מה נשתנה? מחשבות ראשונות על הטבח בעוטף עזה

לפני כחודש התעוררנו כולנו לטרגדיה שהחלה בטבח הנוראי בעוטף עזה, ונמשכת עד רגעים אלה (א' כסלו תשפ"ד, 14.11.23) במלחמה, ובשבר וכאב הלב המקיפים אותה. האירועים הקשים הביאו רבים לשאול שאלות כגון מה תשנה בנו הטלטלה שעברנו כחברה? מהם הדברים שעשויים להשתנות בי כיחיד בעקבות האירועים הנוראיים בשבת שמחת תורה תשפ"ד? 

ברוח זו, הדברים הבאים אינם עוסקים בביטחון, בגאו-פוליטיקה, בתרבויות עמי הסביבה או באסטרטגיה פוליטית, שהם כולם נושאים חשובים במקומם, כי אם אך בניסיון ראשוני ואישי, להתבוננות פנימית, וכן על המתודה שיתכן וכדאי לנקוט כשמתבוננים על האסון.

הרהורים בנסיבות האירוע: "תשובה ותפילה וצדקה" מעבירין?

ישנן ועוד יהיו מחשבות רבות על הנסיבות (לא סיבות, שכן איננו יודעים את הסיבות) שמסובבות את האירוע הזה. אני חושב על כך רבות.

הנסיבה הראשונה המנקרת בי קשורה ל"ימים הנוראים", כאשר במהלך השבועות שקדמו לטרגדיה, נכנסנו לבתי הכנסיות והכרזנו בקול את הנוסח שהוא מהמאפיינים הבולטים של התפילה הציבורית סביב תחילת השנה: "תשובה ותפילה וצדקה- מעבירין את רוע הגזירה". היות האסון בסמוך כל כך לעשרת ימי תשובה, וביום האחרון של החג, הדגימו בעליל שרוע הגזירה לא עבר. 

זו נקודה ראשונה שבולטת עבורי להגות בה.

למשפחתי אני נוהג לומר במהלך השנים בתקופה הזו, שלמעשה בנוסחה העתיקה הזו מוצגים לנו שלשה יסודות שהם הבסיס לעליית האדם והשתפרותו, ושמצביעים ומכוונים אותנו כלפי הגישה שעלינו לקחת מכאן ולהמשך הדרך. 

"תשובה"

ב"תשובה אין כוונתי למושג השגור של "חזרה בתשובה", אלא לרעיון המונח בבסיס המושג.

שורש המושג "תשובה" בעברית הוא "שוב". יסוד פעולה התשובה היא "שיבה".

תשובה היא מאמץ האדם לשוב ולבחון את הנחות היסוד שלו בנושא זה או אחר, והתחייבות לתהליך של שינוי. שיבה להנחות יסוד בנושא מסוים מניחה בהכרח תהליך חשיבה, ושניהם הכרחיים אחרי אסון מזעזע כזה.

בימים אלה אני שואל את עצמי מדי פעם, ברגעים של שלוה שאלות כגון:

• מה חשבתי קודם ומה השתנה? ומדוע הוא השתנה?

• מה ראוי שישתנה בי?

• מה היו המניעים לגבי נושא נתון, כגון המניעים להחזיק בדעה מסוימת או לפעול פעולה כלשהי? מהם עכשיו? האם השתנו?

• איך אם כך אני יכול לשפר דעה או מחשבה שנקטתי בה עד עכשיו כאשר אני בוחן שוב את הנחות היסוד שלי?

על פי הנ"ל מניחה תשובה גם דבקות במידת האמת ונאמנות לה. כי הרי תהליך זה- באם לא נבלף לעצמנו, זוקק כנות וכמובן גם אומץ. במחשבת היהדות, כל תהליך כזה של שאיפה להבנת אמיתות חדשות והרחבת דעת, הוא ביטוי לעליה בעבודת ה'. אבל גם בשפה שאינה תורנית, עקרונות אלה נכונים לכל אדם באשר הוא אדם. המושג הראשון בקריאה קורא לנו לבדוק את עצמנו, את הנחות היסוד שלנו, ולהתחייב לתהליך של שינוי.  

"ותפילה"

רבים הם מרכיבי התפילה, ועמוקה היא משמעותה, וננסה על פי דרכנו לנסות ולזהות כמה מיסודותיה. אין הכוונה כאן להתחייב לומר טוב יותר את נוסח התפילה השגור, אלא לנסות ולהיזכר בכמה מהנחות היסוד המשתקפות מעצם כך שאדם מתפלל.

מסופר על אישה שניגשה לרבי מלובביץ' בבכיות ובתחנונים וביקשה ממנו שיתפלל עבור בנה שחלה במחלה קשה שהיה ספק רב אם יקום ממנה.

הרבי סירב, ואמר לה, קודם כל אני רוצה לשאול אותך שאלה:

ואם בנך ימות- את מוכנה לקבל שזה רצון ה'?

האישה בכתה וסירבה לענות.

הרב הקשה שוב ושאל: ואם הוא ימות את מוכנה לקבל שזה רצון ה'?

לבסוף הנהנה האישה המסכנה בראשה ואמרה: באם זה רצון ה'- אקבל.

אם כך, אמר לה הרב, אז עכשיו אפשר להתחיל להתפלל.  

מעצם זה שאדם מייחל למשהו, כגון שילדיו יהיו בריאים, שהחיילים לא ייפגעו, שנצא מהמצב המזופת הזה במצב משופר, והכל בייחול נושא לשון עתיד, הוא למעשה מודה על האמת- שאינו יודע מה יוליד יום. בעצם הייחול מכיר האדם בכך שהדברים אינם תלויים בו, ושמתוך הכרה זו הוא מייחל, אם בעלמא, ואם מ"מזמן הזימונים" (תהא אשר תהא הדרך בה הוא תופש את אלוקים) לעתיד טוב יותר.

עצם התפילה או הייחול מניחים סוג של "כניעה", ושחרור "שליטה" שמצד האמת הכרחיים לפני כל נקיטת דרך, או פעולה. ישנה כאן הודאה והכרה בכך שאמנם, הגם שברצוני להשתדל כמיטב הכרתי, הרי שהן עצם האפשרות לכך, והן כמובן תוצאות ההשתדלות, אינם באמת בידי. אדם מכוון לתוצאה עתידית, ונוקט בפעולה לשם כך, אך התוצאה עצמה ברגע הבא, לעולם אינה תלויה בו.

בעצם התפילה והייחול אני מודה שאני מכיר ויודע את מקומי כ"משני" וכ"נברא". מסתתרת כאן הודאה באמיתה חשובה, שאנחנו לפעמים שוכחים בתוך ה"כחי ועוצם ידי שלנו". מכאן שחלק גדול בעצם התפילה הוא חזרה אימון והפנמה של ערכים ששוכחים במהירות התפילה השגורה, או שקשה לדייק בהם במרוצת החיים וביום יום.

אכן כותב הרש"ר הירש בהקשר זה, ששורש "פלל" זהה אטימולוגית לשרש "בלל" כמו "בלילת העיסה"- ובהקשר דברינו- כאשר מתמקדים שוב ושוב, "מסדרים את הראש", נזכרים במקומנו ומצטרפת (נבללת) שוב הכרה במקומנו לסט הערכים הקיים כבר.

היבט נוסף של התפילה היא גם ההודיה: הודיה על מה שיש לנו, על הטוב ועל העולם ועל כל המקיף אותנו. וממילא גם בהודיה ישנה הכרה שהנתון לנו אינו מובן מאליו, וישנו תהליך הפנמה של שמחה בחלקנו. רק מתוך כל אלה, וכסיפור הרבי מלובביץ' והאישה עימו פתחנו, ראויים לבוא בקשה וייחול ותחינה לעתיד טוב יותר, מתוך הכרה אותה שבים ומפנימים ש"לא כחי ועוצם ידי עושה לי את החיל הזה", ולכן משליך יהבו אל ה', ומפנים ו"בולל" נקודה זו בתוכו-שוב ושוב. תנועת התפילה היא ראשית לכל תנועה פנימה ל"בלילת הפנמה" המובילה להכרה חדשה ולצמיחה, ולא החוצה.

אם כך, המושג השני בקריאה מלמדנו להכיר את מקומנו, להיות ענווים, להודות על האמת, לעסוק בהתבוננות ובהפנמה, ולהודות על הטוב שיש לנו.

"וצדקה"

בעוד ששתי הקריאות הראשונות עוסקות בתהליך התפתחות פנימי בין אדם למקום, מלמדת עתה נוסחת חז"ל גישה עקרונית רצויה כלפי כל אדם ועניין.

אם חתמתי חוזה עם מישהו, הרי שמן הדין והצדק שאקיימו. אך משמעותה העקרונית של "צדקה" (לשון נקבה של "צדק") היא הקצאת משאבים חסרים במצב כלשהו (לעני, לצרכי המלחמה, להכנסת כלה, לצרכים נפשיים ועוד), אך לא כי ישנו "חיוב חוזי" וחובה בדין, כי אם באופן חירותי ומבוזר.

יפה להתבונן בשיטפון מעשי הצדקה והחסד שמלאו את הארץ אחרי ה7 לאוקטובר, ובסולידריות, תחושה של שותפות גורל והכרה גם בשותפות הייעוד שהשתקפו בשבועות האחרונים. וכך מתוך ה"לפנים משורת הדין" נבנה מעין "עולם חדש", כלומר מעין מציאות חדשה טוב יותר במובנים רבים ממה שהיה קודם לכן (ברובד החברתי).

לסיכום, אם נסתכל שוב על כלל המימרא הזו נראה שהיא קוראת לנו קריאה חשובה:

חז"ל מלמדים כל אחד את העקרונות לבניית אדם מתוקן וחברה מתוקנת. על האדם לחשב בנפשו את מצבו ומקומו באופן קבוע, כלומר וכפי שאמרנו, לבחון את יסודות הכרתו בעניין זה או אחר, להיות מודה על האמת באומץ, ומודה על מה שיש לו, להזכיר את התווך בין השתדלות לתוצאה ואת היותו "משני" ונברא. בשלב הבא ישאף להשפיע טוב מתוך עין טובה, רצון להיטיב, ולפנים משורת הדין. או אז, לא רק שבונה כך את עצמו שוב ושוב, אלא נוטל חלק, באם יעשו זאת אחרים עימו, בבניית חברת מופת נטולת אגו ותככים, נעדרת שנאת חינם, ונעדרת תיעוב כל מה שמוציא אותך מאיזור הנוחות שלך.

ולכן כל אלה מעבירין את רוע הגזירה, כי אלה הן ההכרות ששומה על כל אחד להפנים כיסוד לחייו.  זו היתה התזכורת כמה ימים לפני האסון הנורא, ובכל שנה.

תתארו לכם שישראל שלפני 7 באוקטובר היתה מלאה באנשים מכל המגזרים שהיו מתייחסים למציאות בענווה, בלי זיוף, בלי סתימת פיות, מתוך הנחה שהם יכולים לטעות, ושברגע הבא יכול להיות אחרת ממה שהורגלו, ביחס מכבד כלפי דברי האחר, בשפיטה לכף זכות, בענווה ובאהבה במקום שנאת חינם. 

נסיבות נוספות וכלל אחד

לאחרונה קראתי שני מאמרים בהם הזכירו הכותבים כלל יפה וחמקמק, שבכל התבוננות יש להשתדל "שלא להכות על החזה של חברך" (ובכך להמנע כמובן מלהכות על חזך שלך). אם נחזור לרגע לנסיבות (ושוב, לא סיבות, כי איננו יודעים את הסיבות) הסובבות את האירוע הטרגי הזה, ומתוך דגש על הכלל הנ"ל, נתייחס לדברים כך:

הרבה אנשים מדברים כיודעים כביכול את כל הסיבות לאירוע הנורא. שנאת חינם? הממשלה? ראש הממשלה? כחי ועוצם ידי? חטא הגאווה? סתימת פיות? חשיבה דוגמטית? התעלמות מהאמת וזיוף? שנאת הדת? החרדים? המתנחלים? אירוע השנאה ב"כל נדרי"? המסיבה ברעים עם פסל בודהה? השמאלנים? הימנים? רק ביבי? רק לא ביבי? המחבלים ברחו או דילגו על קיבוצים רק כי הם שומרי שבת? (עובדתית ישנם גם קיבוצים ומושבים שאינם שומרי שבת וגם כן לא נפגעו, שלא לדבר על השלכות נוראיות שמסתתרות בהצהרות מעין אלה, והמשכיל בעת ההיא ידום).

מאד קל לדבר על כל מה שנראה לנו כטעות וזיוף אצל אחרים, וגם ללימוד כזה יש מקום, כי אחרת לא נוכל להשתפר כחברה (אך ברמת המאקרו בלבד, וכמה שאפשר לא לגופו של אדם אלא לגופו של עניין, כי ליד נרצחים על קידוש ה', אף אחד לא יכול לעמוד או לפטפט). אבל בראש ובראשונה צריך להסתכל על כל השיעורים והמחשבות יהיו אשר יהיו-- אצלנו, על החזה שלנו, הן ברמה האישית והן ברובד החברתי. הדרך לעולם טוב יותר תמיד מתחילה בעבודת היחיד ומתפתחת משם, ולא להפך.

בסיבתיות פשוטה, רק אנחנו יכולים לנצח את עצמנו. אם ישנה חולשה פנימית, ואם שכחנו את חכמתנו עתיקת היומין, ובתוכה גם כמה מהעקרונות עליהם הרחבנו לעיל, אזי יתקוף האויב בסיבתיות פשוטה של ג'ונגל, ומתוך מורכבות אנושית שיכולה להביא אדם למצב שאפילו שם חיה אינו ראוי לו. ובעקרון הג'ונגל כאשר כל דאלים גבר, האכזר מריח דם ותוקף באכזריות.

אז הבה ולא נכה על החזה של חברנו. יש מספיק מקום להתבונן על החזה שלנו:

• היתה נסיבתיות של שנאת חינם במשך כמעט שנה ויותר? אז אם כך, האם אנחנו מוודאים שאצלנו אין את זה? כחברה (כל חברה שמישהו משתייך אליה) וכמובן ברמה האישית?

• היה זיוף של המציאות בקשר לחמאס ולכוונותיהם? המודיעין והקונספציה כשלו? יתכן מאד. אך כל אחד צריך לשאול: האם אני מזייף משהו מהאמת ומהמציאות כפי שאני מבינה? וללא פשרה? האם אני אומר "זה ראה וקדש" רק כי זה הודפס או נאמר איפשהו בעיתון או באולפנים או בספר? וגם על דברים שצורמים מאד בעליל? האם אני שומר על חשיבה ביקורתית? ולא משנה בשם מי נאמרו או הודפסו הדברים? האם אני מלמד לשוני לומר איני יודע? האם אני לכל הפחות משאיר ב"צריך עיון", אם איני מבין או איני מסכים, גם אם הדברים נאמרו בשם דרגה רמה בצבא, או תואר אקדמאי דגול, או בשם מגבעת ופראק? או כמו שאמרו חז"ל על המחויבות לשאול כל שאלה, גם אם קשה, וגם אם בלתי שגרתית: "תורה היא וללמוד אני צריך".

• היו גאווה ותפישה של כחי ו"עוצם הגדר/הטכנולוגיה והטנק" בצבא? נשאל- האם יש גאווה והתנשאות במגזר שלנו כלפי מגזרים אחרים (שוב, כל מגזר או קבוצת התייחסות שלא תהיה, בין אם חילוני או דתי, חרדי או מסורתי, ימני או שמאלני)? האם אני באופן אישי מתנשא כלפי הזולת?

• חשיבה דוגמטית וסתימת פיות? נעזוב את אנשי הצבא ו"הקונספציה שכשלה"-ונשאל האם אנחנו נוקטים כן בחברה שלנו? (כל אחד וקבוצת ההשתייכות שלו, כי לדאבון הלב, סתימת פיות רווחת היום בכל חברה וזרם). איפה אצלי קיים עניין זה?

• ישנה בעיית מנהיגות? האם אצלנו בחברה היא גם קיימת? ומה אתי? האם אני מנהיג את משפחתי כראוי? שהרי אנחנו עם של מנהיגים, שבעומק המחשבה, כל אדם הוא ראשית לכל מנהיג בביתו.

הטבח אירע ביום בו מסיימים את התורה ומתחילים אותה מחדש

ואם בנסיבות עסקינן, אז אולי העניין הנוקב ביותר שמהדהד בקרבי, הוא שהאסון הנורא הזה התרחש באותו יום בו עם ישראל מסיים את סבב הקריאה בתורה ומתחיל אותה מחדש. ובאותו יום נזרקנו נזופים לגיא צלמוות. והשאלות נוקבות.

הרש"ר הירש כותב על לימוד התורה באגרת י"ח בספרו "אגרות צפון" את הדברים הבאים:

"כל עצמותו של ישראל מיוסדת על התורה. היא בסיסו, היא תכליתו, ולשד החיים הנוזל בעורקיו. אם הכל בריא מבחינה זו, שוב אי אפשר שתדבק מחלה בישראל. אך אם חדרה המחלה כאן- לא יוכל ישראל להיות בריא ואיתן לעולם. לפיכך אין לך ליקוי של צורה בישראל, שאין מקורו בחטא מבחינת הבנת התורה, או שלמצער התקיים ליקוי זה לאורך ימים מחמת אותו חטא".

ואני חושב לעצמי, ובייחוד לאור הקריאות להרבות עוד יותר בלימוד (במלעיל)- האם אפשר להיכנס לבית המדרש או לחדר הלימוד ולעשות עוד מאותו הדבר? הרי עשינו כן גם לפני שקרה הטבח. ובנוסחה שהבאנו על מעבירי רוע הגזירה הדגש הוא אחר. ואולי בנסיבה הזו ישנה קריאה לבחון האם נוצר חטא גדול שמקורו כדברי הרש"ר הירש "מבחינת הבנת התורה"? וכדברי ישעיהו הנביא (א' י"א) " לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃"?

בהתאם לאמור לעיל- שלא לפתוח בהכאה על חזהו של חברך, נראה שבהינתן שנסיבות אלה זועקות, שישנה כאן קריאה לכל הפחות להקדיש זמן ולשים דגש על חקר והבנת משמעות הלימוד, להיזכר במטרת הלימוד, לשים לב לאופן הלימוד ועומקו, בהרחבת הדעת שבלימוד, לעקרונות התורה, ולאופן בו אני מבין את דבר ה' ביד משה בכללותו, ואת הקשר של התורה לעולם המודרני, בחזקת עקרונות נצחיים בזמנים משתנים.

מהם יסודות ישראל? מה למדנו מאבותינו ומהנסיון ההיסטורי? איפה הושפענו מדתות אחרות במקום שנשפיע? איפה הפכנו אנחנו לזנב במקום לראש. השאלה צריכה להשאל אצל כל מי שנושא את שמירת התורה על דגלו מכל המגזרים והזרמים המייצגים את זה, ולא אצל זולתנו.

איפה שכחנו את משמעות דברי ה' ליהושע מספר פעמים בכתב ההשבעה שלו לשליחותו אחרי מות משה להיותו מנהיג לכל ישראל (יהושע א', ז'-ט'): "לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔יל בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ..... "כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל".... "הֲל֤וֹא צִוִּיתִ֙יךָ֙ חֲזַ֣ק וֶאֱמָ֔ץ אַֽל־תַּעֲרֹ֖ץ וְאַל־תֵּחָ֑ת".

נראה שאם לא ניתן את הדגש על פנימיותנו, כיחידים וכעם, על כל מגזרינו, ונעסוק ברובד העמוק של תשובה ותפילה וצדקה, הרי שהפיחות הזוחל ימשיך לזחול למקומות לא רצויים.

יה"ר שנהיה אמיצים לתשובה אמיתית ולאמונה אמיתית שהיא תמיד סוג של קפיצת נחשון ביחס לרגע הבא, ושיישמרו ויתמידו הסולידריות הענווה הכנות והפרגון ההדדי לא רק בעת צרה כי אם גם בעת שלום במהרה בימינו.   

[#101]