"זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". עיון בדבריו האלמותיים של הנביא ירמיהו מגלה שבעומקם הם מתייחסים למסע שהתחיל עוד על ערש העולם העתיק, והרבה לפני יציאת מצרים ונמשך עד עצם היום הזה.
הנביא ירמיהו (ב', ב') אומר: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
כפי שרואים מהפסוק, מדמה הנביא במשלו את מערכת היחסים בין ה' לישראל למערכת יחסים בין חתן לכלה. חסד הנעורים, ואהבת תקופת הכלולות, מתבטאים על פי הדימוי הנבואי בהליכת "הכלה אחר החתן" "במדבר- בארץ לא זרועה".
המלבי"ם מדגיש בפירושו לדברים, את הכפל הלשוני שישנו בין "מדבר" ל"ארץ לא זרועה" ואומר שבמדבר סתם אמנם חסרים יערות ואגמי מים, אך בכל זאת הוא עדיין בגדר ארץ זרועה, עם נאות מדבר בהם (כלשונו), "גדלים שם פירות קטנים ורזים מאד, וש"שם ימצא מרעה לצאן". לכן, אומר המלב"ים- כפל "במדבר" והוסיף "ארץ לא זרועה", ללמד שהיציאה היתה למקום בו לא היה דבר. בור מוחלט.
בפשט הדברים, ברורה לכאורה משמעות המשל: בני ישראל יצאו למדבר וקיבלו שם תורה בסיני. נכרתה ברית בחורב, הנמשלת לברית נישואין, והנה לכאורה הובן דימויו של הנביא. ברובד הפשט, זה כמובן נכון. ברם, במשך זמן נצץ בי הרעיון שדימוי ההליכה במדבר לנישואין, טומן בחובו רעיון ומשמעות עמוקים יותר מהנראה לעין.
נראה לענ"ד שבמבט רחב יותר, יש ללמוד מדימוי הנביא את ברית ישראל והקב"ה, כמתייחסת למהות מסעו של עם ישראל הכלל, ולא רק לסיפור יציאת מצרים עצמה, וכן למה שהתגלה ברבות השנים כתפקידו ההיסטורי. נשוב למלבי"ם, וננסה לראות עוד מדבריו מבעד לזווית זו.
בפירושו לפסוק ממשיל המלבי"ם משל ואומר כך: "זכרתי לך חסד נעוריך"- "מדמה תחילת התחבר דבר האלוקי עם עַמו, כחיבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עימו חסד, ואחרי זה דבקה נפשה בו והתחתנה עימו, ואחרי זה האמינה בו ויצאה עימו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו לכת".
עד כה על פי הביאור הפשוט. והנמשל, גם כן בלשון המלב"ים: "תחילה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו אלוהותו בעולם בעודו (יסוד העם) היה גר בלתי ניכר לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים. וזה חסד נעוריך". המושג "נעוריך" שבמשל, מתייחס לפי זה לתקופה של טרם היותנו לעם (תקופת האבות), וחסד נעוריך על פי ביאור המלב"ים מתייחס לעצם השמירה של דרך ה' בפועל, והודעת אלוקותו של ה' במרחבי העולם דאז.
מה היתה המציאות הזו, שהחיים בה, ופעלי האבות האמיצים בה, נקראים על ידי הנביא "חסד נעוריך"?
בספר יהושע (כ"ד, ב') נאמר מה שהפך אח"כ יסוד עקרוני לזיכרון בסדר ההגדה של פסח:
"ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה' אלקי ישראל: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים".
הרמב"ם מתאר מציאות זו בעבודה זרה א':
"...פשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו."
העולם העתיק במיוחד, היה בגדר "ארץ לא זרועה" מבחינה רעיונית. עד שנולד אברהם.
על אברהם אבינו כותב הרמב"ם:
"ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו".
לימוד זה עצמו של אברהם, מאמציו העליונים שלא להתפשר על דיוק והבנת אשר ניכר ומשתקף מהבריאה כולה הובילוהו להכיר את בוראו. ענין זה הוא אשר עליו נאמר (בראשית ט"ו, ו') "והאמין בה' ויחשבהָ לו צדקה" [בין אם האמונה לימדתהו שכל אשר נעשה בעולם שאינו תלוי בנו כלל הוא צדקה לנו (כלומר שהצדקה מיוחסת לה'- כלומר שאברהם חשבה לצדקה), ובין אם נחשב מאמץ דיוקו של אברהם עצמו לצדקה (וה' הוא זה שהחשיב את אמונת אברהם כצדקה). ואולי שני הפירושים נכונים].
גילויו זה של אברהם, אמונתו ופעלו הם-הם חסד הנעורים, עוד כשהיה העם "גר בלתי ניכר" כלשון המלבי"ם-
או אז לכשהצטרף מאמץ אברהם לדיוק ורוחב דעת, והפך למעשה אברהם ושרה לתלמידיהם, ומעשי צאצאיהם אחריהם, בלמדם ובייצגם בעולם העתיק את עצם היות האלוקות בעולם, להבדיל משלל ה"אלהים האחרים" שהיו שם. מעשה זה התגלה ברבות הימים לנדבך עקרוני וחשוב בתולדות ישראל- במסע שעדיין נמשך היום, עכשיו --- מסילוק האלילות ועד היום ההוא בו "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון".
יוצא מהדברים שברובד עמוק יותר, ניתן לדמות את שחר האנושות, העולם העתיק, וחלק גדול מתולדות האדם, למדבר, בו היה צורך לשתול זרעי חכמה, שיהוו אחר כך נווה מדבר שהשקה ומשקה מימי חכמה לעולם כולו.
היציאה למדבר העמים בעקבות דבר ה', להפוך לאותו עם עקשן של אוהבי אמת, אוהבי חכמה, ומיישמיה, אל ארץ שלא היתה זרועה בשום רעיון משמעותי, זו מהות חסד הנעורים. העולם דאז בער בגיהינום של עבודה זרה של שבעת עממין, של הקרבת ילדים, עריצות כשל מגדל בבל, שחיתות כשל סדום, חטיפת ילדים ונשים (מקרי אבימלך עם שרה, שכם עם דינה), ומאוחר יותר זריקת תינוקות ליאור, עבודת היאור של ראש הממלכה הגדולה ביותר בעולם העתיק ועוד.
ממשיך המלבי"ם בפירוש הנמשל: "ואחרי זה התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עימו, וזה אהבת כלולותיך". אם כך, בעוד שחסד נעוריך מתייחס למצב של "טרום-עם, טרם היותנו לעם, "אהבת הכלולות" מתייחסת לשלב היעשותנו לעם, מבעד ליציאת מצרים וקבלת התורה, שהיא למעשה ברית שנכרתה בין ה' לישראל, והמקבילה לברית נישואין.
ביציאת מצרים, יצאנו מעבדות לחירות, במובן הפיסי, אך כמובן גם במובן הרוחני בעצם קבלת תורה "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
על פי הקו בו נקטנו: מה ירד והחל להשתקף בעולם החל מאותו יום? מהי אהבת כלולותיך במובן שבין ה' וישראל?
התורה חשפה רעיונות כבירים אין ספור. אמנה כמה מהם מאד בקצרה. שימו לבכם לראותם כמניעי עולם ומלואו ברמת הכלל וכמובן הפרט:
ה"קריאה בשם ה'" של אברהם, שהיוותה את שרש הבערת האלילות ותחילת התפשטות המונותאיזם, הובילה בתורה להתגלות דרגות עמוקות עוד יותר בהבנת אחדות ה' לעומקה, כפי שאומר ה' למשה "ושמי ה' לא נודעתי להם".
חשיבות המעשה, ("המעשה תחילה וסוף"): התפישה שלכל רעיון צריך להיות ביטוי מעשי, בגדר "תורת חיים" ולא רק התפלפלויות והתפלספויות שהן בגדר "ספורט אינטלקטואלי" גרידא.
חשיבות המשפחה הגרעינית ("מה טובו אהליך יעקב") וברית הנישואין עצמה ומשמעותה
חשיבות אהבת האדם באשר הוא אדם מבעד לנאמר על בריאת האדם והתגלה בסיני: "בצלם אלוקים ברא את האדם" שמלמד על היות כל בני אדם שווים שכן נבראו בצלם "אל מול האלוקים". כמה מהפכני רעיון זה ראינו מעל דפי ההיסטוריה רק ב1776 בהיווצרות ארה"ב לשלטון FOR THE PEOPLE AND BY THE PEOPLE. גם יון ה"דמוקרטית" היתה עם 80 אחוזי עבדות קשה, וחלוקה לשווים יותר ושווים פחות מלידה.
עוד על חשיבות האדם, וכפועל יוצא של היותו נברא "בצלם אלוקים": "ואהבת לרעך כמוך"- שהוא יסוד למה שהפך רק לאחרונה להיות מובן בחלקים של העולם, וקרוי "זכויות אדם".
חשיבות החינוך, האמת, עשיית צדק האחד עם השני, דחיית העוול כיסוד חברה מתוקנת, אהבת הגר, אהבת חסד, חברת מופת, חברת ברית, חברת חסד, תפישת הצדקה כמבוזרת, ועוד ועוד רעיונות רבים שהקדימו את זמנם, חלקם הפכו למובנים מאליהם בעולם של ימינו, וחלקם עדיין מקדימים את זמנם ועדיין מחנכים אותנו כיחידים וכעם, וכן עולם ומלואו. אם אצטט את ידידי אוהד קמין, שאמר מעין רעיון כזה בצורה קולעת: עם ישראל הוא "ראש החץ של הטוב העולמי".
בשלב הבא ממשיך המלב"ים במשלו ואומר: "ואחרי זה האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלקית". (זה במדבר- אל ארץ לא זרועה). אחרי יציאת מצרים וקבלת תורה, המשיך המסע במדבר. אך למעשה המשיך המסע והתרחב, ונמשך עד עצם היום הזה, ורבה עדיין המלאכה.
במבט שעולה אל-על ומנסה לתפוס במבט רחב וחי מה היה לנו עד כאן, איך התפתחו רעיונות ותרבויות, וכן רעיונות במוסר, פוליטיקה, חינוך, פילוסופיה תיאולוגיה ועוד, הרי שנבחין שיש כאן מסע שמחד, מלא עליות ומורדות, אך שמאידך, ערך אחר ערך מתקדמים העניינים ומתפתחים בעיתם ובזמנם במרחבי תבל. יציאתנו למדבר, לארץ לא זרועה, היתה ועודה קיום בפועל של ייעוד של תיקון עולם והארתו באור של חכמה ומעשה, שבתורו משפיע עולם ומלואו, בדרך ל"יום ההוא". ומזווית זו, אולי על זה אמר שלמה בקהלת (ז', י') "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה".
אך היכן שיש חלילה חילול ה', היכן שאנחנו דוגמא רעה, או אם יש ומצביעים על שומר תורה ומצוות ואומרים "כזה אינני רוצה", במקום לומר "הלוואי שכולם היו כמוךָ או כמוךְ", הרי שאנו למעשה מועלים בשליחות שנמסרה לנו מדורות קודמים, ועיין.
ומסיים ומסכם המלב"ים: "ואלו הם ג' מיני זכויות שיש לישראל 1) קודם השידוכין (חסד הנעורים) 2) בהשידוכין עצמן (אהבת הכלולות) 3) אחר השידוכין- (הדבקות של ההליכה במדבר-בארץ לא זרועה- ועד היום).
מעניין לראות פרספקטיבה של ההיסטוריון פול ג'ונסון, בספרו "תולדות היהודים" על העם היהודי, איך נראה המסע הזה בו נגענו, בעיני מלומד בולט בן עם אחר המסתכל עלינו מבחוץ: "שום עם אחר לא עמד ביתר תוקף מן היהודים על כך שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש יעוד. בשלב מוקדם מאד בקיומם הקיבוצי הם האמינו (שהבחינו) בתכלית אלוקית למין האנושי, תכנית שהחברה שלהם היתה אמורה להיות ההתנסות הראשונה בה". הם עיבדו את תפקידם לפרטי פרטים. הם דבקו בו בעקשנות הרואית על אף ייסורים פראיים...החזון היהודי הפך אב טיפוס להרבה תכניות גדולות דומות לאנושות, תכניות אלוהיות, וגם תכניות מעשי ידי אדם. היהודים ניצבים איפוא ממש בלב הנסיון הנצחי לנטוע בחיי האדם תכלית...".
הדעת סופרים כותב אף הוא על הפסוק: "בהסכמת בני ישראל ללכת למדבר בלי צידה, עשו חסד למין האנושי ולמלכות ה' בעולם". מדוע? בזה שבני ישראל הלכו במדבר אחרי דבר ה', נתעלה שמו של הקב"ה בעיני כל העולם עד היום הזה. הליכת בני ישראל אחר ה' במדבר היא מהדברים הנכבדים ביותר שנעשו על ידי בני אדם על פי דבר ה'. זוהי פעולת חסד עליונה שיכולה להעשות רק על ידי אהבה ולכן "חסד נעוריך אהבת כלולותיך".
אקווה שבפרספקטיבה שהראנו, מקבלים הדברים מימד אחר ורחב יותר.
אם כך, יוצא שלא בכדי משתמש הנביא במשל הכלולות. הברית שכרתנו אי אז עם הקב"ה מומחשת שוב ושוב בכל ברית של נישואין, ברית של מחויבות הדדית, של נשיאה בעול יחד, של יציאה למסע --- שבשבילכם הוא כעת עדיין בגדר מדבר שטרם נזרע, אך ימלא אט אט בזרעים ופרחים רעננים של הבנה על מהות האדם, מהות האהבה, מהות השיתוף, הרחבת המבט מעבר ל"עצמי", וחיבור להמשך המסע, המשך השרשרת שנמתחת מאותו היום בו יצאנו למדבר ועד היום הזה, והמשכו בע"ה אל עבר "היום ההוא".
נישואיכם הם בגדר תוספת חוליה נוספת בשרשרת מפוארת של זהב. ברית הנישואין מהווה סוד כמוס בהצלחתה וזוהרה של השרשרת. ברית הנישואין הפרטית היא מיקרוקוסמוס של הברית הענקית של עם ישראל, בחדרי חדרים כמו בציבור, היא בגדר עדות וקרקע פוריה חדשה, להעברת הידע, המשכיות המסורה, הקמת דורות חדשים בע"ה ושימור האנרגיה העצומה שנאגרת מדור לדור.
[#67]
コメント