[פרשת משפטים] בפרשת משפטים בולטת העובדה שלא נצטוו ישראל על דברי עולה וזבח אחרי מעמד הר סיני, ועניין זה בא רק אחר כך. הרמב"ם גורס שישנם במצוות כוונה עיקרית וכוונה משנית, דהיינו כזו הנובעת מאילוץ ומנסיבות, ובמקרה הקרבנות קיבלנו ביטוי לכך. האברבנאל מתנגד במקום אחד בדבריו לדברי הרמב"ם, אך מצד שני מקריאת פירושו שלו, נראה כי בעצם מסכים עם הרמב"ם. איך ניתן להבין זאת?
פרשת יתרו הסתיימה בתיאור המעמד המרשים שבו "כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן...". המעמד היה כה עצמתי עד שנאמר על בני העם שנאלצו להתרחק- "וינעו ויעמדו מרחוק". לאחר מכן ניגש משה "אל הערפל אשר שם האלקים", ומכאן לאורך כל פרשת "משפטים", מצטווים בנ"י מצווה אחר מצווה, בענייני עבד עברי, נזיקין, בתי דין, עבודה זרה, שבת ומועדים. על פי ספר החינוך כוללת פרשת משפטים 53 מצוות.
בספר ירמיהו ז', כ"ב מתייחס הנביא ירמיהו לציוויים שנתנו לבני ישראל בצאתם ממצרים, ומדגיש את אשר ניכר גם בפרשתנו: "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם". אמנם בסוף פרשת יתרו ישנה התייחסות לסוגי וחומרי המזבח, אם וכאשר יוקרב קרבן, אך לא ניתן ציווי על קרבנות, וסוגיהם אלא בשלב מאוחר יותר.
בפירושו לפסוק הנ"ל בירמיהו, מביא רבי יצחק אברבנאל שתי התייחסויות בפירושו של הרמב"ם לדברים. בפירושו הראשון אומר הרמב"ם שהכוונה ב"לא ציויתים" היא שלא ציויתים על עולה וזבח לכתחילה, "בכוונה ראשונה" (לשון הרמב"ם המדוייקת היא "והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין. שהם ביטול העושק בין הבריות, וזאת היא הכוונה הראשונה..."). להבנת האברבנאל ברמב"ם ניתנו מצוות הקורבנות בשלב מאוחר יותר לצורך חינוכי עד "שימחה פינת עבודה זרה ותתקיים פינת ייחודו" (ועיין במקום).
האברבנאל שולל פירוש ראשון זה באמרו לשיטתו שאין ראיה לכוונה ראשונה או שניה, וממילא אין צורך לחלק כך. "ואתה רואה שהעיקר חסר מן הפסוק הזה כי לא נזכר בו כוונה ראשונה ולא שניה, ולכן הפירוש הזה אינו נכון".
האברבנאל מביא (שם) את פירושו השני של הרמב"ם בו מדייק בחלק הפסוק "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" ואומר ש"כבר התבאר בפסוק ובקבלה (במסורת), גם יחד, שתחילת המצוות שנצטוינו בהם לא היה בדברי עולה וזבח כלל, כי הנה בראשונה אחרי יציאת מצרים התחילו לקבל מצוות ב"מרה", ולא קיבלו שם אלא שבת ודינים (שבת פ"ז ב'), וכמו שאמר "שם שם לו חוק ומשפט", אבל לא היו במצוות ההם דברי עולה וזבח".
גם כאן האברבנאל לא מקבל את פירוש הרמב"ם, ומלמד לשיטתו שסדר הנתינה אינו משנה, ו"לא ימלט מהיות הקרבנות מצוה אלקית בין שתהיה ראשונה שניה או שלישית מהתרי"ג". יוצא מכאן, שבעוד שלשיטת הרמב"ם יש לעיין בכוונת וסדר נתינת המצוות ולהסיק מהם מסקנות על תוכנן, שולל לכאורה האברבנאל גישה זו, באומרו שבסופו של דבר אין לכך משמעות רבה, שכן תרי"ג הן תרי"ג הן תרי"ג, דהיינו שסוף כל סוף הציווי הוא על כולן.
דעת האברבנאל אותה מביא בסיום דבריו על הפסוק מציעה ביאור מרתק לדברים, ומעלה שאלות נוספות, וזו לשונו: "ולכן הנראה לי בפירוש הפסוק הוא שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות, לא ציום ה' דבר מעניין הקרבנות, אבל ציום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו.
ואמנם כאשר עשו את העגל וראה ה' יתברך שרירות ליבם הרע, ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם ולכן באו מצוות הקרבנות מהעולות אשר יעשו, לכפר על הרהורי ליבם מהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים, וזהו אומרו כאן כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים", רומז למעמד הר סיני וקיבול המצוות שבפרשת יתרו ומשפטים שבהם לא צוה אותם ה' ית' על דברי עולה וזבח"
מדברי האברבנאל עולה שרק לאחר חטא העגל נוצר צורך למצוות הקרבנות, כגון "עולות" "חטאות" ו"אשמות". אלה בתורן לא היו ניתנות לכאורה, "אילו לא היו חוטאים". ראשית יש להבחין, שלכאורה זהים הדברים לדברי הרמב"ם, ויש לעיין מדוע בעצם התנגד הרב האברבנאל לשני פירושי הרמב"ם, שכן נראה שמאיר על הדברים מזווית דומה. שהרי, אם נתנו מצוות הקרבנות לאחר חטא העגל וכתגובה אליו, אזי ניתן לקבל את דברי הרמב"ם בפירושו הראשון המחלק בין "כוונה ראשונה ושניה", וכן הלא יש כאן עיון בסדר ומשמעות המצוות כבפירוש הרמב"ם השני, וצריך עיון.
קשה עוד יותר לכאורה, עצם האמירה: הייתכן שיש מצוות שלא היו ניתנות לולא חטאו בני ישראל? ואז לכאורה ניתן לומר שהיה כאן (כביכול) שינוי ברצונו ית', ויש השלכות גם על פי דברי הראשונים, להיות התורה שונה "לולא חטאו", וכלום יתכן לומר כן? ואלה דברים עמוקים. (במאמר אחר אנו מציעים דרך להבין את הקושיה העולה ממה שנראה ואף נכתב לנו כשינוי ברצונו של ה' במקומות רבים בתנ"ך)
ונראה שהפתרון לקושיה זו, בביאור שיטת ראשונים הוא כדלקמן: מטבע הדברים, ובהיות בנ"י שקועים ומשופעים בתרבות מצרים ועבודתה, עד שנאמר עליהם שהיו "במ"ט שערי טומאה", ותיכף ונטמאו שם, הרי שניתן לומר שהדרגות המוצגות כאן כדירוג ראשון ושני, או כ"כוונה ראשונה ושניה", מובאות כאן לשיטת ראשונים אלה כדי ללמדנו דרגות בחשיבתנו, ביחסנו לדברים כלומדים, ובתכלית מצוה זו או אחרת.
האברבנאל (כאן) וגם הרמב"ם במקומות רבים, מדגישים את חיוב התרי"ג כשלמות אחת, אך גם במחויבות לחקור ולהבין טעמים כמיטב יכולת הלימוד, ונגענו בכך בכמה ממאמרינו בעבר.
אף כאן, הרי "ידע יודע תעלומות" שיהיה צורך בכל המצוות שבאו אחר כך, ומצד זה שלמים דברי תורה, אלא שלצורך הלומד והבנתו מתחלקים דרגות ותובנות על מנת שיבין את המסלול שמשרטטת תורה ואת מטרותיה. הלכה למעשה, כדברי האברבנאל בהתנגדותו לפירושו השני של הרמב"ם, וכמובן גם לשיטת הרמב"ם כפי שניכרת במקומות רבים ב"משנה תורה" ובעצם כתיבת הספר, אין כאן השלכה למעשה.
ענין זה שזור כחוט השני ברבים מפרשיות התורה: ה' מוצג כמי שניחם על בריאת האדם בשלב מסוים, או שלצד נבואת הירידה והיציאה למצרים, מוצגים הדברים כברי בחירה מלאה לנפשות הפועלות כאחי יוסף, שיכלו לכאורה לא למכרו, ולולא שמכרוהו לא היה כל הסיפור מתפתח, וכן בהקשיית לב פרעה בה נגענו בהרחבה בדברינו לפרשת "בשלח" ועוד רבים.
בכל אלה, מלמדת התורה מנגנונים פרטניים ודרגות שונות כדי לכוון את דעת האדם בגווני בריאה ובהבנת פישרה, בעוד שמציגה שירדו בכל מקרה מצרימה ויֵצאו ברכוש גדול, או שפרעה יקשה ליבו ויסרב לשלוח את בני ישראל, אז גם "ידוע היה" שיקבלו מצוות קרבנות. מצד מצבם לא היה ספק שיינתנו מצוות אלה, ו"לולא חטאו" מלמד על התיקון שהיה לעשות אז והיום, בעקירת כל הפרדה של עבודה זרה מליבנו.
[#83]
ความคิดเห็น