זכנו נא לדבוק באמת- באמת

'חותמו של הקב'ה: אמת'. המלכת הקב"ה עלינו, וההידבקות במידותיו, משמעה התדבקות, עד כמה שיכול האדם, במידת האמת תוך שאיפה מתמדת לרוחב דעת. והאמת היא אכן מידה, לא רק מצד יכולת האדם לחפשה ולמצאה, אלא גם מכיוון שאין אמת אחת קבועה לכל מצב, כי אם אמת הקשרית בכל מצב. מאמר לראש השנה ולכל השנה.

כמה שעות לפני התחלפות העתים, בסיומה של שנה מורכבת וברוכה, וכמו אצל כל אחד, שנה בה היו היבטים מופלאים, וגם כאלה קשים יותר, כל זאת לצד הגות ומחשבה רבה באשר לדרך הישרה שיבור לו האדם.

ראש השנה הוא עת והזדמנות ל"איתחול" מחדש של נפשנו ודרכנו. השאלה הגדולה הנכונה בכל עת, אך ביחוד, וכנהוג בישראל, לסיום השנה ולראשיתה, היא "כיצד נמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו?", וממילא יש לשאול, מהי בכלל משמעותה של המלכה זו?

היבטים רבים בתשובות לשאלה זו, איש אישה על פי מקומם. ברם, בעבורי, בכדי לענות עליה, יש לחזור לעיון בגוון מגווני יסוד היסודות.

המסקנה החזקה והחשובה ביותר המנקרת במוחי בשבועות האחרונים, נסבה סביב מאמר חז"ל: "חותמו של הקב"ה: אמת" (שבת נ"ה, יומא ס"ט, סנהדרין ס"ד). "המלכת הקב"ה עלינו", "וההידבקות במידותיו", משמעה התדבקות, עד כמה שיכול האדם, במידת האמת. (להרחבה על משמעות התדבקות במידותיו, ראו נא כאן).

במהות מידת האמת: לכל זמן ועת לכל חפץ

ואכן, עבור האדם, על כורחו, מהווה האמת "מידה".

משמעות היות אף האמת "מידה" (לשון מדודה ויחסית) היא דו משמעית:

היבט ראשון הוא מצד האדם והשתנות מצביו. לעתים מסוגל האדם לדבוק באמת ביותר, ולפעמים מזייף, לעתים נאמן לה עד תום, ולעתים לא חפץ כלל לדעתה, אם עקב חוסר כח, חולשה זמנית או קבועה, אם עקב עצלות, עקב חוסר בהירות, עקב דעות או הרגלים אליהם קשור ומורגל ולא יכול לשנותם, עקב זיופים נוחים שיכאב מדי להבהירם, או עקב חוסר במידת המאמץ והאומץ.

ההיבט השני (כשני צדדים של אותו מטבע) נוגע למהות האמת עצמה. ביחס לפעילות האדם ומעשיו, האמת- ההתאמה למציאות, היא תמיד בעלת מימד הקשרי, המתגלה בדרגותיה, וביחס למידת דיוק האדם בזמן נתון, כאשר לרוב לא תהיה אותה תגובה נכונה בכל הקשר.

במגילת קהלת (ג', א'-ח') כותב שלמה המלך את הדברים הבאים:

"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת,

עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

עֵת לַהֲרוֹג, וְעֵת לִרְפּוֹא,

עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.

עֵת לִבְכּוֹת, וְעֵת לִשְׂחוֹק,

עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים

עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.

עֵת לְבַקֵּשׁ, וְעֵת לְאַבֵּד,

עֵת לִשְׁמוֹר, וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.

עֵת לִקְרוֹעַ, וְעֵת לִתְפּוֹר,

עֵת לַחֲשׁוֹת, וְעֵת לְדַבֵּר.

עֵת לֶאֱהֹב, וְעֵת לִשְׂנֹא,

עֵת מִלְחָמָה, וְעֵת שָׁלוֹם."

התאמה למציאות משמעה בחינת כל מצב על פי הקשרו, תוך ניסיון ישר לדייק את היחס הנכון בין כל הצדדים המעורבים בו, ועל פי זה להשתדל להכריע את המתאים ביותר בכל עניין נתון, שהרי לכל זמן ועת לכל חפץ. יש דברים שנפלאים להילמד בגיל 50, אך מזיקים מאד בגיל 20. יש אשר ההתאמה היא הפרת שלוות השבת (כמו בעת פיקוח נפש), אך לרוב נשבות ממלאכה. יש אשר ההקשר יחייב עדינות ויש שיחייב תקיפות. יש אשר תתחייב נדיבות ויש אשר תתחייב קפיצת יד. יש אשר תתחייב פתיחות, ויש אשר תתחייב סגירות, וכן הלאה.

המסע לאמת הוא מסעו של האדם לחפש וללמוד את התאמה לפי המצב, ההקשר, המקום, ההתפתחות, הגיל, ועוד מגוון נתונים, כפי שיקול ורוחב דעת מתפתחים. האמת מתגלה בהקשרה, הדינמי כחיים עצמם, לא כתורת נראטיבים שרירותית, כי אם התאמה הקשרית הממשיכה ומתגלה ככל שמתפתח האדם.

מאמר חז"ל מדגיש עבורנו את הרעיון, שבכל הקשר ישנה התאמה, וכן שבהיות הכל זימון תמידי ומתחדש, מתנוסס ממילא חותם של אמת בכל, באחדות של כל שוני.

מסע חיים של שאיפה להתאמה

הנושא המרכזי של ההתחלה החדשה של השנה, הוא כאמור, בקריאת חכמים "להמליך את הקב"ה עלינו". המלכת מי שחותמו אמת גם עלינו, משמעה שאיפה למסע חיים של שאיפה להתאמה, שתהא לקנה המידה המוביל את חיינו, מתוך התחשבות מלאה בהקשר הנתון.

במדעים מדויקים, כגון בבניית גשר המבוססת על חישוב מדויק, יהיה צורך לקחת בחשבון משתנים כגון מיקום, טופוגרפיה, עצמת רוחות, רעידות אדמה אפשריות, משקל ועוד, ולחשב את הבנייה בהתאם. כך גם ביחס לחי ולדומם, וקל וחומר ביחס לאדם ומצביו, שבמורכבותם ישנו תמיד צורך בהתחשבות בהקשר, בכוחות, ברגשות, במצב, במקום ובזמן, ובכל הנתונים הנכללים במצב כלשהו, שהם כולם בגדר דבר ה', וההתחשבות בהם היא בגדר נסיון להתאמה.

אמור מעתה, שאין אמת אחת קבועה לכל מצב, כי אם אמת הקשרית בכל מצב. האמת, ההתאמה בדרגותיה, אינה מוצר מדף, כי אם מתאימה ונגזרת על פי מידה.

המלכת מי שחותמו אמת עלינו הופכת למסע של חיפוש מתמיד אחר התאמה זו למצבי בריאה, בהקשרים צרים או רחבים. האמת לעולם לא מתמקמת ומתקבעת אלא מתרחבת תמיד ביחס להתפתחות האדם.

יש אשר הוחזקה ידיעה כאמת ודאית בשנה אחת, והפכה, ומסיבה טובה, למסופקת בשנה אחרת עקב התפתחותו של הלומד, ואומץ ליבו, על פי "הפשטות המתחדשים בכל יום". מסע זה מבקש מהאדם זיהוי ללא כחש, ועשיה ללא פחד, שאינם נובעים משום מניע מלבד הרצון הכן לעשות "אמת כי הוא אמת", מתוך יראת רוממות אמיתתו ית' (כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י').

על השאיפה לאמת ולרוחב דעת להיאמר בפה, ולצאת לאור. בלבו פנימה במעשיו ובדבריו, על האדם לדבוק בחותם זה המקיף את כל הבריאה, ואת כל אשר יודע ממנה, המופיעה בצוותא עם ידיעת עצמותו.

זוהי המלכה אמיתית. ללא משוא פנים.

הגברת השאיפה

כך חשבתי לעצמי, עד כמה משימתי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, היא להגביר ביתר שאת את חתירתי לאמת, ללא פשרה, אך בחכמה. חכמה שתקפיד לשלב כל שנודע לי, במדידה מתאימה ונוכחת, מבלי לשפוך את הפנינים עם קליפותיהם, בהתחשבות בכלל המשתנים, לתפוס באומץ את המתברר כאמת, מבלי להתפשר על מה שמתברר לי שאינו נכון, ולהמשיך לברר את אשר מצוי בספק.

נזכרתי לאחרונה ברעיון חשוב ששמעתי לפני מספר שנים בשם רבי גדליה נדל זצ"ל:

"לא יהיה לך" – "משמעו לא לנקוט כלום לפני האלוקים". בהקשר לימוד הכוונה- שהדבר החשוב והעקרוני ביותר הוא שאיפה לאמת ללא פשרה, שכן משמעותה של פשרה זו היא שימת דבר מה כקודם לדבר האלוקים שהוא אך אמת, והיינו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

רבות יש להרחיב: על הודאה על האמת, על הצורך, כחלק מהכרה זו, ללמד לשונך לומר "איני יודע", ולסמוך על דברי החכם "להסתלק מהספק". אך גם לנהוג באומץ כשאין ספק.

גם אם נטעה, וטעינו רבות, הרי שאם נקפיד על חתירה לעשיה מתוך מניע אמיתי של עבודת ה', ולא כזה המחפש הפקר, נוכל לסמוך ביטחוננו על שומר ההולכים תמים, שישמרנו ויצילנו מצרה.

מחיר הויתור על שיקול הדעת והשכל הישר, גם כשכל הזרם והקונצנזוס החברתי סוחף אחרת, הוא הוויתור האמיתי על מעלת האדם, והוא בגדר "כל שלא חס על כבוד קונו" (כדברי הרמב"ם בחגיגה ב', א'). דבר זה נכון לכל אדם, בכל מגזר, ובראש ובראשונה למכירי תורה ולמתיימרים לקיימה. מי שנכנע, ויתר, זייף, התפשר על האמת, אינו מחפשה עוד כי מצאה כבר כביכול, הוא שיתקשה לענות על השאלה הנוקבת: "הנשאת ונתת באמונה"? ולשון "אמן" הוא אמת.

יפים ביותר דברי הרמב"ן בסוף השגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, עת מביע רעיון זה לאשורו:

"והנני עם חפצי וחשקי

להיות לראשונים תלמיד,

לקיים דבריהם ולהעמיד,

לעשות אותם לצווארי רביד,

ועל ידי צמיד,

לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד,

אבאר דרכם ואדע ערכם.

אך כאשר לא יכילו רעיוני,

אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני,

ובהלכה ברורה,

לא אשא פנים לתורה,

כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים,

לא ימנע טוב להולכים בתמים."

שנה טובה ומבורכת (נכתב בערה"ש תשע"ד, ונערך והורחב בערה"ש תשפ"ג)

[#80]