הזקנים הם עתיד האומה ולא עברה: הערה קצרה על חכמה

במאמר שכתבתי בתקופת הקורונה לפני כ4 שנים, התייחסתי לאחד הרעיונות שניתן היה להתמקד בהם עם התפרצות הוירוס, שהוא גם אחד הנושאים שבהם לוקה העולם המערבי: היחס הראוי לזקנים.

דווקא אלה בעלי חכמת החיים, ונסיון החיים, שגידלו והעבירו את הלפיד אלינו, ושכלפיהם יש מחויבות גדולה להכרת טובה, נזנחים פעמים רבות לערירות, ליחס מזלזל ומתנשא, לחוסר סבלנות ועוד. היבט זה בתרבות המערבית המקדש יופי, שרירים, תהילה, והנאות, שרובם חסרים לרבים מבני הגיל המתקדם, נתפש כמובן מאליו ב"נכונותו". אחת ה"קריאות" הנאות שמשבר הקורונה הביא עימו בשעתו, היה הדגש שבצורך השמירה על האוכלוסייה המבוגרת, והערבות ההדדית כלפיהם, כאשר גם אלה שהיו בקבוצות סיכון נמוכות יותר נשמרו במיוחד, על מנת להגן על זקני העדה.

באחד משיעוריו אמר הרב אשר וייס משפט מעורר מחשבה:

"זקני העדה הם לא העבר שלנו- הם העתיד שלנו".

משפטו החד והקולע חשף רובד נוסף ועמוק יותר לדברים הנ"ל, וננסה לעמוד עליו.

הגמרא במסכת קידושין ל"ב ב' אומרת: "תנו רבנן (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת"ל זקן. ואין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר "אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו".

ישנו רובד בחכמה שמשותף לבני דור מבוגר נתון, והוא זה המתעצם כתוצאה מנסיון החיים עצמם. הזקנים- גם זקן "אשמאי" כדברי רבנן, וגם זקן חכם שב"70 זקנים", נקראים כן מכיוון שהם אלה שקנו חכמה, ולו אך מעצם נסיון החיים העשיר יותר. ואכן, מצד זה, אנו נוקטים עמדה המכבדת את חכמתם, ועלינו לראותם כהולכים בראש המחנה.

בחברה שמקדשת את הרוח, הדעת החכמה והנסיון מהווים את הערכים החשובים ביותר כדי להשכיל את דרך הישר וכדי לסלול את שבילי העתיד, ולכן הזקנים הם "עיני העדה", או "עתיד העדה", כדברי הרב וייס לעיל, ולא העבר שלה.

הזקנים הם העומדים בחזית ומשקיפים קדימה על סמך כל החכמה שרכשו בימי חייהם, איש אישה וניסיונם, איש אישה ודרגת חכמתם. ככל שזכו ורכשו דעת, הרי שמכוונים את עתיד משפחתם, או אם זכו, גם בהיקף ציבורי ורחב יותר.

החכמה מכוונת את הנבון מבעד לתהפוכות הדורות. וכבר כיוון דוד המלך לכך בכתבו: "מזקנים אתבונן, על כן שנאתי כל אורח שקר". 

במאמר מוסגר: "הרי אני כבן 70 שנה"- על מדרגות ושלבים

בהגדה של פסח אנו קוראים בדברי רבי אלעזר בן עזריה במסכת ברכות א' ה': "הרי אני כבן 70 שנה...". רבי אלעזר בן עזריה, שהיה על פי המסורת צעיר מאד (כבן 18) כשאמר זאת, מתייחס כאן ל70 שנה, כמספר המייצג קנה מידה וסייג לחכמה ("כ70", ללמדנו להתייחס פחות למספר הספציפי ויותר לעיקר- לרעיון).

בהיותו צעיר כאמור, נראה שרבי אלעזר מכוון את השומעים לזכור שרבדי חכמה ניתנים להירכש באמצעות התבוננות אקטיבית כבר בשלבי החיים המוקדמים. מצד שני, ציון המספר "כ70" מדגיש בנוסף, שאין תחליף לנסיון השנים בפועל שבמהלכו מעובדים מתאחדים ומתרחבים היבטי החכמה. אם יוסיף ויבנה הצעיר התלמיד, הרי שכשיגיע לגיל 70 האמיתי תרבה חכמתו עוד יותר. יפה לראות איך גם זקן שבזקנים ייקרא "תלמיד חכם", שגם בהיותו חכם הוא עדיין, תמיד-תלמיד.

בפירושו ההגותי-אלגורי "מחיר יין" על מגילת אסתר, מבאר הרמ"א (רבי משה איסרליש 1530-1572) שכלל סיפור המגילה יכול להילמד (כרובד נוסף לפשט), כמסר "על כלל ימי האדם", ואופני פעילות הכרתו ושכלו. על הפסוק "ותִלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו" (פרק ב', ט"ז) כותב הרמ"א: "ואמר בשנת שבע למלכותו כי כן סתם ימי האדם הם שבעים שנה והם שבע מדרגות נכללים ונרמזים בשבע שנה, (כאשר) כל שנה מורה על מדרגה אחת...".

הרמ"א מלמד להסתכל על כלל חיי האדם (המובעים גם כאן במספר 70 כמסגרת התייחסות לכלל חיי האדם) כיחידה שלמה ואחדותית. ניתן להסתכל על החיים כעל סולם בן דרגות (7 בדוגמא זו) של 10 שנים כל אחת, כאשר כל אחת מהן מהווה מדרגה משמעותית בעלייתו בחכמה. הזקן, "זה שקנה חכמה", יכול לרכשה מעצם חוויות החיים, שממילא יהיו, אך יצא נשכר עוד יותר אם ישאף לחכמה כבר מצעירותו, יתבונן על החכמה, יתבונן על החיים, יחלק אותם לתקופות ולדרגות כדי להבינם טוב יותר וישלב בכך מודעות מלאה למאמץ אקטיבי והתבוננות פסיבית.    

 [105#]