמע בנפש, למעשה חדש והרגל כה שונה.

מוסיף הרמב"ם ואומר:

"וכמו (וכך) שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יולידו רוך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצוות אלקיות על יד משה רבינו, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו...".

זו הסיבה העמוקה ביסוד נדודי המדבר הארוכים: בהיותם אחרי עבדות כה מפרכת, נצרכו בני ישראל לעבור תהליך בו תירכש גבורה כתוצאה מהתמודדות עם קשיי המדבר. כן היו צריכים להיוולד דור חדש שלא חווה עבדות ושפלות כלל, וכל זה נלמד "על פי ה'" ביד משה.

המסע, ההתחשלות, הגבורה והלימוד, יכינום טוב יותר לכניסה לארץ, שאמנם יכולה היתה תיאורטית להתרחש כעבור 20 יום, אך לא קרתה, וכדברי חז"ל ש"לולא חטאו" היו נכנסים. למרות שקיבלו סיכוי לכך, (והיו ביניהם כבני שבט לוי, וככלב בן יפונה ויהושע בן נון שהצליחו) הראו יוצאי מצרים בפרק זמן שארך כ16 חדשים, שאין מנוס מתהליך ארוך ונדרש של שינוי, כדי להיות מוכנים להיכנס לארץ ולקיים שם חיים מלאים בצלו של דבר ה'. המושכל מכך הוא שגם עבור "דור דעה" שראו את המכות, את קריעת ים סוף, ואת מעמד הר סיני, לא יתכן היה "לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום". ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר, ומכאן יש לקח לכל דור ודור, ולכל יחיד ויחיד שבכל דור שהוא, וכפי הדוגמאות שהראנו.

ומסיים בכך הרב עראמה את פרשנותו למעשה המרגלים, ואומר:

"והנה שנתבאר כוונת הסיפור הזה...ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחילה מצורך החיים המוגבלים לשלימות האדם והצלחתו, ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה, ועל כן לא באו אל אדמת הקודש ובסוד עם ה', עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלקית בכל מעשיהם...". (רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק ע"ז, מ"ד-מ"ה)

[#75]