ואומר לך בדמייך חיי: פסח תשפ"ד

[בלוג] ליל חג הפסח שנת תשפ"ד, השנה הקשה בצל המלחמה שהחלה לפני קרוב ל7 חדשים. השנה שאורה הועם עוד יותר, מידיעת סבל החטופים והחטופות המסכנים ומשפחותיהם, ומסכסוך ופילוג פנים-חברתי בעל פנים רבות, שמנסה בכל עת להרים את ראשו, ושהוא ראש וראשון לחולשה ששידרנו לאויבינו.

אחת ההוראות המיוחדות בכל חגי ישראל היא מצוות השמחה בחג. אך השנה, כמו בתקופות אפלות אחרות בתולדותינו, נדמית הוראה חכמה זו כמשימה בלתי אפשרית.

• איך ניתן להיות "שמח בחגך" כאשר שעה ורבע מכאן, במנהרות ארגון הטרור חמאס הארור, מעונות בנותינו ומעונים אחינו?

• איך ניתן לשמוח שמחת חג שלמה כאשר יש עשרות אלפים מבני עמנו המצויים בחלקים שונים של שנת אבל אחרי הרצחם ונפילתם של למעלה מ1500 גברים נשים זקנים וטף בנסיבות נוראיות?

• איך ניתן לשמוח לנוכח כ100,000 פליטים בארצם הסובלים מקשיים כלכליים, משפחתיים, חינוכיים ונפשיים?

• איך ניתן לשמוח לנוכח חיים כה רבים שנגדעו באיבם בשנה האחרונה, ולנוכח הדאגה ממאות אלפי הטילים המכוונים אלינו בשעה זו ממש?

• איך ניתן לשמוח לנוכח גילויי אנטישמיות כה בוטים בצפון אמריקה ואירופה, בימים אלה ממש, שכנגדם שוב, כמו פעמים רבות בעבר, לא נשמע קול מנהיגותי וערכי ברור?

אחת ממטרותיו היסודיות של ליל הסדר היא להזכיר לנו את ההקשר ההיסטורי ארוך השנים של עמנו. המתבונן יכול להבחין, על יסוד האמרה הידועה, שבהיסטוריה, גם אם אין הדברים חוזרים על עצמם בדיוק, הם בהחלט מתחרזים.

תקופות בתולדות עמנו למדו אותנו בדיעבד את יסודות המשברים, ואת הסיבות שהביאו לנפילות של חברות ומדינות יהודיות בעבר, עד כדי יציאה לגלות ארוכה בת שנות אלפיים. על יסוד זה, בהחלט מעודד שהרצון לאחדות בעם חזר לחייהם של רבים, למרות כל המפלגים וסוכני הכאוס החכמים בעיני עצמם, שממשיכים גם בימים אלה לנסות ולפלג בין חלקי העם, למרות מספרם המועט כבר.

כשם שהפירוד יצר חולשה שקרצה לארגוני הטרור ולראש התמנון האירני, כך החוסן והאחדות, הם הפתרון הפנימי והאמיתי לנפץ ולגדוע בסופו של דבר את הרשע הנאצי-ג'יהדיסטי ואירני-שיעי המקיף אותנו להרגנו, ולהכרית את תופעת האנטישמיות שהרימה את ראשה המכוער והבוּר מאז ה7 באוקטובר.

מאורעות העיתים לימדו אותנו את עוצמתה של הברית אותה אנו מקיימים כעם מפוזר בחמש יבשות מזה כמה אלפי שנים. הברית הזו היא הדבק שהשאיר אותנו וקיים אותנו כעם. ואכן, "היא שעמדה לאבותינו ולנו". אם נזכה, תעלה מתוך המאורעות הקשים הכרה בצורך הקריטי ל"ברית יעוד" משותף, ולא "ברית גורל" בלבד.

השנה אנו משאירים בביתנו, כמו בביתם של רבים, מקום ריק על שולחן הסדר, לסמל את חסרונם של החטופים, ואת תפילתנו לשובם במהרה. איתי רגב שחזר משבי החמאס סיפר שאחד השובים הביא להם פעם אחת בקבוק קטן עם מיץ ענבים ששירת אותם למספר רב של קידושים בלילות שבת, וחיזק מאד את רוחם. אין לי ספק שאם איכשהו ידעו חטופינו את התאריך ויוכלו לציין את ליל הסדר ואת חג החירות, ואפילו בליבם, אזי למרות שלא יוכלו במצבם לשמוח שמחת חג שלמה, תהווה הידיעה על היות חג החירות כעת, מקור כח מחזק במשהו ומפיח תקווה לשחרור קרוב.

הכרה זו פותחת פתח לחדד טעם שונה מעט בהיבט השמחה: השנה, גם מתוך הנסיבות הקשות, כל אחד ממקומו וממעגל ההתייחסות שלו, ניתן להתבונן על הוראת "ושמחת בחגך" כמכוונת לשמוח מעצם כך שיש לנו את החג- "ושמחת בכך שיש לך את החג הזה". לשמוח בזה שאנחנו חלק מעם בעל מסורת מפוארת וחכמה שחוגג את יום הולדתו ה3336. לשמוח בכך שהיום אנו מעלים על נס את ערך החירות, המתנוסס כדגל מפואר כנגד כל התופעות החשוכות ההרסניות והרצחניות אותן מייצגים אויבינו. הגם ש"חוט של עצב" ימשיך וילוונו בחג זה, לנוכח כל הסבל שמסביב, נזכור ונשמח בערכינו, ושאינם כשל אויבינו, וש"הדרך אל החירות" שהחלה ביציאת מצרים העתיקה, עוד לא הסתיימה, אך בהחלט התקדמה מרחק רב.  

בפירושו הנפלא להגדה של פסח כותב הרב יונתן זאקס את הדברים הבאים (ע"מ 125-126):

"....הטירה היהודית אינה בנויה לבנים או אבנים, כי אם מילים. אבל גם היא נשמרה מאות (אלפים) בשנים, נמסרה מדור לדור, גם אותה הרחיבו וביצרו תקופה אחר תקופה נצרוה וקיימוה באהבה. כילד ידעתי שיום אחד אירש אותה מהוריי, כפי שהם ירשו אותה מהוריהם. אין זה מבנה, ובכל זאת זהו בית, מקום שאפשר לחיות בו. יותר משהוא שייך לנו אנחנו שייכים לו, והוא גם חלק ממורשת האנושות. מה שיש לנו איננו מבנה גשמי, אלא משהו אחר- סיפור. 

אני יודע.... שאני חוליה בשרשרת הדורות, ושאני חש חוב של נאמנות לעבר ולעתיד. ....החברה (היא) שותפות "לא רק בין החיים, אלא בין החיים, המתים, והעתידים להיוולד". אני חלק מסיפור שפרקיו הראשונים נכתבו בידי אבות אבותיי, ואת הפרק הבא שלו אני נקרא עתה לכתוב. בבוא השעה עלי להעבירו לילדי, והם לילדיהם, כך שהסיפור היהודי, יוכל להמשיך ולהתקיים... זה הסיפור שכל אחד מאיתנו מספר בליל הסדר....

היהודים אינם סתם עם חילוני, קבוצה אתנית, אחת מאינספור תרבויות בלקסיקון האנתרופולוגי של האנושות. אילו זו הייתה כל משמעותה של הזהות היהודית, לא היו נותרים יהודים בעולם היום. שום תרבות ושום עדה לא שרדו אלפיים שנה של פזורה ומעמד של מיעוט. אלמלא החזון הדתי שהניע את בני ישראל בימי קדם, הם היו נטמעים בקרב המצרים. אלמלא נשאו עמם את התורה...היו מופיעים לצד הכנענים, היבוסים, הפריזיים והעמים האחרים של המזרח הקרוב, הזכורים כיום, אם בכלל, כמוצגים במוזיאונים." 

מאורעות השנה האחרונה נכתבו בעמוד אחד מ3336 עמודים. זהו העמוד בספר בו אנו מצויים. זה העמוד שלנו. וכמו קודמינו, עכשיו תורנו לכתוב פרק חדש שהוא שלב נוסף ביציאה מעבדות לחירות. שלב שיהיה נדבך נוסף ומשמעותי בספר המפואר של תולדות עמנו.

לכן, על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול: מה ביכולתנו לעשות, הן ברמה האישית, של שיפור פנימי צמיחה לימוד ומעשה, והן ברמה החברתית: איך יכולים כל אחד ואחת לתרום לחכמת עמנו, לאחדותו ולרוחו המופלאה?

ב7 באוקטובר חזינו ביום ארור אחד, הדהוד לאלפי שנות היסטוריה ולאינספור מקרים של שבעה מדורי גיהנום אותם העבירו גם את אבותינו. היו בעברנו הרבה תלאות והיו הרבה פוגרומים ומסעות רצח המוני. מבעד לכל התלאות, הרוח המרשימה של עמנו הובילה לכך שתמיד היו בנו כאלה שהמשיכו ליצור ולבנות, גם בתנאים הקשים ביותר. עצם היותנו נוכחים כאן ועכשיו, היא עדות וסימן גם לבאות: קמנו מכל קושי, התגברנו על כל מכשול, והתאוששנו כעוף החול.

"הערב אנו מתכנסים יחד לחגוג את יום היווסדו של עמנו. מעמד חגיגי המתרחש אחת לשנה ובו אנו מספרים בינינו את הסיפור שלנו. מתחילתו ועד כה, ובמיוחד מנסים להבין את המסר שעלה, עולה בימינו, ויעלה ממנו גם לילדינו ונכדינו בע"ה" (הרב זאקס, שם). 

[#103]