על מהות הרע והתשובה לו

אירועי ה7 באוקטובר הציבו אותנו מול רוע שלא ראינו כמותו מאז ימי השואה, ושהדהד בבת אחת אל אלפי שנים של גלויות ותלאות. מחשבת הרמב"ם במורה נבוכים מלמדת אותנו גישה מציאותית ונכוחה אל מול הרוע, מהותו, יסודותיו, והתשובה לו, ושממנה ניתן לצמוח גם בהתמודדות שלנו בעצם ימים אלה.  

בערב החג האחרון (שבועות תשפ"ד) השתתפתי בעוד לוויה של חייל שנפל בעזה הי"ד, והפעם של נכדו של אחד ממכרי. זו היתה הלוויה השישית או השביעית בה השתתפתי בחודשי המלחמה, והיא המחישה שוב את הצער הפרטי והכללי אל מול הרוע הנורא שנגלה לעינינו מאז שמחת תורה, ה7 באוקטובר.

אירועי המלחמה, ובייחוד הדברים שהתרחשו באותו יום ולילה נוראיים, מהדהדים בעוצמתם לאלפי שנות ותלאות גלויותינו השונות, שכמו רוכזו למקבץ של מעשי זוועה מרובים, מכל הסוגים, ובבת אחת.

ובכל זאת, ולמרות התקופה הקשה בה אנו מצויים, הנה, אם נרים את ראשנו ונתבונן, נחזה סביבנו בעולם מופלא ויפה שבהקשרים רבים ולמרות הקשיים הולך ומשתפר, צחוק של תינוקות, בחורים ובחורות עם עיניים מלאות תקווה, זוגות צעירים המקימים בית בישראל וממשיכים את דרך עמנו, נחת ושמחה מבני ובנות זוגנו ומילדינו, ועוד הרבה טוב ויופי וחכמה.

נושא הרוע והיחס אליו הוא נושא עמוק ומעט מופשט, והוא אחד הנושאים המורכבים במחשבת התורה, ובמחשבת בני אדם בכלל. מסקנות בני האדם כלפי הרע והיחס אליו, הם פעמים רבות ההבדל בין חיים שלווים לחיים של תסכול ושנאה, וברמת הכלל, בין מלחמה לבין שלום וכל מה שביניהם. הבנה במהות הרע, קשורה גם לסוגיה הידועה של "צדיק ורע לו", ולשאלת ההשגחה בכלל.

בהקדמתו לספר איוב מאפיין הרמב"ן את חומרת הדברים ועוצמתם וכותב: "ויש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא היראות בעולם משפט מעוקל, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו. וזה שרש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון".

הרמב"ן מבאר שהיחס לרוע, ואי הצדק שניכר לעתים סביבנו, הם גורם מרכזי בכל הדורות ובכל האומות לכפירה גמורה. וזה פשוט: אם אין האדם מזהה סדר בהנהגה ואם המציאות היא אוסף של מקריות אכזרית וכואבת, אז ממילא אין לחיים משמעות רבה. מכאן סלולה הדרך לטעויות רבות ומסוגים שונים. על שיטת הרמב"ן דיברנו ארוכות בסדרת בת 8 מאמרים אותה ניתן למצוא לאורך עמוד זה.

הרמב"ם כדרכו, מעמיד יסודות הגותיים בשפה עיונית שונה ומזווית שונה מהרמב"ן, הגם שבסופו של דבר, ולמרות מחלוקות במגוון נושאים ממרחק של כמה עשרות שנים ביניהם (כשהרמב"ם נפטר הרמב"ן היה בן 11), נדמה לי שבנושא הרע ומהותו, התקיימה ביניהם פגישה עקרונית.   

ראשית, נפתח בהתייחסותם של חז"ל לרוע, בבראשית רבה נ"א. חז"ל דרשו שם ש"אין דבר רע יורד מלמעלה". זו אמירה תמוהה לכאורה. איך זה יכול להיות? והרי הרמב"ם כותב בפתח הלכות יסודי התורה ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו'.. והוא ממציא כל נמצא". הלא אנחנו חוזים ברוע. והקב"ה ממציא כל נמצא, כולל מצבי רוע. אז איך זה מסתדר? האם הרמב"ם חולק על דברי חז"ל אלה? וכי מה אינו מתהווה מה'? אם כך, מהי כוונת חז"ל "שאין דבר רע יורד מלמעלה"?   

מצד שני אומר ישעיהו הנביא: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". איך זה מסתדר עם דברי חז"ל? הרי הנביא אומר במפורש "בורא רע". 

אז מהי מהות הרוע? יסוד ראשון: בין הפכים ל"העדר"

"דבר והיפוכו" הוא אחד הנושאים הראשונים שאנו לומדים כילדים קטנים. הפכים כוללים היבטים שונים (או "מקרים" בלשון ראשונים) בעצם כלשהו, או במרחב, כגון: חום וקור, ארוך וקצר, מחוספס וחלק, ימינה או שמאלה, מלחמה או שלום, ניצחון או הפסד, ועוד אין ספור, וגם כמובן במידות, כקמצן או פזרן, אכזר או רך ועוד. רוב ההפכים דורשים את קיומה של פעולה נגדית: למשל-- ביחס למקום נתון של נהג, פניה ימינה, או בכיוון ההפוך- שמאלה, תדרוש  פעולה נגדית עם ההגה, בעבודת המידות, ממליצים החכמים למשל לקמצן, להפוך לתקופה מסוימת לפזרן, כדי לאזן את מידתו, וכך הרבה הפכים דורשים פעולה נגדית בַּעצם או במצב.

אבל ישנה קטגוריה ב"הפכים" שהיא שונה מהותית.

ישנם מצבים או "מקרים" כגון אור, או ראיה, שמעצם הסרתם נוצר חסרון או "העדר". למשל כשאני מכבה את האור, נוצר חושך. אך חושך אינו דבר, אלא בפשטות: מה שאנו קוראים לו חושך נודע רק מפאת העדרו של האור. חושך זה מה שקורה כשמעלימים את האור. עיוורון הוא מה שקורה כשנפגעת ונעלמת הראיה. ואם כן, ההעדר כשמו כן הוא- העדר של תכונה מסוימת, שבעטיו נוצר מצב חדש מאליו. אך כשלעצמו אינו מחייב פעולה או יצירה נוספים.    

וכך מתאר זאת הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג', י'): "...באותו אופן גם נגיד על מי שהסיר סגולה (תכונה) כלשהי, שהוא יצר את ההעדר ההוא, למרות שההעדר אינו דבר שנמצא. וכמו שאנו אומרים על המכבה נר בלילה שהוא יצר את החושך, למרות שלמעשה חושך הוא העדר אור ונודע (רק) מפאת העדרו. כן אנו אומרים על מי שהשחית את העין- שהוא עשה את העיוורון, אף על פי שהחושך והעיוורון הם העדר של אור וראיה ואינם זקוקים לפועל".  

כמו שהחושך שהוא העדר אור, כך ישנם גם דוגמאות של "העדר" בנושאים מופשטים יותר, וביניהם מה שאנו קוראים לו "רוע".  

העדר ידע (בנושא מסוים) הוא בורות. בורות היא השם שאנו קוראים לחוסר ידע מוחלט (כמו שדה בור שאין בו גידולים כלל). נהוג למשל לומר שההפך מאהבה זו שנאה, אך הייתי אומר שהעדר אהבה זו אדישות. וכמו הדעת, כך גם לגבי רוע. אומר הרמב"ם (שם): "...כל מה שהוא רע ביחס לנמצא כלשהו (במקור "נמצא מן הנמצאים"), הוא... ...העדר של מצב טוב..". לכן ניתן לומר משפט כללי שהרעות כולן הֶעְדֵרִים". 

כל רוע יסודו בהעדר כלשהו.

בספר יהושע (י"ז י"ח) מופיע שרש ברא בקשר ל"בירוא יער": כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ". זהו שרש "ברא". מעצם כריתת עצי היער נוצר שטח ריק. קרחת היער היא מקום פנוי ביער, שנוצר בהעדר העצים. לכן אומר הרמב"ם, "ישעיהו הנביא לא אומר יוצר אור ויוצר חושך או עושה שלום ועושה רע". חושך ורוע לא שויכו ליצירה ולעשיה, אלא כתב עליהם "בריאה". כמו בירוא היער, שהוא השטח הריק שמתהווה מעצם כריתת העצים, כך גם החושך וגם הרע הם תוצאה של העדר, של חיסרון, ולא יצירה או עשיה, כפי שראינו, ולכן, נאמר עליהם שם "בריאה". מובן, שעקרון זה קשור גם לבריאה שב"בראשית ברא אלקים". למבט עמוק יותר על הפסוק הראשון ב"בראשית" ראו נא כאן.

אם כך ולסיכום: ישנו הבדל בין הפכים המחייבים פעולה- בעצם כלשהו, במרחב או במצב כלשהו כמו הפניה ימינה או שמאלה שהזכרנו, לבין המצב שנוצר מאליו כאשר נעלמת תכונה מסוימת כמו עיוורון, בורות, וגם רוע.  

הרוע הוא ביסודו תוצאה של חסרון הטוב. הטוב הופך חסר בגלל העדר ידיעה, בגלל בורות. אם אדם שאינו יודע לנהוג יכנס לרכב ויתחיל לנסוע בפראות, הוא יפגע באנשים רבים בדרכו ואפילו בחומרה. ובסופו של דבר גם בעצמו.

בפרק י"א (שם) כותב הרמב"ם: "כן כיתות בני האדם: כל איש לפי מידת בורותו יעשה לעצמו ולזולתו רעות גדולות המתייחסות לפרטי המין האנושי".

עמדנו על כך שיסוד הרע הוא בהיעדרות הטוב. מהם מיני הרע שקיימים? הרמב"ם מונה שלשה (שם, פרק י"ב).

המין הראשון: רעות הפוגעות באדם מטבע המציאות

מסופר על אישה מסכנה שילדה חלה במחלה חשוכת מרפא, ונכנסה לרבי מלובביץ' לבקש ממנו שיתפלל עבורה. הרבי לא הסכים. הוא אמר לה שקודם הוא רוצה לשאול אותה שאלה. וזאת היתה שאלתו: האם את מוכנה לקבל את זה שיתכן שרצון ה' הוא שהילד ילך לעולמו? האשה שתקה ולא היתה מוכנה לענות. הוא שאל אותה פעם נוספת: האם את מוכנה לקבל את זה שמות הילד הוא רצון ה'? שוב לא ענתה האישה. הרב שאל שוב. ובפעם השלישית, הנהנה האישה בראשה וענתה שהיא מוכנה, ואם זה רצון ה' אז היא מקבלת. אם כך אמר לה הרב—אז עכשיו אפשר להתחיל להתפלל.

מלמד הרמב"ם שהמין הראשון מן הרעות הפוגעות באדם, הוא רע שפוגע באדם מ"צד היותו בעל חומר". כלומר, מעצם כך שגופנו הוא היבט בכלל התהליכים הטבעיים והמתמידים, להם אנו קוראים "טבע". כאשר יש שריפת יערות טבעית, או כאשר כוכב בגלקסיה רחוקה מתפוצץ, או כאשר שרשרת המזון מחייבת טרף של חיות שהם חוליה חלשה בשרשרת, איננו מלינים על כך וקובעים שזה רע, אלא מקבלים את זה כחלק מההנהגה.

זהו הטבע. ובלשון תורנית- התמדת התהליכים הטבעיים והחכמה הניכרת מהם, הם בחזקת רצונו ודברו המתמיד של ה'. זה לא תלוי בנו, זה מתחדש לנו- ועימנו בכל עת, וזה חלק ממה שאנו קוראים לו "דבר ה'". "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, וכו'..... "והכל", אומרת המשנה קודם לכן- "לפי החשבון" (אבות ד', כ"ב). או כפי לשון התורה: "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד').

ובכלל הדברים, אומר הרמב"ם נטבע גם "שיש ופוגעים בכמה בני אדם מומים ושיתוקים מטבע ברייתם, בגוף וגם בנפש". אבל "עם זה אתה מוצא שהרעות מהמין הזה החלות בבני האדם מועטות מאד ואינן קורות אלא לעתים נדירות. כי אתה מוצא שנולדים אלפי בני אדם בבריאות מירבית, ובעל מום נולד כחריג בלבד". 

טבע המציאות הוא מה שהוא. זה מה שזה. זה רצונו המתמיד. עניין המומים, או הפגמים המולדים, או מחלות שמתפתחות כתוצאה מטבע החומר, הם חלק הכרחי מתהליכי התהוות וכיליון שהכרחיים בטבע. זו ההנהגה המתמידה.

ובכל זאת-- אז מה קורה כשחלילה נולד ילד עם מחלה או מום (שלא נדע)? פשוט צריך להתייאש? הלא הגמרא בברכות (י', א') אומרת "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". התשובה מצויה בדברי הרמב"ן במקומות רבים, ומובעת בין היתר במשפטו המפורסם "והטבע איננו מנהיג". אמנם תהליכי הטבע מתמידים וקבועים בחזקת "חוק נתן ולא יעבור". אך זו הנהגה אלוקית, ולא דטרמיניזם עיוור, והטבע איננו מנהיג, איננו ראשוני, כי אם ביטוי מתמיד של רצון ה' כפי שאמרנו, ויש ללמוד לקבל את הטבע ככזה- כרצון ה'.

כשאנחנו אומרים "בדרך הטבע" עלינו לזכור את דבריו החדים של הרב דסלר: "שאין הטבע אלא נס שהורגלנו בו", ולא לבצע מעין הפרדה של שתי רשויות.

וזה המסר של הרב מלובביץ' לאישה בסיפור בו פתחנו. ראשית עליך לקבל את דרך ההנהגה, ובמקרה זה את החסר הטבעי שיצר את המחלה כרצונו ית'. ומתוך קבלה מלאה כזו- אז אפשר להתחיל להתפלל, להפנים הכרה זו, להודות בה, ולבקש ממי שהן התהליכים המתמידים, והן הרפואה שלו, שהדברים ישתנו לטובה בעתיד. וכפי שבחסר טבעי יפה כוחה של התפילה, אז כמובן שיפה כוחה באותה מידה בשני המינים האחרים של הרוע, אלה המשויכים לבני האדם.

המין השני (השלישי ברמב"ם) של הרעות: מה שהאדם עושה לעצמו

(בספרו, מונה הרמב"ם מין זה של הרעות כשלישי, אך לצרכי מאמרנו נהפך הסדר)

המין הבא של הרעות הוא הרעה שהאדם מעולל לעצמו. "וזה הרוב". אדם מעשן 40 שנה וחוטף סרטן ריאות, או מזיק לעצמו באכילת סוכר במשך זמן רב. במעשיו הוא הוציא מהכח אל הפועל תכונה מסוימת של החומר שלא היתה בהכרח יוצאת באופן אחר. המעשן שלנו, שלא היה לו פגם מולד כלשהו (הרעות מהמין הראשון), יגיע לרופא עם הצטברות פיח רב שנים שהוביל לסרטן קשה ועם סיגריה ביד.

כותב הרמב"ם: "מין זה נובע מהמידות המגונות כולן: כוונתי ללהיטות לאכילה, לשתיה, ולעוד תאוות, והעיסוק בהן בכמות מופרזת או בקלקול סדר, או בקלקול איכות המזונות. זאת היא סיבה לכל המחלות והמומים הגופניים והנפשיים" (שוב, שימו לב שאינו מתייחס כאן למומים מולדים שכן לכך התייחס במין הראשון). באשר למחלות הגוף זה ברור.

ויש אשר חולאים בנפש אף הם כך. הן כתוצאה של שינויים בגוף שמשפיעים על הנפש, או במקרים של הזנחה של נושאים חשובים לנפש כמו חינוך או זוגיות ואהבה או לימוד, או חברויות קרובות במשך זמן ארוך, או במקרים של חוויות קשות חלילה. בכל אלה עלול אז דבר להוביל לדבר, וייווצר לדוגמא-- עצב גדול, כי הנפש לא תימלא. הבחינה השנייה היא שהנפש תרצה דברים שאינם הכרחיים ותתרגל אליהם, ותהפוך חולה כתוצאה מהעדרם, וזה יכול להיות דבר שאין בו סוף.

כותב הרמב"ם: "בשל הרעות ממין זה משוועים (סובלים) בני האדם כולם. זהו מה שאין אתה מוצא מי שאינו פושע בו כלפי עצמו, להוציא מעטים". ועל זה נאמר "מידכם היתה זאת לכם" (מלאכי א', ט'), ושלמה אמר "משחית נפשו, הוא יעשנה" (משלי ו', ל"ב), וכן "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו" (משלי י"ט ג'). ועוד מה שאמר שלמה בקהלת: "...ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה ביקשו חִשבונות רבים (קהלת, ז, כ"ט). המחשבות הללו הם שהשליטו עליהם את הרעות האלה". 

המין השלישי (השני ברמב"ם): מה שפוגעים בני אדם זה בזה

בספר "עובדתיות" (הוצאת מטר, 2022), טבע המחבר, הנס רוסלינג מושג אותו הוא מכנה "אינסטינקט הפחד", שמתייחס לצריכת המידע בעידן תקשורת מפותחת. צריכת המידע וקצב האירועים בימינו הם עצומים: "לאיש מאיתנו אין יכולת מנטלית מספקת לצרוך את כל המידע הקיים. השאלה היא תמיד איזה חלק אנו מעבדים, ואיך הוא נבחר? ומאיזה חלק אנחנו מתעלמים? סוג המידע שקרוב לוודאי נעבד הוא סיפורים: מידע שנשמע דרמטי. התקשורת בת ימינו "לא יכולה" לבזבז זמן על סיפורים שלא יעברו את הפילטרים שלנו".

הנושאים שיעברו לא יהיו "חדשות טובות" ושגרתיות, אלא דרמטיות ומזעזעות כגון רעידות אדמה, מלחמות, פליטים, מגיפות, דלקות, שיטפונות ועוד. האירועים הלא רגילים שהתקשורת מראה לנו כל הזמן מציירים תמונות בראשנו. אם לא ניזהר מאד, אנחנו נאמין שהלא רגיל הוא הרגיל. כך נראה העולם. לכך קורא המחבר כאמור: "אינסטינקט הפחד". אלה הם הפחדים שיש לנו נטיה טבעית אליהם: פחדים מפגיעה גופנית, אלימות של בני אדם ובע"ח, פשעים, טרור, אבדן חופש, חשש מפגיעה במעמד חברתי, וגם כאלה הפונים לרגשות.

"אינסטינקט הפחד" מזיק לרובנו שכן הוא מעוות את תפישת העולם שלנו. גם זה עניין אוניברסלי, וגם בישראל הוא קיים בכל פינה וללא הבחנה מגזרית. התקשורת, המנהיגים וגם העסקנים, לא עומדים בפיתוי להתחבר אל אינסטינקט הפחד, שהוא "דרך קלה מאד למשוך את תשומת ליבנו" (שם). זה נכון בימים כתיקונם, וקל וחומר בימים קשים יותר.

830 שנים קודם לכן, כותב הרמב"ם למעשה, שהעיקרון הזה, היה נכון מאז ומעולם, וזו לשונו (שם, י"ב): "המין השני של הרעות הוא מה שפוגעים בני האדם זה בזה. כגון שהם משתלטים זה על זה. רעות אלה רבות מן הרעות מן המין הראשון....עם זאת בשום עיר בעולם כולו לא יימצא אופן זה של רע נפוץ ותדיר בין אנשיה כלל. אדרבה מציאותו אף היא מועטת. כגון שיארוב אדם לרעהו וירצח אותו או ישדוד אותו בלילה". והוא מתייחס גם למצב של מלחמה: "רק במלחמות גדולות, אופן זה של רע יכלול ציבור גדול ואף זה אינו תדיר על פני כל הארץ".  

למרבה הצער, אנו בעיצומה של מלחמה קשה וארוכה שנכפתה עלינו לפני כ8.5 חדשים, ושסופה אינו נראה באופק. רוע החמאס והמפלצת האנטישמית הם שיקוף של "חשבונות רבים" וטעויות רבות שהחלו לפני שנים רבות מאד, והתפתחו מאז והושרשו בחלקים רחבים בעולם, מחכים להזדמנות להראות את פניהם.

במקרה של האיסלאם הג'יהדיסטי, עוד מימי מוחמד ואחר כך "המווחאדין" שפעלו בתחילת ה1000 הקודם לאורך מאות שנים, נעלם מעט טוב שעוד אפיין כמה מחכמי האיסלם בראשית דרכו, והעדר הטוב הוביל להיווצרותה של תרבות פראי אדם, כפי שחזתה התורה עוד מימי ישמעאל.

גם בישראל היו סימנים לבעיה אפשרית גדולה עוד ממאורעות שהחלו בתחילת המאה ה20, בואכה מאורעות תרפ"ט עובר כ65 שנים לתוצאות תהליך אוסלו. תפישות רעות של העדר רוחב דעת ומלאות דמיונות אוטופיים, שהביאו בסופו של דבר לצמיחתה של מפלצת טרור מתעצמת, כמה קילומטרים מכאן. לכך התווספו לאורך שנים רבות, תהליכים ארוכים של טעויות, התעלמות, גאווה, סתימת פיות ושקר, וכך המשיכו ונבנו, שלב אחר שלב. ונוצר מצב מורכב ומסובך שקשה עד לא אפשרי לפתרו. ממש כמו אותו מעשן כבד שהזכרנו, שמגיע לרופא עם סרטן ריאות מתקדם, שקשה עד לא אפשרי לרפאו, ועם סיגריה ביד, ואז גם מלין כלפי שמיא. אז "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו"?

וכמו בג'ונגל, כך גם במלחמה זו, כשהטורף מזהה חולשה ומריח דם, אז הוא תוקף. חולשה של רעיונות והעדר חזון ("בהעדר חזון יפרע עם"), חולשה בהעדר מנהיגות, וחולשה פנימית בהעדר שלום בינינו, כלומר כתוצאה ממחלוקות בין כולם לכולם,  ואז "אוי לרשע וממילא גם אוי לשכנו"? ועתה המעשן כבר זקוק לנס.

לזה כיוונו חז"ל באומרם "שאין דבר רע יורד מלמעלה". הרוע הוא תוצאה של העדר טוב, של העדר דעת, של בורות. ההעדר מאפשר לפוטנציאל של עיוות לצאת מהכוח אל הפועל. לולא העדר הדעת "כאן למטה", לולא החשבונות הרבים על היושר, לא היה בא הרוע לידי קיום כלל.

וזו לשון הרמב"ם (פרק י'):

"אחרי הקדמות אלה ידוע בוודאות שאין לומר בשום אופן שהאל יתגדל ויתרומם עושה רע בעצם, כוונתי שהוא יתעלה יתכוון בכוונה ראשונית לעשות רע. זה אינו אפשרי. אלא מעשיו יתעלה כולם טוב צרוף. כי הוא אינו עושה אלא מציאות וכל מציאות היא טוב. הרעות (הן) כולן העדרים....עשיית האל כולה טוב, מכיוון שהיא מציאות, (כלומר, זהו רצונו) לכן אומר הספר אשר האיר את מחשכי העולם "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

מעט מן האור מגרש הרבה מהחושך

אז אנחנו ניצבים במצב ביש. ומה נעשה? גם הרופא אליו מגיע החולה עם הסיגריה ביד, עומד בפני אתגר מורכב. אלא שראשית עלינו לעשות סדר, ולפנות בחזרה אל היסודות. אל הדברים שהם התשובה ל"העדר" הזה, אל המחשבה והמעשה שימלאו את ההעדר. זה יסוד התשובה לרוע.

ליחידים רבים נעשו ניסים גדולים ב7 באוקטובר, ובימים שחלפו מאז, ולרבים לא. אין לנו ידע להבין את החשבונות כאן, ונצטווינו שלא לסמוך על הנס. אבל יש לנו כלים ב"ה לנסות ולהרחיב את הדעת כמיטב יכולתנו, בניסיון לעמוד על התהליכים המעורבים כאן ולהבינם.

כותב הרמב"ם: "המעולים החכמים יודעים את חוכמת המציאות הזאת ומבינים אותה, כמו שאמר דוד: "כל ארחות ה' חסד ואמת, לנצרי בריתו ועדותיו (תהלים כ"ה י'). הוא (דוד) אומר, שאלה אשר שמרו את טבע המציאות ואת מטלות התורה וידעו את תכלית שניהם, התברר להם טעם החסד והאמת בכול". ואם הבורות וחוסר הדעת היו ההעדר, אזי ממשיך הרמב"ם "הציבו להם כמטרה את מה שהיתה הכוונה האלוקית שלמענה נבראו- והיא ההשגה". הדעת שאנו קונים, וזיכרון דברי התורה "אל אמונה ואין עוול כי כל דרכיו משפט" (דברים ל"ב, ד').

ועוד אמר דוד המלך: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה ט'): כי הבאתנו לידי מציאות היא הטוב המוחלט". עצם זה שאנחנו כאן וחיים ונושמים וקיבלנו כלים לנסות ולרכוש דעת, זהו טוב וחסד גדול. ומתוך זווית רחבה זו נתבונן על מהות הרע. 

אז מה נעשה? ראשית אנו רואים שהרמב"ם קורא לשינוי תודעתי. ליחס נכון ישר וענוותני כלפי דבר ה' ורצונו. כלפי החוקים שטבע, המנגנונים והתהליכים המתמידים שהם בחזקת "חוק נתן ולא יעבור", וללא הפרדה כביכול לשתי רשויות כאמור.

ואם "ה' ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" אז יש לחזור ליושר.

ואם "איוולת אדם תסלף דרכו" אז יש להתבונן מהי איוולת זו, ומה גורם לה.

ואם ישנן זוועות המתרחשות כדברי התורה בפרשת כי תבוא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", אזי יש לברר מהו אותו "רב כל", ומהי אותה שמחה וטוב ללב. 

נחזור נא ליסודות, ותתחיל הארץ להימלא דעה כארץ לים מכסים. נעשה טוב ויתחיל הרוע להעלם מאליו כי הרע הוא מציאות ותוצאה של העדר. הוא עניין שאין לו קיום. תוספת הטוב גורמת לרוע לקרוס לתוך עצמו.

לראי"ה קוק יש מימרא התלויה על שולחני מזה שנים רבות, ולוואי ואזכה לקיימה. הוא אומר על סמך עקרון זה בדיוק.

"הצדיקים הטהורים:

אינם קובלים על החושך- אלא מוסיפים אור.

אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה.

אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה

החכמה העיונית והמעשית, ובניין הבית היהודי והחינוך שבו על יסודות איתנים, הם מסודות המשכיותו ונצחיותו של העם היהודי ושבזכותם התנפצו לרגליו כל האימפריות הגדולות וכל הרוצחים והאנסים הקטנים. ובע"ה ימשיך להתנפץ כל העדר של טוב, כל העדר וחוסר דעת, כל בורות איומה שהשתרשה והפכה למוטציה של רוע ורשע.

הנביא ישעיהו (ל"ג, ו') כותב: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו". האמונה החכמה לאורך כל הדורות היא חוסנו של עם ישראל ומקור ישועתו, וגם יסודות החכמה והדעת האישיים והציבוריים שלנו. וזה גם הפסוק שדרשו חז"ל לסמל את הש"ס על סדריו. והאוצר, היסוד העמוק, והטמון, הוא הראיה הנכוחה והרחבה, שהיא גם המצווה המתמידה, הלא היא היראה במובן של AWE, של השתאות מהפלא הגדול שסביבנו בכל עת. וזו יראת הרוממות.

יה"ר שנזכה לראות את הרוע, שהוא כלשון הרש"ר הירש זצ"ל עניין רעוע מלכתחילה, כולו העדר, שקר בלי רגלים, מתנפץ וקורס אל תוך עצמו במהרה, ושישוב השלום לארץ, ושיחזרו החטופים, ויחזרו החיילים לבתיהם, ושייעלמו המחלוקות מכל חלקי העם, וייראה החוסן, ותזהר האמת מירושלים, ושיהיה לכל אחד מאיתנו שלום בנפשו, כדברי המשנה בסוף הש"ס במסכת עוקצין, עליה דיברנו ארוכות בשבת האחרונה: "לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים כט, יא), יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". 

[#112]