סולם האדם: תשעה כללים בראש דברים

[דברים] במאמר זה ננסה ננסה לשקף ולבאר פירוש יפיפה של "אור החיים" לפסוק הראשון בספר "דברים" ועל פיו רמוזים כלל הרעיונות שמבקש משה להעביר בנאומיו בספר, מבעד לתשעה עקרונות, ומיד בפתיחה, ועוד בטרם אמר דבר מה.

בהקדמתו לספר "דברים" כותב הרמב"ן בין היתר את הדברים הבאים: "הספר הזה ענינו ידוע, שהוא "משנה התורה", יבאר בו משה רבינו עליו השלום לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל". על פי מנין "ספר החינוך" כולל ספר דברים 199 מתוך 613 מצוות.

הרמב"ן מדגיש שכל המצוות שהעביר משה בכלל דבריו "..כבר נאמרו לו כולם בסיני, או באהל מועד בשנה הראשונה, קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה (פסוקים כגון), "וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל", או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" מצוה פלונית. אבל לא נכתבו המצוות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים, כי אולי לא נהגו באותן המצוות רק בארץ...".

ספר דברים פותח בפסוק הבא: "אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר(1) הַיַּרְדֵּ֑ן(2) בַּמִּדְבָּ֡ר(3) בָּֽעֲרָבָה֩(4) מ֨וֹל ס֜וּף(5) בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל(6)וְלָבָ֥ן(7) וַחֲצֵרֹ֖ת(8) וְדִ֥י זָהָֽב(9)".

הרב חיים בן עטר (ה'תנו 1696-ה'תק"ג 1743) בעל פירוש "אור החיים" על התורה, מתמצת על דרך הרמז תשעה עקרונות הנשקפים כולם כבר בפסוק הראשון של הספר, והמלמדים לשיטתו על כלל דברי משה שיבואו, להדרכת כל הולך בתורת ה'.

לעיל, הדגשנו ומספרנו (1-9) כל אחד מהם, ונבקש לעמוד עליהם להלן.

כותב "אור החיים" כך: "לימד משה כללות יראת ה' ומידות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה', והם מידות תשעה":

1. "בְּעֵ֖בֶר" מרמז על הדרכת משה לזכור את ייחודיותו של אברהם אבינו "העברי", שעמד כדברי חז"ל "מעבר אחד" וכל העולם כולו "מהעבר השני". כותב "אור החיים" ברמזו הראשון: "שיהיה לוקח מדתו של אברהם, כדכתיב (בראשית י"ד, י"ג), אברם העברי, והוא מה שרמז באומרו "בעבר". אברהם עמד יחידי מול לחצים חברתיים ורעיוניים עצומים, ותוך סיכון חייו. ערכים רבים ניתן ללמוד מהמתואר על אברהם אבינו, להיות כל אחד כמגדלור מאיר טוב: אברהם היה מנהיג, הוגה דעות מקורי שעמד על האמת מדעתו לאחר תהליך ארוך מול אינסוף מכשולים. בקשת האמת היתה בראש מענייניו, לבדו מול רבים. תחושת הצדק וסמיכתו על שיפוטו ושיקול דעתו הובילוהו לדיון נבואי מרתק עם אלוקים על השמדת סדום. אברהם אבינו העברי הנהיג בצוותא עם נאוַת ביתו שרה אימנו, את ביתו ותלמידיו, והיה בעל חסד ואוהב אדם. זה האב שלנו ואנו תולדותיו, ואלה ערכים שהם משאת נפש.

2. "הירדן": כותב הרב בן עטר: "שיהיה מרדות בליבו תמיד, כאומרם ז"ל (ברכות ז', א')- טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקויות, והוא מה שרמז באומרו "הירדן". על האדם לשמור על נפש נכוחה וערה, המבקשת ומסתגלת להתבונן עמוקות על הנעשה סביבה, להעריך ולבקר, לבנות ולפרק. בנייני ידע וחכמה נבנים רק מבעד לרצון לדעת, המפרק לעתים ידיעות קודמות, ו/או מוסיף עליהן.

על הנפש להוסיף במסעה ל"דעת" כל ימי האדם בחלדו, לבקש אחר קנה מידה מתרחב והולך, וכמו אברהם לעמוד באומץ שיש ויתבטא ב"מרידה" וביקורת על עקרונות הנתפשים לפעמים כמובנים מאליהם, זאת עד אשר בוחנים אותם לאשורם. היהודי הציב תמיד אתגר לסביבתו, וכל ימי לימודיו בבתי מדרשות מבוססים, כאשר נעשים בבריאות, על הצבת קושיה שתבחן את הנתון לו, שתאתגר את נכונותו, ותבדקו עוד ושוב. ענין זה אינו אפשרי, כדברי אור החיים, ללא ש"יהיה מרדות בלבו תמיד".

3. "במדבר": (המִדְבַּר מרמז על) "מידת הענוה, כאומרם ז"ל (נדרים נ"ה, עירובין נ"ד)- לעולם ישים אדם עצמו כמדבר...". מכל תכונותיו מציינת התורה את תכונתו הבולטת ביותר של משה כ"ענוה" ככתוב (במדבר י"ב ג') "וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה". הערנו פעמים רבות בעבר שיסוד "ענוה" הוא ב"הענות" "לקריאה" שקדמה לה, בחכמה הנרכשת אט אט בבקשת הנכון לכל הקשר כהוויתו ואמיתתו. בקשת "ענוה" כזו היא למעשה "הענות" ל"דבר ה'". העושה כן, מממש בכך את מלוא קומת ה"איש" שבו, הגם ש"ממעט עצמו" כביכול אל מול צווי אמיתת המציאות. "האיש משה" היה "ענו" גם במלחמותיו, גם בעמידתו האמיצה מול פרעה, וגם בלימודו, בשפיטותיו את העם, ובכלל מנהיגותו. יהי רצון שנבקש גם אנחנו תמיד את האמת על פי הקשרה, בהתאם לנוכחותה ונכונותה בכל מצב ומצב.

4. "בערבה": ואכן, אין על הענוה להיות מובעת מבעד ל"פחיתות", אלא שעל הענו לדעת שישנם פעמים בהם יש להוכיח גם אנשים גדולים, באם עשו עוול, ולא לחשוש מלעשות כן, שהרי, וכפי שהבענו בקצרה מעלה, זהו הדבר הנכון. כשעושים זאת, יש כמובן לעשות כן בטוב טעם, בערבות ובנעימות על פי ההקשר. וכך כותב: "שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עוון אם יראה איש עובר פי ה' (שלא יפחד ויתלה את פחדו בענוותנותו- אי"ל) ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות (בנעימות- אי"ל), והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה (שיפחד מלהוכיח-אי"ל) בענין זה".

5. "מול סוף": שומה על האדם לזכור תמיד את יום המיתה, שלא ניתן לדעת את זמנו, ושמטבעם של החיים להסתיים ביום מן הימים. משכך, יש לאדם להוסיף לענוותנותו וללמוד לנצל את הזמן שבידו כמיטב יכולתו, לקיים את מהות האדם שבו, ולהתעלות בסולמות של מעש ודעת. כותב אור החיים: "מאמר התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לדבר עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד לפני מותך"... שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו".

6. "בין פארן ובין תופל": על האדם לחפש בעבודתו את שביל הזהב בין שתי מידות מנוגדות ולמצוא את נקודת האיזון בחייו בכל ענין וענין. כך גם לגבי שמחה מחד ודאגה מאידך. מצד אחד יש להיות שמחים בחלקנו, ולזכור את שנאמר בפרשת "כי תבוא", שיש לעבוד-לחיות יום יום, מתוך מגמה ומיקוד של "שמחה וטוב לבב מרב כל", וזה עצמו הוא "פאר" המובע במילה "פארן". ומצד שני, יש להיות מודע היטב לעשיית הנכון, ולדאוג להמשיך כל ימינו להקפיד על כיוון עליה ועשיה נכונים. תחושת הדאגה יוצרת בתורה סוג של "מרירות- תפלות בלב, שראויה בהקשר זה. וכך כותב "אור החיים": "מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וזו לשונו: "הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות".

7. "ולבן": על האדם להתאמן ביושרו וטהרת ליבו שישאר לבן ונקי מכל מחלוקת שאינה ראויה, משנאה, קנאה, תחרות ומשטמה. וכך כותב הרב בן עטר: "שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור ברא לי...", וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתייחס לטהרת כינוי זה של לבן"

8. "וחצרת": מבעד ללימוד התורה מפתח האדם קנה מידה נכון להדרכת מחשבותיו, ליבו ומעשיו. על הלימוד להיות רציני וקבוע וביישוב הדעת, כדי שימשך רצף שימלא בסופו של דבר את אוהלו של האדם-פנימיותו וכלל הוויתו. וכך כותב: "תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו, דכתיב (בראשית כ"ה כ"ז) יושב אהלים. לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות".

9. "ודי זהב": הרדיפה אחר מותרות, מסיחה פעמים רבות את דעת האדם מהעיקר, ומבלבלת את שמחתו ועצבו. המְשיכה לקנין הבא, והבא אחריו, מחנכת ומרגילה במחשבה מזיקה, שמה שיש עכשיו לא מספיק טוב. "אהבת המוּכַּר" הופכת קשה יותר והעיניים ועימם הרצון רצים מהפְנים אל החוץ. ואיזהו עשיר? השמח בחלקו. כותב "אור החיים: "שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאוות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים".

תמונה יפיפייה מתבהרת מהכוונת התורה וכהכנה לסדרת נאומי משה לבני ישראל ערב כניסתם לארץ. יה"ר שנזכה להמשיך ולהשכיל את הכוונת חכמת התורה להמשך עלייתנו בשמחה ובטוב לבב מרב כל.

[#77]