מסע של נצח

מהו סוד הנצח? איך נשמרת ומועברת אנרגיה של ידע מבעד לדורות? שאלה עקרונית זו עמדה בבסיס העימות בין משה ופרעה, והיבטיה מלווים את העולם מאז ועד ימינו, ומאפשרים לנו ללמוד אודות הדרך היעילה לשמר אנרגיה אנושית לאורך זמן, מתוך הבנת חשיבות האדם ופועלו. מאמר זה מוקדש לזכרו של הרב יונתן זאקס זצ"ל.

יסודות רבים לבנין האדם, ועמודים התומכים בין קומה לקומה. במהלך כמה עשרות שנות חיים, אנו רוכשים מורים רבים, בין אם שפגשנו אישית ובין אם שפגשנו מבעד למילים שהשאירו אחריהם. כל אחד מהם מסייע בתורו לבנות את קומתנו, מי יותר ומי פחות.

זה הבסיס הרעיוני למה שאמר דוד בתהלים קי"ט: "מכל מלמדי השכלתי כי עדְוֺתיך שיחה לי". למעשה אומר דוד, שלכל דבר בבריאה, ולכל אדם ואדם שאנו פוגשים, יש פוטנציאל ללמד ולהשכיל אותנו במשהו, שכן הבריאה כולה היא עדות חיה "המשוחחת עימנו" תמיד. ניתן לומר ש"מכל מלמדי השכלתי" נוגע הן למלמדים אנושיים "נושמים", והן לאשר נלמד מכל תופעה או חוויה- שהן כולן עדויות.

ובכל זאת, אם נחזור למשל "קומת האדם", הרי שיש מבין מלמדינו ה"נושמים" כאלה שתורמים לנו יותר מאחרים, וחלקם אף הופכים ברבות השנים לכמה מהיסודות המחזיקים קומות רבות.

לפני כארבעה חדשים נפטר אחד ממורי ורבותי, הרב יונתן זאקס זצ"ל.

הגם שלא זכיתי לפגשו אישית, ברבות השנים, וככל שהפכתי בספריו ובמאמריו, למדתי להעריכו כאחד מהוגי הדעות החשובים שקמו לנו בדורות האחרונים. יכולתו להנגיש רעיונות כבירים בשפה בהירה ובעדינות וטוב טעם, קידשה שם שמים ברבים ברחבי העולם והקימה כמה בניני ידע חשובים וחיוניים בדורותינו.

יהי זכרו ברוך.

מהו סודו של הנצח?

אחד מרעיונותיו החשובים, מתוך ביאורו להגדה של פסח מהווה בסיס עקרוני לרבים מכתביו ופעליו. ננסה לתארו ואף להרחיבו.

הרב זאקס ראה את ההתנגשות בין משה לפרעה כמפגש שבמבט לאחור ראוי לראות בו את אחד העימותים המכוננים בהיסטוריה.

וכך הביע זאת: "במפגש בין האימפריה החזקה ביותר של העולם הקדום ובין קבוצה חסרת כח של עבדים, קמה ועמדה שאלה אדירה: מה יתקיים ומה יאבד? מה ישרוד ומה ידעך? מצרים הקדומה וישראל הקדומה היו שני עמים שהעלו את השאלה הגדולה של הזמן: בעולם של שינוי בלתי פוסק, כיצד אפשר ליצור משהו שיוכל לעמוד בפני המוות?".

במילים אחרות: בעימות בין משה לפרעה זימן הקב"ה שאלה, שמהדהדת בעולם כבר אלפי שנים. והשאלה היא: מהו סודו של הנצח? מה יעשה אדם, מה תעשה חברה, מה יעשה עם, מה תעשה ציוויליזציה החפצה לשמור את ערכיה מדור לדור? (נצח- לנצח את הזמן)

המצרים חשבו שברמת היחיד יובס הזמן על ידי חניטת גופות, וברמת הכלל, כלשון הרב זאקס: "על ידי בניית מבנים שיגברו על רוחות הזמן ועל חולות הזמן".

הנקודה של פרעה היתה: ננצח את הזמן וננציח את תרבותנו על ידי הדגשת ההיבט החיצוני דרך מבנים מפוארים, ואת שכבתו החיצונית של הגוף על ידי חניטה, וכך נשרוד לנצח. החיצוניות, הכח (כל העבדים והעריצות ששימשה לשם כך), והגודל, הם סוד הנצח.

עם ישראל "על פי ה' ביד משה" נתן תשובה אחרת לגמרי לשאלה: לאחר גלות ארוכה בת 210 שנים משה נושא דברים ערב היציאה ממצרים, ומעניק לנו ולעולם כולו תשובה שכל כולה נצח: משה מדבר על הילדים ועל העתיד הרחוק, ועל החובה להעביר את הזיכרון לדורות שטרם באו לעולם. שלשת הפסוקים בפרשת בא, ושלא בכדי הם גם יסוד בהגדה של פסח, עוסקים בבנין הדורות דרך חינוך: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם...(י"ב, כ"ו-כ"ז)", "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר..."(י"ג, ח'), "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר" (י"ג, י"ד).

מדגיש הרב זאקס: "על סף חירותם שומעים בני ישראל שהם עתידים להפוך לעם של מחנכים. החירות, משתמע מדבריו, אינה מושגת בשדה הקרב, וגם לא בזירה הפוליטית, אלא בעולם המחשבה האנושי וברצון האנושי.... כדי להגן על החירות נחוץ חינוך. נחוצים הורים, משפחות ובתים, ושיח מתמיד בין הדורות. מעל הכל נחוץ זיכרון- סוג הזיכרון שאינו שוכח לעולם את לחם העוני ואת מרור השעבוד.... בני ישראל הפכו לבנאים, אבל הם לא בנו מבני אבן, אלא דרך חיים... הלבנים היו מעשים של קדושה, הטיח- הלימוד וחיי הרוח. משה לימד, והעם היהודי למד לגלות שהדרך אל האלמוות אינה עוברת בהקמת פירמידות או פסלים. הדרך אל האלמוות היא לחקוק את ערכיך בלבות ילדיך, והם בליבות ילדיהם, ואז אבותינו ימשיכו לחיות בתוכנו ואנו נמשיך לחיות בתוך ילדינו, וכך עד קץ כל הדורות".

לפנינו אם כך שתי תשובות שונות בתכלית לשאלת ה"ניצחון" כביכול על הזמן: תשובת הציוויליזציה המצרית היתה בדגש על חיצוניות, חניטה, כח, וגודל. התשובה של תורת ישראל: הנחלת ערכים ומעשים, העברת ידע, טיפוח הפנימיות באופן שתהפוך לשלהבת עצמאית העולה מאליה (דברי רש"י והרש"ר הירש בפרשת בהעלותך), נר לנר, הורה לילדיו, מורה לתלמידיו, משפחה אחר משפחה: זהו סוד הנצח.

במבחן התוצאה אנו כבר רואים מה היתה התשובה הנכונה, שגם השתרשה כבר בעת החדשה אצל רבים מעמי העולם, שהחלו למוד קרוא וכתוב לכל העם רק ב200 השנים האחרונות. אך שוו בנפשכם ידיעה כזו וחזון שכזה בעולם עתיק ונבער.

עמוק ממה שקדם

ראינו את דגשו של הרב זאקס. ננסה לראות דרגה נוספת.

אם נפשיט שכבה עקרונית נוספת מהדברים, הרי השאלה לגבי סודו של הנצח, היא למעשה, שאלה העוסקת בשימור אנרגיה אנושית, משום שבאם ידע הוא ביטוי למאמץ של לימוד, אזי מה יהא עימו? איך תוכל להישמר האנרגיה הזו ולא תלך לאיבוד?

השאלה העקרונית היא: מהי הדרך הטובה ביותר לשמר אנרגיות אנושיות של ידע, של עמל ושל זמן שהשקיעו בני כל הדורות, דור אחר דור? איך תשומר אנרגיה של ידע? אנרגיה של עבודה? אנרגיה של ערכים? אנרגיה של אהבה? איך ישומר כל שנרכש ונצבר מדור לדור, בדור אחד לדור הבא אחריו?

זו שאלה שעמדה על הפרק אז, ולמעשה בכל תולדות האדם, ובפועל נוגעת בתחומים רבים. יש גם לשים לב שלמיטב ידיעתנו, שאלה כזו רלוונטית אך ורק לבני אדם, ולא לשאר בע"ח, ש"שור בן יומו קרוי שור" (בבא קמא ס"ה ב), ונשאר שור, ואדם הוא מהות מתפתחת ומשתפרת, טועה ומתקנת, הן ברמת היחיד, והן דור אחר דור.

אם כך, כל דרך שתאפשר לנו לשמר אנרגיה אנושית עצומה מבעד לדורות היא לא רק כזו "המנצחת את הזמן" כביכול, או "שמעל הזמן", אלא היא דרך שמכבדת ומחשיבה מאד את התפתחות האדם ומדגישה את חשיבות האנרגיה והזמן שהועמדו לרשותו. השימור בתורו מאפשר גם התפתחות, כי לא צריך להמציא את הגלגל מחדש כל הזמן. תארו לכם שבכל דור היינו צריכים להמציא את הגלגל את האש או כל ידע אחר שהוא מחדש.

מבין כל התחומים בהם נוגעת שאלת שימור האנרגיה, אציין שלשה שכנראה מעניינים את כולנו: כסף, מילים, ונישואין.

כסף כמהות משמרת אנרגיה

אדם מבצע עבודה ומקבל עבורה תשלום, המתבטא בסוג כסף כלשהו. למעשה העבודה מהווה אף היא ביטוי לאנרגיה אנושית. האדם נתן מזמנו וקיבל תשלום בכסף כלשהו אותו יוכל לשמר (לחסוך) או להוציא. לא בכדי כסף בעברית הוא גם לשון כיסופים (אדם יכול להוציאו כפי כיסופיו-רצונותיו, ומבחינה זו מבטא חירות). כסף גם נקרא "דמים" על שם הדם והיזע, כלומר האנרגיה האנושית שבה השתמש תמורתו.

גם כאן, כסף שיורד כל הזמן בערכו, בצורת אינפלציה גלויה או נסתרת, ימסמס למעשה את האנרגיה האנושית העצורה בו, ובאם נכפה הדבר, הרי שיובע בכך זלזול באדם, בעבודתו, ובאנרגיה שלו. לכן חיפשו בני אדם תמיד אמצעים לשמירת ערך שישמרו את ערך העבודה, האנרגיה והזמן שלהם, כדי שיוכלו לבנות על זה ולהתקדם, ומבלי שתוכל יד כחנית לגזול מהם את עמלם. כך עלתה קרנו של זהב כשומר ערך במשך כמה אלפי שנים, והיום זה יכול להיות נדל"ן או יצירת אמנות נדירה, ואם נרצה להיות ממש חדשניים, אזי גם "זהב דיגיטלי" (ביטקוין), ועוד.

מילים ותיבות, שפה וביזור

גם עם מילים ושפה זה כך: בדיבורנו, במילים שלנו, בהגדרות שאנו מנסחים, אנו למעשה מבודדים תופעה מסוימת מרצף החוויות שלנו, מתמקדים בה, מתארים אותה, וקוראים לה בשם. אם תעיינו תראו שפעולתו הראשונה של האדם בתורה היא "קריאה בשמות". האדם "קורא בשמות" לדברים, וזה מאפשר לו להחזיק ידע במילה או משפט, וכן להעביר את חוויתיו מבעד למילים (בתקשורת בין אישית, בדרשות או בספרים), מה שחוסך לו זמן רב, וזהו גם מנגנון יעיל מאד, עליו נבנה כל הידע שלנו. והנה שוב מגלה לנו לשון הקודש עקרון זה בקוראה למילה גם "תיבה", שכמו תיבת נח מחזיקה בתוכה ידע, שיכול כך להישמר ולעבור מדור לדור.

שפה מדוברת בין בני אדם רבים היא למעשה סוג של ידע מבוזר, המוחזק ומתוחזק על ידי רבים בעת ובעונה אחת, המאששים את תקופו באופן מבוזר, על ידי שימושם בה לתקשורת, כתיבה, והעברת ידע.

מוסד הנישואין ככלי עוצמתי לשימור אנרגיה והעברתה.

אנחנו פה כדי לחגוג את שמחת הנישואין של ילדינו. אם נתבונן בדברים על סמך קו המחשבה שהדגשנו, אזי ניתן לזהות שבין יתר דברים נפלאים, הנישואין הם תיבה לשימור אהבה והתפתחותה, במסורת עמנו מחברים הנישואין את בני הזוג לשרשרת הנמתחת מראשית אדם, דרך מתן תורה שהביאה עימה את מושג החופה והקידושין, ועד עצם היום הזה, ביחד עם פוטנציאל להמשכיות השרשרת בעתיד.

יש לנישואין היבטים רבים. אך אם נחזור למה שפתחנו בו, אזי המסר של משה הוא שהבית הוא כר דשא פורה, מעבדה ללימוד החיים- להורים ולילדים, חוליה המתחברת לאנרגיה האדירה שבשרשרת הדורות, ולהעברת אנרגיה של ידע אל עבר הנצח. מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל אמר בלעם, והבין בנבואתו (בתסכול רב יש לומר..) סוד זה. בית אחר בית אחר בית הם תיבה המשמרת ומפתחת את גל האנרגיה האדיר שנקרא עם ישראל. את המסע האדיר זה התוכני, המעשי, הרגשי.

כל תקופה ותקופה בנישואין חושפת רובד חדש של הבנה והכרה על מהותם, על מהות כל אחד מאיתנו מבעד לתקופות החיים. האנרגיה נשמרת ומתגברת עם כל יום שעובר.

מעבר לאמירות ההגותיות, מלמדת התורה בפשטות עוד אמירה נצחית: "לא טוב היות אדם לבדו". החיבור והחברות מעניקים שלווה, וקרקע דשא פוריה לצמיחה. התפתחות זו מתרחשת הן מעצם זה שהמשפחה גודלת, הן מעצם זה שבנשיאה המשותפת בעול ובחוויות המשותפות הטובות והמאתגרות, גודלים ומתפתחים בני הזוג, ומעבירים את כלל מטענם לדורות הבאים.

[#6]